ראיון עם נילי בייטל – סטנדאפיסטית ומלהקת האח הגדול 

נילי בייטל בראיון חושפני על האח הגדול ועל היותה הסטנדפיסטית הבינונית הכי הטובה בארץ 

מאת: ליאת בן דור

נילי בייטל, האישה והאגדה – מלהקת, עונה שנייה, בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", מבין הסטנדאפיסטיות המובילות כיום בארץ ומגינה על זכויות בעלי חיים. שלום נילי, ספרי לי ולקוראות מעט עליך, על העשייה המקצועית תעסוקתית שלך.
בשנת 2000, מיד לאחר שחרורי התחלתי לעבוד כמפיקה ברשת, ערוץ 2. ב-2004 עבדתי כמפיקה במחלקת הפרומו של קשת וב-2008 עזבתי כדי להיות רכזת מערכת ב "הישרדות" עונה 3. בפברואר 2009 קיבלתי על עצמי לרכז את מערכת האולפן השקוף של ערוץ 24, בהקמתו ובהשקתו מחדש. כמו כן התמניתי לעורכת משנה בלייט נייט של ערוץ 24. בנובמבר אותה שנה נבחרתי להיות עוזרת במאי בעונה השנייה של "האח הגדול" ובמאי 2010, הצטרפתי למערך הליהוק של "האח הגדול 3".
חוץ מזה, אני סטנדאפיסטית בינונית ומטה, כמעט לא מצחיקה בכלל. משק"ית שמחות וחינגות ומתנדבת בעמותת "תנו לחיות לחיות".

נ.ב:
אני לא פנויה רגשית, חשוב לי להבהיר את הנקודה הזאת, מאחר שאני יודעת שיהיו לי עכשיו הרבה פניות והצעות חברות. אינני מעוניינת לשבור את הלב של אף בחורה, כזו או אחרת. אני זורמת אבל לא בקטע מיני, במיני קטע.

• מישהי פה אמרה "סטנדאפיסטית בינונית ומטה"… שאני אבין 🙂

נילי, די לי להסתכל על הרזומה שלך כדי להעריץ את הכישרון, ההתקדמות, חוש ההומור מפותח ביותר לצד עשייה התנדבותית והומאנית שאת ניחנת בהם. ש. מה גרם לך לעשות את צעד הראשון בתחום התקשורת? איפה ואיך בעצם התחלת?
כבר בתיכון ידעתי שאני רוצה להתעסק בקולנוע וטלויזיה. למדתי במגמת "תקשורת וקולנוע". במסגרת הלימודים ביימתי סרט עלילתי בן 12 דקות, סרט שזכה להצלחה בבית הספר בו למדתי. בצבא התקבלתי לש"הד (שירותי הדרכה), יחידת ההסרטה של חיל האוויר. במהלך השירות הפקתי סרטי תדמית והדרכה לכל בסיסי החיל בארץ.
השירות הצבאי חיזק אצלי את הצורך והבהיר לי עד כמה אני רוצה לעסוק בטלוויזיה, בפרונט או מאחורי הקלעים. ביום שהשתחררתי נשבעתי שאני לא הולכת לְמַּלְצֶר או לעבוד כמארחת. ידעתי שממני איש לא ישמע: "כמה אתם?", "מעשנים?", "יש לנו מקומות על הבר", "כשיתפנה מקום נעביר אתכם", "אני נורא מצטערת זה ייקח בין 15 ל-35 דקות", "תרצו עוד משהו מהמטבח? אנחנו סוגרים עוד כמה דקות",
"רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו?"…
לא שאני מזלזלת חלילה בעבודת המלצרות, זה פשוט לא אני.

בראיון שלך עם גיא מרוז אמרת "אני לא רוצה להיות סתם עוד כוכבת, אני רוצה לעשות משהו עם אמירה", האם אכן אמירתך נשמעת?
קודם כל, כשאמרתי את זה התכוונתי שאני רוצה לעשות משהו עם אמירה בוזגלו 🙂
אני לא רוצה לעשות שום דבר עם אמירה. אין לי אמת מקובעת ולכן אני לא הולכת אחריה 🙂 אני נגד אג'נדות, זה מעייף, טרחני והכי סוף 2009!!!!

במסגרת "יום האישה הבינלאומי" השתתפת והנחת פאנל-לסביות בנושא ייצוג לסביות בטלוויזיה ובתוכניות הריאליטי, עם איזו אמירה הגעת לפאנל והאם לדעתך כיום עדיין ישנה הומוביות מסוימת בתקשורת?
אני חושבת שהצופים מיצו את המפגש שלהם עם הומואים, בטלויזיה בכללי ובפריים טיים בפרט. הקהל מוכן היום ורוצה לראות לסביות. לא באתי עם שום אמירה, היה לי חשוב להגיד : "היי בנות, אנחנו כאן, בואו נדבר על זה ובואו נעשה הכל כדי להישאר…". אני חושבת שהיום בטלוויזיה הרב ערוצית, יש מקום לכולם ובטח לנו.
זה לא מספיק להיות לסבית. את צריכה אישיות סופר מרובדת ומעניינת בשביל לקחת חלק בתכנית ריאליטי כזו או אחרת, ופרידה הכט היא הדוגמא הקלאסית כשניגשים לענות על שאלה זו, פרידה הכט לא נכנסה לבית "האח הגדול" כי היא לסבית, אבל נטייתה המינית נתנה עוד רובד לאישיות המחוספסת והכל כך מיוחדת.
האמירה היא: "אני כאן להישאר ואת?!!!"

לפני מס' שנים השתתפת בתכנית המטורללת – "בהפרעה" של ערוץ ביפ ו "התעמתת" עם עידו רוזנבלום בכל מיני קטעים מצחיקים והזויים כאחד, איך בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה שלך עם עידו בתוכנית ?
עבדתי בקשת 5 שנים ועשיתי המון קטעי וידאו לאמבטיה (טרום מאקו). עידו חבר טוב וחשבנו יחד איך למשוך צופים לראות את התכנית באתר של קשת. הכל נעשה בהומור ובהסכמה ואני אוהבת להשתטות.
זאת אומרת ברור שעידו היה שמח לשכב איתי אבל לי זה פחות התאים 🙂

אני מניחה שלהיות מלהקת של תוכנית "האח הגדול" לא הסתכם בבחירת המתמודדים, אלא גם בליווי מרחוק של המתמודדים לאורך כל תקופת שהותם בבית, האם בשלב מסוים, משום קשיי ומצוקת המתמודדים או התנהגותם, היתה לך תחושה שבחירתך/ם היתה שגויה?
ליהקתי את העונה של "האח הגדול" עם עוד 5 מלהקים. מעלינו הייתה עורכת ועורך ראשי ועוד קודקודים משידורי קשת וקופרמן הפקות, שיחד בחרו את המתמודדים שהרכיבו את העונה האחרונה. כשאתה בוחר אנשים לתכנית ריאליטי, אתה אף פעם לא יודע מה יקרה בזמן אמת. אדם שהיינו בטוחים שיישב על המשבצת של הגו'קר, יכול לצאת פתאום בבית האח הגדול מופנם, אגרסיבי או מפחד לשתף פעולה. מצד שני מתמודד שהיית בטוח שלא ייפתח ולא יעבור תהליך בבית האח הגדול, פתאום משיל את עורו והופך למישהו אחר. זה הקסם של הפורמט הזה שנקרא "האח הגדול".. כשאתה יוצא עם הדיירים לדרך, אתה יודע איך זה יתחיל אבל אתה לא יודע, ואני לא חושבת שאי פעם
נדע, איך זה יסתיים.
אני חושבת שהסיפור של ליהיא זו הדוגמא המובהקת לכך שהמציאות עולה על כל דמיון. את יודעת, מאוד קל לשפוט ולנתח את הקאסט בדיעבד אבל זה לא רלוונטי. כן ישבנו והפקנו את הלקחים מהעונה הקודמת ואנחנו יוצאים ללהק את העונה הרביעית עם תובנות חדשות, בתקווה להפתיע את הצופים בבית.

ספרי לנו על "הספייסי גירלס", עד כמה היותך חלק מקבוצת נשים סטנדאפיסטיות מאפשרת לך להתפתח בתחום?
חברה שעובדת בתיאטרון חולון הציעה לי להופיע עם חומרים שלי במסגרת "יום האישה" וביקשה שאבנה מופע באורך של 50 דקות.
מאחר ועוד אין לי כזה, פניתי ל-4 חברות סטנדאפיסטיות (שירי זלמן, מיכל שמטוב, קארין פז ושרית מקלצקי) וביקשתי מכל אחת מהן לבוא עם 10 הדקות הכי טובות שלה ויחד יצרנו את ההרכב שנקרא ה"ספייסי גירלז". בלי קשר לקבוצת הנשים אני מתפתחת בתחום ודווקא נעזרת בהרבה גברים מצחיקים. לצערי אין הרבה נשים מצחיקות בארץ, זאת אומרת אין בכלל חוץ ממני, כאילו לא פגשתי מישהי שיותר מצחיקה אותי ממני, בלי להיות מושתלת של עצמי כמובן. אם אתן רוצות לראות הופעה שלי אתן מוזמנות לסניף הדואר הקרוב לביתכן סתםםםםםםםםםםםםםםםםםם.

ולסיום, במבט האישי, האם תוכלי להגיד לנו כמה דברים שלא ידענו על נילי בייטל ?
– אני מקיאה 3 פעמים ביום ושום דבר בין ההקאות.
– כשאני מגיעה לסופר אני לא יודעת אם להחנות עם הפנים לחנייה או עם התחת.
– אני סופר רגישה ויכולה לבכות מפרסומת לפלאפון שמקדמת מסלול חיילים.
– אני לא לועסת מסטיקים מה – 17/5/2009
– מעולם לא שכבתי עם גבר או אישה בשביל להתקבל לעבודה.
– אני נראית הרבה יותר טוב בבגד ים שלם (עטוף בשמשייה, עם המון בגדים מעליו).
– אני מאוהבת באישה.
– והחלום הכי גדול שלי זה לשקול כמו JPEG

נילי, תודה רבה לך, נהניתי מאוד לראיין אותך, אני בטוחה שהקוראות תתחברנה מיד לסיבה. המשיכי לעשות חייל בעבודתך.

 

פורסם ב-24/9/2011

 

אתר אישה – ליאת בן דור מראיינת את רחל נווה, אישה שעברה כל כך הרבה בחיים…

מאת: ליאת בן דור


רחל נווה, אישה בעלת תארים אקדמיים בתחומי חקר המוח, עלתה ארצה מרוסיה יחד עם ילדיה, לפני כעשרים שנה, תוך ויתור על המשך מחקריה בגרמניה, רק משום החינוך הציוני שקיבלה בבית הוריה, ונאלצת כיום להתדפק על דלתות לשכת העבודה, כמובטלת מזה יותר מחצי שנה. 

שלום רחל, במפגש האחרון שלנו, גוללת בפני סיפור חיים מורכב, את סיפור חייך. שתפי בבקשה  את הקוראות שלנו בעיקרי סיפורך.

רחל נווה, מחייכת למרות הכל

נולדתי בעיר סנט פטרסבורג לשני הורים שלימדו באוניברסיטה הגדולה בעיר, מה שחייב אותי ואת אחותי להמשיך במורשת המשפחתית ובאקדמיה. בגיל 27 סיימתי לימודי גנטיקה תואר שלישי ורק אז התחתנתי לסרגיי, מי שהיה אחר כך לאבי שלושת הילדים שלי. אני עסקתי בחקר נושא הדמנציה וההשלכות שלו על קשת שלמה של תחומי חיים, הדמנציה היא אי היכולת לבדוק את המידע החושי שהחולים במחלה קשה זו מקבלים יחד בהיגיון שלהם, מה שיכול כאשר זה מתפתח לגרום לסובלים מדמנציות שונות לחוות אובדן זיכרון מוחלט (זה סוג הפרעה במוח, דומה לאלצהיימר, אך מסווג כשונה, משום התסמינים השונים של המחלה). ואילו בעלי עסק ברפואת האורטופדיה בבית החולים הגדול ביותר בעיר וצפו לו עתיד גדול בתחום שלו.

בשנת 1982 בעלי חלם ומאוד רצה שנעלה לארץ ישראל ולכן הגשנו טפסים למשרד העלייה בעיר שלנו, כל החברים שלנו חשבו שהשתגענו, לא הבינו מי עוזב כאלה עבודות מאחור ועולה לישראל? הדבר הראשון שקרה היה שפיטרו את בעלי מהעבודה, לאחר מכן אני קיבלתי איומים ובקשה לבטל את בקשת העלייה. מאוד כאב לנו שככה התנהגו אלינו, אבל בעלי היה עקשן ברצון שלו והמשיך ללחוץ על המחלקה של הקומסומול ובעירייה, וככה באיזה יום ממש באמצע הלילה עצרו אותו, דפקו בדלת ולקחו אותו בלי לתת לו להתלבש חם או לקחת אפילו את המעיל שלו. הם שלחו אותו לחקירה ומעצר רחוק מסנט פטרסבורג, רק אחרי חודש וחצי קיבלתי תשובה היכן הוא נמצא. הוא נשלח למחנה עבודה שנקרא נוריסאלאק (Норильск) אפילו בלי משפט או בירור כלשהו, ככה הם החליטו וזהו, לא היה בכלל עם מי לדבר והאמת שאנשים פחדו לדבר, כי חשבו שזה רק יעשה את המצב גרוע ומסוכן יותר.

 הילדים שלי היו אז בגיל של 12 הגדולה והקטן בן 5 וחצי בלבד. מאותו לילה לא אני ולא הילדים ראינו את סרגיי ורק לפני שבע שנים, פגשתי פה בישראל מישהו שהיה יחד עם בעלי במחנה והוא סיפר לי איך סרגיי נהרג שם ועל העינויים הקשים וההשפלה שהוא עבר.

השלב הבא בכל הצרה שנפלה עלי היתה שעשו לי הרבה מאוד צרות בעבודה, לא נתנו לי גישה לחומרי מחקר שלי, הם אמרו שאני ציונית ואני רוצה לקחת את זה לישראל או לעשות ביזניס ולמכור את זה, לא יודעת למה הם חשבו ככה, אז לא היה מחשב לאנשים ואם הייתי עולה לישראל, לא הייתי יכולה לקחת שום חומר כתוב איתי. זה מאוד העציב אותי אבל שתקתי מפחד.

 אחרי כארבע חודשים פיטרו אותי והילדים שלי כל הזמן סבלו מילדים אחרים שקראו להם  שאבא שלכם פושע יהודי. בוקר אחד באו אלhנו לבית ולקחו גם אותי לחקירה בבית המשטרה, עברתי שמה הרבה עינויים, הם אמרו שידוע להם שאני העברתי חומרים שעבדתי עליהם לאמריקה, לא נתנו לי לאכול ולשתות שלושה ימים ולא ידעתי מה קורה עם הילדים שלי בזמן הזה, כל הזמן היתה שמה שוטרת שהרביצה לי בעיטות בבטן וירקה עלי וככה זה היה שבועיים שלמים. בסוף לקחו אותי לבית חולים והייתי צריכה לעבור ניתוח של הוצאת הרחם שלי, כי היה לי קרע מהמכות, שכבתי בבית חולים עם חום גבוה והייתי כל הזמן בהזיות מהתרופות, ככה  הם החזירו אותי למשטרה ושמה שכבתי בחדר בידוד קר עוד שבועיים, רק מרק חם נתנו לי לאכול, כי אמרו שאני אישה שבגדה במדינה שלה. ירדתי הרבה במשקל, כל הזמן בכיתי, אף פעם לא רצו להגיד לי מה קורה עם הילדים שלי, מי מטפל בהם, איפה הם, ככה כלום. עברו 3 חודשים וחצי עד ששחררו אותי ואמרו שאני במעקב שלא אעשה שוב דברים מסוכנים למדינה.

חזרתי הביתה ואף אחד לא היה שם ולא ידעתי איפה הילדים, הלכתי לבית העירייה ולא ידעו כלום הלכתי למשטרה וסילקו אותי, באתי חלשה הביתה ובכיתי מאוד ואיזו שכנה אמרה לי שבאו ולקחו את הילדים והם בכו מאוד, רק אחרי עשרה ימים של בירורים הבנתי שהעבירו אותם לבית יתומים בעיר אחרת, נסעתי לשמה ומצאתי אותם אבל לא קיבלתי אותם כי לא היו לי מסמכים בשביל לקבל חזרה ולגם רצו ממני כסף על הזמן שהם היו שמה.
חשבתי שהעולם שלי מת, רציתי רק למות, אותו לילה ישנתי בתחנת רכבת כי לא היה לי מספיק כסף למלון, בסוף נסעתי לעיר שלי ויחד עם בן דוד שלי הלכנו למקום אחד שהיה עוזר עם כסף ליהודים שהיו דתיים אבל הם עזרו לי להוציא את הילדים שלי ולקבל חזרה אותם

זו היתה חצי שנה של סיוט שלא ראיתי הילדים שלי, הם לא היו כמו שזכרתי אותם, הם היו מפוחדים והבן לא רצה לדבר איתי כמעט חודש כי אמרו להם שברחתי לישראל ועזבתי אותם, כי אני לא אוהבת אותם, הם היו רזים וחיוורים כשחזרו ולבת שלי היתה צלקת ליד הסנטר כי השוטר שלקח אותה נתן לה מכה חזקה כשהיא התנגדה ללכת. כבר אז אני הבנתי שזו פצצת זמן שעומדת להתפוצץ לי וליהודים אחרים בפנים. ובאמת לא טעיתי…
The patient may form nonsensical sentences or experience complete memory loss.

את  מוכנה להסביר לי למה את מתכוונת כשאת אומרת פצצת זמן?

תראי הרבה יהודים נשלחו לסיביריה או למחנות עבודה כמו הבעל שלי והרבה מאוד בכלל לא חזרו , כולם שם מאוד פחדו לדבר ופחדו לבקש סרטיפיקט לעלות לישראל. אני המשכתי בכל זאת לבקש לעלות לישראל, למרות שהרגשתי רע מאוד.

 מה היתה הסיבה להחלטתך? הרי עברת כל כך הרבה מדורי גהינום משום בקשותייך אלה.

 לא היה לי מה להפסיד, ידעתי שזה היה חלום של בעלי ולכן המשכתי להתעקש. ידעתי גם שבישראל יש רפואה גבוהה ויטפלו בי טוב. אבל הסיבה העיקרית היתה כי לא רציתי שילדי יחיו בסכנה מתמדת ותחת השפלות אנטישמיות כמוני וכמו סרגיי ואחרים.

אם כך איך התקיימת, איך נחלצת מהמצב הזה ?

באמת שאני לא יכולה אפילו לספר, קצת מביש אותי לספר שלפעמים הייתי הולכת למקומות שחילקו אוכל חם לעניים ומביאה הביתה  לילדים או שהייתי מבקשת ממסעדה אחת שלא יזרקו מה שנשאר להם, הייתי באה מאחורי המסעדה בלילה ולוקחת מה ששמו לי בצד . תמיד הייתי עושה את זה או כשהילדים בבית ספר או ישנים, כי לא רציתי לבייש אותם. מה שלא אמרתי זה שלא היו לי הורים או אחים שיכלו לעזור לי והיתה רק דודה מבוגרת של בעלי והיא בקושי יכלה לעזור לעצמה, אז לא יכולתי להיעזר בה למרות שמאוד אהבה אותי ואת הילדים. למזלי בסוף שנת 1989 קראתי שאיש מישראל, מהסוכנות מגיע אצלנו לעיר, אז שמתי הילדים  אצל שכנה והלכתי לשמוע אותו והוא עזר לי עם כל הפרוצדורה לעלות לישראל. אני משנת 1991 בארץ ישראל.

למה התכוונת כשאמרת קודם "הרגשתי רע מאוד" את מוכנה להרחיב ?

לאחר שאסרו אותי כבר הייתי אישה חולנית מאוד, לא טיפלו בי טוב וכל הזמן הייתי חולה עם חום ודלקות. בשום מקום לא רצו שאני אעבוד אצלם מחשש מהשלטונות, גם לא במשק בית. כי מהמשטרה אמרו שאני בגדתי וככה הצטרכתי לגדל לבד שני ילדים. אתן לך דוגמא לכוונה שלי בהרגשתי רע מאוד. אחרי כמה חודשים היה לי חום גבוה וכאבים חזקים ימים רבים אבל פחדתי ללכת לבית חולים, לא היה עם מי להשאיר את הילדים והשכנים פחדו להיות איתי בקשר כי הזהירו אותם ממני. לא ידעתי מה לעשות אז שכבתי ככה בבית והבת שלי עזרה לי. בסוף שכנה אחת שהיתה נוצרייה אמרה שאלך לבית החולים של המנזר והם ישגיחו על הילדים וככה עשיתי, הבעל שלה לקח אותנו למנזר אחד ושם אושפזתי על ידי הנזירות במרפאה שלהם, אבל הן העבירו אותי לבי"ח כי איבדתי את ההכרה, באשפוז ההוא אמרו לי שיש לי דלקת קשה בכלייה, כי היא צריכה לעבוד עבור שתיים, לא הבנתי מה הכוונה שלהם, ונאמר לי שאין לי בכלל כלייה שמאלית,  פשוט גנבו לי כלייה כשעשו לי ניתוח להוצאת הרחם ואף אחד לא אמר לי כלום.  מאז אותה דלקת שהחלישה מאוד את הכלייה הימנית שלי, אני חייבת לעשות דיאליזה באופן קבוע.

 רחל, במה את עוסקת כיום? ספרי לקוראות איך הסתדרת בארץ.

 תראי ליאת, זה לא פשוט לבוא לישראל כאישה חולנית, בלי בעל ועם ילדים, אז לאט לאט מצאתי עבודה ברשת של ייצור בגדים לילדים, עבדתי מהבוקר עד הערב, עד שלמדתי את השפה, ואז ניסיתי למצוא עבודה בתחום שלי, אבל עד היום לא מצאתי עבודה בזה, וזה מאוד חבל לי, כי יש לי תואר שלישי במחקר וזה יכול לעזור גם פה בארץ, אבל אמרו לי פה שהשיטות של הטיפול בחולים כאלה שונה בישראל מזה של רוסיה, ושהמחקר שלי כבר התיישן אחרי כל כך הרבה שנים, אז אני לא יעילה עבור הנושא הזה ובמחקרים אחרים בתחום המוח לא היה צורך בעובדים נוספים.

 לפני שעליתי לישראל, פנו אלי מאוניברסיטה של בית החולים הגדול של פרנקפורט, הם התעניינו במחקר שלי והציעו לי לעבוד שם, אבל מי שנלחם ככה בשביל מטרה, לא רוצה לעזוב אותה, אני רציתי לבוא לישראל אז בכלל לא עניין אותי הצעת העבודה שלהם (היום אולי אני מרגישה שזה קצת חבל לי, כי כל מה שעשיתי היה חסר ערך למדע ולמטופלים שלוקים בדמנציה).
כיום הבת שלי נשואה ויש לי שתי נכדות, אבל אני רוצה לומר לך שאני מאוכזבת, כל מה שעברנו אני ובעלי הראשון בשביל לעלות לישראל היה קשה וכשאני כבר בישראל, העניין הוא אף אחד לא מעריך את הידע שלי או עוזר לי לעבוד במשהו שהוא שווה לי ולמדינה. ליאת, מזה 4 וחצי חודשים אני ללא עבודה וחותמת כרטיס בלשכת עבודה. אי אפשר לשכוח מה עברתי וגם שלא היה קל להיקלט בארץ הזאת. מצד אחד רוצים שעולים יבואו לישראל, אבל התושבים ותיקים לא מתנהגים לעולים חדשים יפה, בכל מקום אני שומעת שאני רוסייה ושיש לי הרבה זכויות כעולה חדשה, וזה לא נכון בכלל, כי אני בן אדם חרוץ שרוצה לעבוד ולא לשבת על הצוואר של המדינה, אני ועוד הרבה באו כי אנחנו ציוניים ופה בארץ שלנו צריכים לעזור לעולים בהתחלה עד שיסתדרו וידעו את השפה ואח"כ לעסוק בתחום האקדמי שלמדו ועבדו בחוץ לארץ.

 אני בעצמי הולכת פעמיים בשבוע למועדון של רוסים מבוגרים ועוזרת שמה למי שצריך, ככה כדי שאם הם באו לפה והם לא מסתדרים עם השפה ואין מי שיסביר להם, אז אני הולכת איתם לעשות כל הסידורים שצריך במשרדים שונים או בבנק.

ולסיום, רחל, אנחנו  מכירות כמעט ארבע וחצי שנים ואני חייבת לומר שתמיד החיוך מעטר את פניך, תמיד את נכונה לעזור, את אהובה על החברים המשותפים שלנו … אישה עם נשמה גדולה וטובה. מה היית רוצה להעביר לקוראות שלנו?

שאף פעם אסור להתייאש, אם ישנה מטרה ורצון למשהו חייבים ללכת עם זה עד הסוף גם כשקשה מאוד. ושאסור לעשות הכללות, לומר כל הרוסים הם… או כל האתיופים הם… גם לנו יש רגשות, זה פוגע מאוד וגורם לכך שחלק מהעולים מתבדלים ושאר האוכלוסייה ולא בשביל זה עלינו לפה, ברוסיה היינו מיעוט שנוא, בארץ אסור שזה יקרה.

 בשמי ובשם הקוראות אני רוצה להודות לך ולאחל לך שתמצאי בקרוב עבודה ואת ההערכה שאת בהחלט ראויה לה.

 ליאת

 

 

 

 

 

ראיון עם גילי שם טוב – שדרנית ספורט מובילה 

ראיון חושפני עם שדרנית הספורט גילי שם טוב 

מאת: ליאת בן דור

מגישה מוערכת ומאוד מקצועית במשדרי הספורט המובילים בארץ, מגישת מבזקים וכתבת כללית בערוץ 1, השופטת עצמה בצורה נוקשה ומחמירה, לא עושה לעצמה הנחות וכמעט אחרי כל שידור, עוצרת, בוחנת ומנסה רק לשפר ולהתמקצע יותר ויותר.
מי שהשתתפה בתוכנית "לרקוד עם כוכבים" ובתוכנית הריאליטי "בקרוב אהבה".

שלום גילי,
אחרי שעות רבות של קריאת כל כתבה אפשרית שנכתבה עלייך, הן בתחום המקצועי והן מההיבט האישי, אני מודה שאין בכוונתי לראיין אותך על נושאים, שהקוראים כבר קראו ויודעים אודותייך כמעט הכל, אלא לקחת אותך איתי למסע אחר… לכיוון שונה, כיוון שלתחושתי יהיה בו ערך ישיר ועקיף רב וחיוני ביותר.
מאחר שאחד מעיסוקַיי הינו בעל נגיעה בנוער עם נטייה, כזו או אחרת, לאובדנות, הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות ונושאים שסיפרת בעברך, על מנת לשפוך, אולי, אור אל אותם תועים בדרך.

בסביבות גיל 15 נפגעת בברך, פגיעה שהסתבכה, החמירה ואילצה אותך להיפרד מאהבתך הגדולה ביותר – הכדורסל ובהמשך מעיסוק בדוגמנות, איך מתמודדים עם אכזבה… טראומה כה קשה, שלא זאת בלבד שהרחיקה מהחלום, היא אף אילצה אותך להתהלך עם קביים לאורך שנה שלמה?

סבלתי מבעיות בברך מגיל 9, המצב הלך והסתבך בגלל רשלנות רפואית. השיא הגיע בגיל 15 אז הרופא המטפל שבר לי את הרגל בטעות בניתוח בהרדמה מלאה. כיום אני סובלת ממגבלה רצינית בכיפוף הברך ומצלקת עבה וארוכה לאורך הרגל (שלושים ס"מ).
בעצם כנערה, "ביליתי" הרבה זמן בבתי חולים ונתמכתי על ידי קביים. אין ספק שהייתה לזה השפעה פסיכולוגית עמוקה. בזמן שחברותיי היו עסוקות בהתבגרות המינית, בבילויים, מסיבות, בנים, אני הסתגרתי בבית וסבלתי מכאבים.
ההתפתחות הנשית שלי והדימוי העצמי שלי נפגעו מאד, ההורים שלי נאלצו לקלח אותי, כי לא יכולתי לעמוד, ואני בטוחה שכנערה מתבגרת הייתה לזה השפעה לטווח ארוך, בבגרותי.
אני זוכרת שבגיל 16, 'ירדתי' מהקביים אבל עדיין סבלתי מצליעה משמעותית. חברות שכנעו אותי לצאת סוף סוף מהבית למסיבה. בעודי יושבת סמוך למועדון, עברה באזור חבורה של נערים ואחד מהם התחיל איתי והחמיא לי, מרוב מבוכה קמתי וחיפשתי את חברותי, ואז הבחינו הנערים שאני צולעת. מיד הפכתי למושא ללעג וגם הנער שהתחיל איתי זכה להערות נוסח "דביל , אתה מתחיל עם נכה". לקח לי הרבה זמן להתגבר על הטראומה מהתקופה ההיא אבל עם הרבה עבודה על דימוי עצמי, דבקות במטרות והצבת אתגרים לעצמי, התחזקתי ואפילו חזרתי לשחק כדורסל באופן חובבני.
על מנת להיות חלק מעולם הכדורסל ולחוש את הפרקט, ניגשתי לאודישנים בערוץ הספורט, התקבלתי, ומאז אני עיתונאית ספורט.

באחת הפעמים ששיתפת אודות אותה פציעה שקרתה לצד גירושי הוריך, שהתרחשו כמעט בסמיכות, והמעבר למגורים באילת, אמרת "הייתי בדיכאון אטומי, רזיתי, הייתי עם סף אנורקסיה. במשך שנה הסתגרתי, לא תפקדתי, היו לי מחשבות אובדניות."
מה גרם לשינוי, מה חילץ אותך מאותה תחושת נכאים, מאותו דיכאון קשה.. מחשבות אובדניות? ואיזה משקל היה לגירושים אלה עלייך?

נעזרתי בטיפול פסיכולוגי ובכדורים (עד היום). את ההשלכות של גרושי הורי הבנתי רק מספר שנים אחרי בעזרת המון עבודה עצמית ושיחות עם פסיכולוגים. בתור נערה הדחקתי את הגרושים, התכנסתי בתוך עצמי והתרחקתי מהוריי. בכל שלב תמיד נאחזתי במשהו שעניין אותי, ספורט, חברות, לימודים, ספרים, חשוב היה לי להישאר בתנועה, להתקדם, לשאול שאלות לטפל…
בגיל 16 התאהבתי לראשונה בבחורה, חברה מהתיכון ובמשך שנתיים זה כל מה שעניין אותי. הקשר היה אינטנסיבי מאד ולא תמיד הדדי, והורי הבינו שלא מדובר בקשר רגיל, למרות שלא שיתפתי אף אחד. כשהרגשות הפכו לאובססיביים, דבר שפגע גם בלימודי, הורי ביקשו לדבר איתי. באותה שיחה הם אמרו לי, שזה בסדר להיות לסבית ולאהוב אישה, אבל הכי חשוב שאהיה מאושרת ואם הבחירה שלי גורמת לי סבל אז ישנה בעיה. הם הדגישו בפני את העובדה שהם אוהבים אותי ותומכים בי בכל אשר אבחר, אבל הם רואים שאני סובלת ורוצים לעזור. היום במבט לאחור, אני יודעת להעריך את הפתיחות והקבלה של הורי.

 

התמיכה מבית, מהמשפחה, ששידרה לך שזה בסדר ללכת לאן שהלב לוקח, שתהיי את ובפרט שתהיי מאושרת, לא תסולא בפז ולא ברורה מאליה. רק כדי לסבר את האוזן, אזכיר רק את ההתייחסות והנידוי של
חלק מההורים של הנערים והנערות  שנפצעו ב"בר נוער" לפני כשנה, רק משום השתייכותם למגדר שלא תואם את רמת ציפיותיהם, כבודם.
לצד הפתיחות, ההולכת וגדלה כיום בקרב הציבור לנושא ההומולסבי, האם היית ממליצה לבני נוער המתחבטים בשאלת זהותם המינית, לשתף את ההורים בלבטים ובהתחבטויות, כבר בשלבים ראשונים,  מוקדמים?

אין לי תשובה חד משמעית, כי המשפחות שונות, אנחנו יודעים (או לפחות חושבים שאנחנו יודעים) איך ההורים שלנו יגיבו והאם הם מספיק ליברלים לקבל או לנסות להקשיב ולהבין אותנו. יש המון מקרים שהנער או הנערה בטוחים שאם הם יספרו, ישתפו את ההורים, יגיע סוף העולם, ואחרי שהם מספרים, מסתבר להם שהעולם רק הפך ליותר טוב ונוח, וההורים הפתיעו מאד בתגובתם.
נכון, "יציאה מהארון" היא לא דבר קל לרוב ההורים, וצפויים רגעים קשים של כאב, אבל אם תגיעו לשיחה מוכנים ותלמדו לקבל גם את הרגשות של ההורים שלכם, ממקום שמבין שלא עשיתם שום דבר רע, תעזרו לכולם להתמודד טוב יותר עם התהליך.
לדעתי מי שיודע, מראש, שההורים שלו יגיבו בצורה קשה, שימתין עד שיהיה מספיק בטוח בעצמו, שלם עם הנטייה שלו ומוכן לעמוד בגאווה וביטחה מול ההורים, בינתיים הייתי ממליצה לו לשתף את מי שקרוב אליו כמו אחים, חברים קרובים וכד', ולחפש חברים הומואים/לסביות, כדי להבין ולהרגיש שאתם לא לבד.
הכי חשוב – לא לחיות בפחד או עם רגשות אשמה. מותר לנסות , מותר לשאול שאלות, מותר להיות אתם עצמכם.

ואעבור ברשותך לנושא מעט שונה. שתפי אותנו בקשיים ו/או בהתמודדות היומיומית הכרוכה בגידול ילד במשפחה חד מינית. מצד אחד, אני מניחה שלא צריך להיות שוני בין גידול בנך, לילד אחר שאישה סטרייטית ילדה כרווקה, ומצד שני, הנוף שונה, הנתונים סביב אחרים. 

בני היום בן שנתיים. אנחנו משפחה מאד גדולה ומאושרת, יש לו אמא ואבא שדואגים לו במשותף, יחד עם בני הזוג של אימא ואבא שאוהבים אותו כמו בן. אנחנו כמו ארבעה הורים וחולקים הכל לטוב ולטוב פחות.
עד היום לא נתקלנו בקשיים בגלל העובדה שמדובר במשפחה חד מינית ואני מקווה שגם לא נתקל. אנחנו מגלים סביבנו יותר ויותר משפחות דומות והשוני הופך לפחות מאיים.
אנשים מקבלים אותנו כמו שאנחנו, ועד היום לא הרגשנו חריגים, אלא אהובים ומקובלים. וחוץ מזה לאיזה בני זוג יש כל סוף שבוע שני חופש וזמן לזוגיות, כמו שלנו יש?? אני ממליצה על המודל הזה בחום!! נכון, אצל אמא ומאיה מותר לעשות יותר בלגן, ללכלך, להשתולל ולעשות ספורט, בעוד שאצל אבא ורוני, חול זה מחוץ לתחום, הם שומרים באובססיביות על נקיון וסדר (הומואים או לא? 🙂 ) הם צופים איתו בארוויזיון ושומעים מוסיקה קלאסית, לכן הקטן רק מרוויח מכל העולמות.

ולסיום, אני חייבת להודות, שמהיכרותיי אותך, לצד כל הפרסום והפופולאריות שלך והייחוס המשפחתי, המכובד ביותר לכל הדעות, נשארת צנועה, ואין בך רצון לשמור על פאסון, כאילו היית מורמת מעם, ועל כך הערכתי הרבה אותך.
תודה לך שהקדשת לנו מזמנך. 

תודה רבה על המחמאות, בשמחה.

 

תמונה לרזי הרפואה הסינית הקלאסית – ראיון עם בת אל קבלו

מאת: ליאת בן דור

בת אל קבלו

"בתוך כל אחד ואחת מאיתנו קיימת היכולת המופלאה להביא עצמנו לריפוי בשינויים פשוטים בהרגלי החיים".

הרפואה הסינית הקלאסית הינה הזרם העתיק ביותר של הרפואה הסינית אשר נסמך על קלאסיקות וכתבים עתיקים שהותוו את קו החשיבה ועקרונות הניתוח של חוסר האיזון הפנימי בגופנו, שביטויו והסימפטומים שלו מובילים לחולי.

בת-אל קבלו, מומחית ברפואה סינית קלאסית, מטפלת ברפואה סינית קלאסית מזה שבע שנים ובעלת ניסיון קליני וידע רב.

בת אל, הרפואה הסינית קיימת כבר משנת 2600 לפנה"ס, כשהתיעוד הראשון שלה הוא בספר הרפואה הפנימית של הקיסר הצהוב. מתי נחשפו שיטות הרפואה הסינית למערב, וארחיב, מתי הם זכו להכרה בחשיבותם וייחודם?

הרפואה הסינית נחשפה למערב בשנות ה-70 כאשר הנשיא ניקסון בא לביקור בסין.במסגרת ביקורו עיתונאי שהתלווה אליו במשלחת שסיקרה את הארוע ההסטורי נזקק לניתוח חרום, במסגרת הניתוח היה זקוק לשיכוך כאבים אשר התבצעו באמצעות מחטים.לאחר הארוע אשר היה מוזר בעיניו כתב בעיתונו ושיתף את הקוראים בחוויה שהיתה לא הגיונית ומיסטית בתקופה ההיא. מאז תוך תקופה קצרה יחסית של כמה עשרות שנים נמצאת הרפואה הסינית כמעט בכל מקום. כיום מספר רב של בתי חולים ומחלקות רבות כמו גם קופות חולים מציעים טיפולים בשרותי רפואה משלימה.כאשר הרפואה הסינית הינה נתבך עיקרי מוצלח ומוכר בתוך קורת גג זו. האינטגרציה בין הרפואה הקונבציונלית והמשלימה מעלה את המודעות בקרב האוכלוסייה ומשפיעה לטובה על התחלואה.

כשאני קוראת על מגוון הטיפולים המוצעים על ידך, אין לי כי אם לשאול אותך: האם גם סוגי הטיפולים בילדים ובנשים (דלקות אוזניים, חוסר שינה ואי שקט, בעיות עיכול וחיזוק מערכת החיסון, חוסר איזון הורמונאלי וגלי חום), הינו באמצעות רפואה סינית קלאסית (רפלקסולוגיה ודיקור) או משלב בתוכו גם שינוי בהרגלי אכילה וזליפות מהרפואה הקונבנציונלית?

כמטפלת ברפואה סינית מסורתית  בעלת כלים רבים עליי להתאים את הכלי הנכון לאדם העומד מולי, לאבחן בדיוק רב ולהחליט מה מתאים באופן ספציפי לאותו אדם.  הטיפול  יכלול לרוב שילוב של מספר תחומים למשל:בילדים הטיפול הוא מהיר וקצר יחסית. משך הדיקור הוא כ-5-10 דקות והפידבק לרוב הוא אמיתי ומהיר. כשם שילדים חולים  מהר כך הם גם מחלימים במהרה. האנרגייה בגופם זורמת בצורה מאוזנת ולרוב אין חסימות שמאטות את הריפוי. אם הילד הגיע אם תלונה של דלקות אוזניים חוזרות או התקררויות תכופות ומערכת חיסון חלשה, כמובן שאתייחס גם להיבט התזונתי מכיוון שבראייה הסינית מערכת החיסון ומערכת הנשימה נמצאות במערכת יחסי גומלין עם מערכת העיכול,  זאת אומרת שהמזון שנכנס לגופנו הוא בר השפעה ישירה. הקיבה מקבלת את המזון ובתהליך העיכול נוצר תוצר של דם. הדם מזין את הרקמות והאיברים השונים בגופינו ויש לאיכותו ולזרימתו השפעה  ישירה על מצב בריאות הגוף. מזונות שמייצרים ליחה כגון: מוצרי חלב, בננות, פרות הדר ובוטנים ייאגרו בריאות ומערכת הנשימה העליונה כאשר מערכת החיסון והלימפה  יהיו חלשות מדיי מכדי לנקזה החוצה. הילד יסבול שוב שוב מדלקות אוזניים, צינון ואסטמה שנובעים מהצטברות הנוזלים וחוסר ייבוש שלהם, דבר שיכול להתבטא גם בבעיות עיכול.

זוהי כמובן רק חלק מהתמונה הכוללת של המטופל ודרך הטיפול בו. חשוב לציין כי במידה שהילד הגיע אליי במצב אקוטי ההתייחסות היא שונה לעומת מצב כרוני ממושך וכמו כן אם הגיע לאחר או בזמן נטילת תרופות קונבנציונליות יש התייחסות אחרת. לא מפסיקים טיפול תרופתי אך במקביל חשובה לא פחות התמיכה בגוף לצד השפעותיהן ותופעות הלוואי שלהן.כל מקרה נידון לגופו.

מה באופן הטיפול המוצע על ידך מביא את המטופלים שלך המטופל לפרוגנוזה טובה יותר, כטענתך?

את הנסיון המקצועי שלי רכשתי לפני שנים רבות באחת המכללות הידועות בתחום הרפואה המשלימה אשר נחשבה בזמנו למוצלחת ובעלת שם (מכללת מדיסין). הלימודים שם היו חוויה מרתקת עבורי בעיקר לאור העובדה שכאשר נכנסים לעומק הלימודים אתה לומד כל כך הרבה על עצמך. בדרך ללימוד על תאוריות, פילוסופיות וכלים פרקטיים אותם בכלל רצית ליישם על אחרים.

כל סטודנט, שלימים הופך למטפל עובר תהליך שונה במסגרת הלימודים והצלילה הזו לתוך העולם של הרפואה הסינית. עושה איזושהי טרנפורמציה לך כאדם.

הפרוגנוזה של טיפול תלויה בכמה אלמנטים: הראשון לדעתי הוא הכימייה. המפגש הראשון לעיתים השני יכול להספיק בבחינת החיבור הכימי-אנרגטי ביני לבין המטופל שיגיע. מספיק חיוך, טונצייה  נכונה ולחיצת יד כדיי להביא לתחושה הנכונה אשר תוביל את המטופל ואותי לתחילת המסע. כמובן שאל הכימייה צריכים להתלוות רצון, נוחות, מקצועיות וניסון קליני, אמון, בטחון,נאמנות,שיתוף פעולה והקשבה הדדית.

הרפואה הסינית הקלאסית צמחה מתוך התבוננות האנשים בסין הקדומה על סביבתם והבנה שהאדם, כמו כל דבר אחר בטבע, צריך לחיות בהרמוניה עם חוקי הטבע ועם השינויים התמידיים בעולם, כגון מחזור היום והלילה, מחזור חילופי העונות, כמו גם על האנרגיה שזורמת באדם, הצ'י, ומתועלת למרידיאנים הפרוסים על הגוף כולו ומשפיעים על כל מערכות הגוף והנפש כאחד.

האם דרך טיפול עתיק זה הינה דרך הסתכלות כוללנית (הוליסטית) על האדם מתייחסת למכלול התופעות, האירועים והמאפיינים של האדם הספציפי, תוך התייחסות לנקודות החוזק והחולשה שלו ?

כן. זה מה שכל כך מיוחד בגישה ההוליסטית, היא לוקחת בחשבון הכל, את כל חלקי האדם על מרכיביו. הגישה הזו מחבקת את הכל יחד ויוצרת קודם כל אפשרות להתבוננות. האדם שמגיע לטיפול פתאום יכול להבין שארועים שחווה בעבר, אם פיזים ואם רגשיים יכולים למצוא ביטוי כמה שנים לאחר מכן ב"תחפושת אחרת". זוהי אותה גברת בשינוי אדרת. הגוף שלנו חכם מאוד. יש לו דרכים לאותת לנו מתי אנו בדרך הנכונה, הדרך שבה אנו אמורים ללכת ושהיא טובה לנו.הדרך שבה נוציא מעצמנו את מלוא הפוטנציאל הגלום בנו, ונחייה חיי שפע ואור.

אחנו לא תמיד קשובים לאיתותים אלה, ואז הנורות האדומות הקטנות שנדלקו, גדלות והופכות לפרוז'קטורים במקרה הטוב, ולמחלה במקרה הפחות טוב. דרך ההתבוננות הכוללנית הזו, האדם מביט במראה של עצמו.ורק דרך המפגש הזה עם בבועתו יוכל לעשות שינוי אמיתי ומהותי פנימי ומדוייק.

קראתי שאת עוסקת, עושה גם אבחון אישיות בכפות רגליים,   שתפי אותנו כיצד ניתן באמצעות כפות הרגליים לפענח אותנו?

הגוף הוא מראה. ישנם בגופינו איברים המשקפים  את הגוף וממפים את האיברים והמערכות השונות, אברים אלו נקראים סומאטוטופים ואלו הם: האוזניים, גלגלי העיניים, הלשון, וקצוות הגוף-כפות הידיים וכפות הרגליים. זהו ה"רנטגן" של ימיי קדם, כשם שה- DNA שנמצא בכל תא בגופנו מכיל את האינפורמציה על כל השלם, כך גם אפשר בכל חלק של הגוף לראות את השלם.

כף הרגל הינה בעלת שטח הפנים הגדול ביותר מבין כולם , נתון זה מאפשר לרפלקסולוג לקלוט ולאבחן את המרשמים. חוויות חיינו נרשמות על גבי כף הרגל מהיום בו התחלנו לדרוך על האדמה ולחוות את החיים עליה.כל חריץ, קילוף,יבלת או שינוי במרקם או בצבע של איזור מסויים יתורגם לשינויים פיזיים בגוף או לשינוי בדפוסי ההתנהגות של האדם. היציבה שלנו על הקרקע היא המגדיר שלנו. ז"א שאם אדם מסויים הולך על קצוות האצבעות והמדרך באזור העקב אשר מייצג את הקרקוע, החיבור לבית וליציבות בחיים אינו מלא, אין חיבור לאדמה,קרוב לוודאי שאדם זה בשלב זה של חייו לא מוציא לפועל תוכניות אלא יותר מתכנן אותם. לא מבויית עדיין,לא בכוון שלו בחיים ולא בהקמה של המשפחה והיציבות סביבה.

אבחון אישיות בכפות הרגליים הוא מדוייק ואמין מאוד.במסגרת הלימודים שלי העלנו שאלת מחקר: האם ישנו מכנה משותף וקו "רפלקסולוגי" מאפיין של אנשים  ניצולי שואה? או של נשים מוכות?

התשובה הייתה חד משמעית, כן. המרשמים של חוויות קשות ומשמעותיות שחווה האדם אכן נרשמות על הגוף, והמונח נפש בריאה בגוף בריא אכן מתקיים.

קראתי שהרפואה הסינית עוזרת בהתמודדות עם בעיות וסימפטומים הקשורים לאורח החיים המודרני בו אנו חיים,  אשר כולל לרוב תזונה לקויה, מתח, זיהום האוויר. אורך חיים ניתן לשנות, איך הרפואה הסינית יכולה לגרום   למטופלים להקטין מתחים ו/או למזער את נִזְקֵי הבריאות הנגרמים לנו מזיהום האוויר, שכאמור פוגע בנו ורק הולך ומתעצם ?

הרפואה הסינית מבוססת בעיקרה על תזונה. הפילוסופיה שלה גורסת כי יש להביא את הגוף לאיזון כתוצאה  משני מרכיבים: הפנימי-ניקוי הגוף מרעלים שמצויים בו. חיצוני- רעלים מהסביבה(זיהום אוויר, עישון,חומרים משמרים וצבעי מאכל במזון,הורמונים ותרופות). ובמקביל צריכה של מזון איכותי. מחמימות מלאות, דגנים,קטניות ירקות ופירות.פחות מזון מתועש ומעובד.

האנטיביוטיקה של הטבע היא השום. הוא מחטא ומרפא מחלות קיבה, אסטמה, שיעול ודלקת הסימפונות. עשיר בחומצות אמינו, סידן, ברזל, גופרית, אשלגן וזרחן. הגזר מביא לניקוי דרכי השתן, ממריץ את מערכת העיכול ומשפר את מצב הכבד(בית החרושת של הרעלים).

בתחום הדיקור הסיני יש מספר רב של נקודות דיקור(365) אשר להן תפקידים שונים, חלקן הן נקודות מערכתיות(סיסתמטיות) הפועלות באופן כללי על מערכ/ות בגוף בהתאם לבעיה הרלוונטית וחלקן נקודות מקומיות.בבואי לטפל במטופל שהגיע עם תלונה של חוסר שקט נפשי וחוסר שינה. לצורך העניין עליי להתייחס במסגרת התשאול לאורח חייו ולבדוק מה גרם לזה ואיפה צריך לבוא שינוי. אביא דוגמא מהקליניקה לצורך הבהרה נוספת: אישה בת 37, קרייריסטית מצליחה בתחומה, רווקה, עובדת שעות מרובות בעבודה משרדית תובענית ובעלת מעמד גבוה. מאוד אוהבת את עבודתה אך שחוקה מהמסגרת שלה, אין לה זמן לאכול, ןמה שמחזיק אותה זה הרבה קפאין וסיגריות. התפריט שלה ברובו מורכב מתזונה לא מבושלת של כריכים וסלטים. שותה מעט. מיותר לציין כי במקרה זה הטיפול יכלול: דיקור בנקודות שירגיעו את הנפש, יאזנו את מערכת העיכול והדם, ניקוי רעלים ושינוי תפריט תזונה ,המלצה לפעילות גופנית והורדת הילוך בעבודה.

הרפואה הסינית מלמדת כיצד להשתמש במסלולי המרידיאנים כדי לנווט את אנרגיית הגוף בצורה המאוזנת  ביותר לכל פרט.

בת אל, אודה לך אם תרחיבי את הנאמר, שתסבירי לנו כיצד ניתן   לעשות את הנווט הזה, האם המטפל מתאים את הטיפול לאורח חייו של כל אחד ואחד ממטופליו?

אורח חיים הוא משוואה גדולה המורכבת ממשתנים רבים. לכל משתנה יש השפעה על האיזון בתוכה, לפיכך,בבואי לטפל באדם כלשהו גדול כקטן, בריא כלא בריא, יהיה צורך להתייחס למכלול כולו. מאחר ואנחנו בנויים בצורה של כלי קיבול, המקבל הזנה-פיזית, נפשית, רוחנית מעבד וסופג ולאחר מכן מפריש את המיותר,כל דבר שייכנס לתוכנו יהיה בעל השפעה כזו או אחרת על מצבנו.

בקליניקה, המטופל מקבל את פריסת הפאזל שלו, ויחד אנחנו מרכיבים אותו מחדש, ומתאימים את  החלקים שיכללו: שינוי תזונה במידת הצורך, הוספה/הורדה של מינון פעילות גופנית, מציאת תחביב שמרגיע איוצר תחושת חיות אצל האדם, מיקוד מטרות,  וכמובן הטיפול שאני מציעה לו,אם זה עיסוי מרידיאנים, דיקור סיני עם/בלי צמחי מרפא וכדומה.

בת אל, את מאמינה  בריפוי עצמי כחלק מהצלחת תהליך ריפוי כללי, מהו ריפוי עצמי?"אין דבר העומד בפני הרצון" מהו אם כן אותו כוח רצון? ומאין הוא מגיע? לפי הרפואה הסינית הרגשות שלנו הם גורם מחלה לכל דבר. הגורם הפנימי החזק ביותר אשר נמצא בתוכנו ויכול להפר את האיזון ולהוציא אותנו ממשוואת הבריאות. לכל רגש יש איבר המשוייך אליו ושם הוא"מתגורר". למשל: הפחד גר בכליות, העצב בריאות, השמחה בלב, הכעס בכבד והדאגה בטחול.

 

אפרט מעט על הפחד שמתגורר ברבים מאתנו, ועוצר אותנו ומונע התקדמות, התפתחות והגשמה.לפחד יש מקום חשוב בחיינו. אנחנו צריכים לכבד אותו ולחיות לצידו ולא לנסות ולדכא אותו, הוא חלק מאיתנו ובלעדיו לא היינו מתפתחים ושורדים את החיים, זהו מנגנון הגנה השרדותי וקדום. במפגש עם הפחד עלינו לפעול בצורה שונה: אם נסביר לעצמנו ולילדנו כי כי עלינו להתעלות מעל הפחדים ולהבין שכל תחושת חוסר האונים, הריקנות והתסכול שנובעים ממנו מטרתם היא לעזור לנו והינם בעלי ערך של צמיחה וגדילה כי דרכם ובזכותם אנו למדים לחוש בטחון ואהבה. האדם מתפתח דרך החוויה  שעובר על בשרו בלבד.

ולכן, לשאלתך, ריפוי עצמי לטענתי  מתרחש כאשר האדם מגיע לנקודת המפנה הזוף והופך את הפחד שלו לדחף. (היפוך אותיות) דוחף קדימה את עצמו ואת הוויתו.

ולסיום….

התזונה הסינית מתבססת על הפילוסופיה הסינית של היין והיאנג ושל חמשת האלמנטים בטבע ובנויה משילובים של מאכלים שונים וכן מהווה חלק מהותי מאורך חיים הרמוני מחד ומצד שני משמשת כתרופה חשובה בעת מחלה. האם לדעתך  האוכלוסייה המערבית, ובכללה אוכלוסיית ארצנו, יכולה לשנות את הרגלי התזונה שלה, בפרט לאור העובדה שתזונת עמנו מושפעת ממאכלי עדות עתירי שומן וקלוריות ולא אחת גם מג'אנק פוד ?

התזונה והעיסוק סביב האוכל מאז ומעולם היה נושא מרכזי בחיי האדם. לא במקרה המטבח ועקרת הבית הם מלשון עיקר הבית.האכילה היא צורך השרדותי בסיסי, צורך רגשי וגם מהווה תחום מגשר ומחבר בין אנשים בכל מיני רבדים היום פגישות עסקים וערבי אירוח הפכו למינגלינג סביב אוכל. כך שלאור ההסטוריה כמו גם המציאות היום יומית השינוי במקום הזה הוא לא פשוט. התזונה הסינית, כחלק משמעותי ביותר מהפילוסופיה הסינית והיבט המזרח על חיי האדם וקיומו כמיקרוקוסמוס בתוך המאקרוקוסמוס היא עתיקה .שם התינוק הנולק כבר מסתגל להרגלי תזונה מאוד מדוייקים לגוף, בהתאם לעונות השנה ולמתרחש בטבע.אצלנו המצב שונה, ויש משהו שפוחד לאבל אוכל, לזרוק אוכל ולהיות במחסור.

אבל כמו שכבר נאמר, זה חלק חשוב מאוד בתהליך הריפוי ובלעדיו אין עקירה מהשורש של גורם החולי…"אדם הוא מה שנכנס לגפו.." אמר ברמב"ם.לפיכך, שינויים בהרגלי התזונה ואורח החיים סביבה הם הכרחיים מאוד. לאט לאט..עם רצון מודעות והקשבה.. זה אפשרי! אני בביתי דוגלת במשוואה של 20% אוכל שהוא בגדר ג'אנק פוד ו80% אוכל בריא. אי אפשר לקיצוניים,אחרי הכל אנחנו לא רובוטים מתכתיים!!

אני מודה לך מאוד, בשמי ובשם הקוראות.

ליאת

מהו מחיר החשש .. הבושה.. הוויתור על זכותנו כנשים לכבוד? 

מדוע נשים מוכות לא עוזבות את בעליהן האלימים? 

מאת: ליאת בן דור

לא אחת אנחנו שומעים או קוראים על אישה כזו או אחרת שנרצחה ע"י בעלה או בן זוגה. כואב לנו לשנייה, שתיים והחיים ממשיכים כסִדרם. "נו איך לא?" ענתה שאלה חברה שישבה איתי במסעדה לארוחת צהרים, עת שמענו ברקע את החדשות, "כבר אי אפשר להכיל, לזכור… מרוב שיש הודעות על הרוגים כה רבים בתאונות דרכים, מתאבדים, אלימות פיסית בכל פינה וגיל", היא הוסיפה, תוך כדי לעיסת מגוון החסות שהוסיפו נפח לסלט שהזמינה.

לאחרונה קראתי כתבה סטטיסטית בנושא, שהצליחה להעביר בי רעד וכאב, למקרא נתוניה. מסתבר שבין 7% ל- 10% מהנשים בישראל סובלות מאלימות מצד בן זוגן. כל שנה יש בממוצע כ- 20 מקרי רצח של נשים במשפחה. ואנו רואים מגמת ירידה קלה במספר הנשים הנרצחות על רקע משפחתי, יחסית כמובן לגודלן באוכלוסיה, ונשים יהודיות נרצחות פחות מנשות המיעוטים.

"אלימות במשפחה", היא מונח מוכר בחברה הישראלית. לדאבון לבנו, חדשות לבקרים ניתן להקשיב לחדשות ולשמוע על עוד מקרה של אישה מוכה או נרצחה ע"י בן זוגה.
החל משנת 2000 חלה עליה חדה של כשליש במספר הנשים הנרצחות במשפחה (ב-10 השנים האחרונות נרצחו במשפחה יותר מ-263 נשים ע"י בעלים, בני-זוג, קרובי משפחה, או מכרים) נתוני שטח מצביעים על כך שמצבי מתח בטחוני, מצוקה כלכלית וזמינות של גברים לנשק, מחריפים את אירועי האלימות המתמשכת במשפחה וגורמים לגידול משמעותי ומדאיג ביותר במספר מקרי רצח נשים במשפחה.
נתון לא פחות מתמיהה, מדאיג, שהאיר את עיניי היה שבין 15%-30% מהאנשים (גם מהגברים וגם מהנשים) חושבים שאלימות נגד נשים יכולה להיות מוצדקת מסיבה כלשהי. כמו גם שאנשים באחוזים דומים חושבים שהאלימות במשפחה.. נגד נשים, אינה סיבה מספיקה לפרק את הנישואים.

בכל חברה וחברה, ישנן תופעות המזעזעות את האמות הסיפים וזורעות במרכיביה אלימות לסוגיה ופחדים הנלווים לה, יחד עם זאת, נשאלות השאלות המתבקשות… הזועקות להישאל: "מדוע נשים מוכות לא עוזבות את בעליהן האלימים?" כמו גם, "האם נשים בוחרות להישאר עם מי שמכאיב, משפיל, רומס את כבודן, רק משום תלות כלכלית קשה?" .

מחקרים שעסקו בנושא הצביעו על העובדה שנשים מוכות רבות, סובלות גם משליטתו של הבעל על המשאב הכלכלי בבית, והדבר לא מאפשר להן לעזוב את הבית או להתלונן על אלימות הבעל, שמא הן תשארנה חסרות גב, משענת כלכלית, או שגורמי הבושה והפחד מתוצאות ניסיונן להיחלץ ממקור הקושי, עלול להביא רק להסלמה ביחסים עם הבעלים עד חשש שזה יביא אפילו לכדי רצח או שהבעל יעשה הכל כדי להתנקם בהן וימנע מהן לראות את ילדיהם, ומכאן שההתחשבות בילדים, שעלולים לשאת בתוצאות האסון, "מצדיקה" הישארות, ספיגת אלימות בשקט והשארתה בחדרי חדרים.

ורק כדי לסבר את האוזן, אוסיף ואציין שמדי יום מוגשות למשטרה כ- 55 תלונות על אלימות במשפחה, (כל שנה מתלוננות יותר מ- 10,000 נשים) רק אחד מכל עשרה מקרים של אלימות במשפחה מדווח למשטרה ושנשים מוכות, חולות יותר במחלות כרוניות ומצב בריאותן הנפשי והפיסי ירוד הרבה יותר מאשר יתר הנשים בחברה.

פרט נוסף הינו שנשים מהעשירון העליון הנתונות לאלימות מתלבטות בנוגע להגשת תלונות במשטרה מסיבות של בושה מהציבור או פחד מכוחו של הבעל. הטיפול למניעת אלימות נגד נשים במשפחה צריך להביא בחשבון את השוני בין המגזרים השונים החיים בישראל, תרבות חיי המשפחה, מנהגים, מקומה של האישה במשפחה, ושנשים מוכות פונות למערכת בריאות-הנפש, פי חמש יותר מנשים אחרות. (נשים נכות ומוגבלות סובלות מאלימות יותר מנשים בריאות. כל נכה חמישית נחשפת למעשי אלימות, בכללם אונס, אלימות פיזית, או אלימות מינית).

אחת מכל חמש חיילות מוטרדת מינית (עפ"י מדור המחקר באגף היועצת לרמטכ"ל). הסובלות העיקריות מהטרדות מיניות מחוץ לצבא, הן מלצריות וחדרניות.

בשנים האחרונות נפתחו מרכזים רבים לטיפול באלימות במשפחה במגזר הדתי והחרדי, כתוצאה משיתוף פעולה עם הרבנים.

נתוני נעמ"ת מראים שמרבית הנשים החוזרות הביתה לאחר שהות במקלט, בגלל הילדים ובגלל מחסור כלכלי והיעדר סביבה תומכת, נחשפות שוב לאלימות פיזית ונפשית וחלקן אף נרצחות.

המונח "אלימות" מתקשר ראשית לכל, לפגיעה פיזית, להפעלת כוח והכאה, אך חשוב לזכור כי למעשה התנהגות אלימה, היא כל התנהגות אשר פוגעת בנפשו של אדם ולא רק בגופו, התנהגויות נוספות של אלימות יכולות להיות גם מניפולציות רגשיות, חוסר כבוד וזלזול בצד שמנגד, בבת הזוג.. האישה, ניתוקה ממשפחתה המורחבת, ילדיה, חבריה ועוד.
נו ו.. מה קורה אח"כ? איזה גוף לוקח על עצמו לטפל במשפחות האלה? לעיתים המשטרה מפנה את המתלוננות למקלט לנשים מוכות או לגורמי סיוע אחרים שיכולים לתת מענה זמני.. נקודתי.
(מקלטים אילו מספקים קורת גג בטוחה לנשים ולילדיהן ודואגים לשיקומם הנפשי, הבעיה היא שאין תקציב להקמת מספיק מקלטים כאלה, שיוכלו לתת מענה הולם לאין ספור הנשים שנחוצות להם).
חשוב לתת את הדעת גם לעובדה, שאלימות שנמשכה אורך זמן, אלימות שאישה חוותה ע"י בעלה/בן זוגה, גורמת בחלק ניכר מהמקרים לערעור ביטחונה ואף למשבר נפשי קשה, ולכן, לנשים שהיו קורבן אלימות, תצטרכנה לקבל את מלוא העזרה והתמיכה כדי לבנות את חייהן מחדש ולהשיב לעצמן את הביטחון והיכולת לנסות לבנות את חייהן מחדש. דהיינו; שיקום נפשי, עזרה כלכלית, קורת גג בטוחה וגם קבלת ייעוץ משפטי.
אחדד ואציין ש 32% מהנשים חושבות שלבעלן/לבן זוגן, יש את מלוא הזכות חוקית להכריח אותן לקיים עימם יחסי מין. ( מסתבר שגם 22% מהגברים חושבים כך) עצוב שכך, אך חשוב להאיר את עיני אותן נשים ולומר שאין חוק, הלכתי או אזרחי האומר דבר כזה, זה פשוט לא מוכל בשום חוק, אלא מהווה עוד דוגמא לאלימות שמופנית לעבר הנשים, שמקבלות כ "תורה מסיני" את קביעת הגבר בחייהן, וחבל!!!

למרבה הצער, אונס אישה על ידי בן זוגה מתרחש בכל סוגי ללא הבדלי גיל, מעמד חברתי, גזע או מוצא אתני, רבות מהנשים, שנאנסות בידי בעליהן ובני זוגן, הן נשים מוכות.
בשני העשורים האחרונים, תשומת הלב הניתנת ע"י הקהילייה המשפטית לסוגיית אונס אישה על ידי בן זוגה, מקבלת משקל רב יותר, מכיוון שבמשך ההיסטוריה של מרבית החברות, היה מקובל שגברים יכולים לכפות יחסי מין על נשותיהן ללא הסכמה וכיום חלק ניכר מהנשים בעולם המערבי מוכנות "לעמוד על רגליהן האחוריות" ולא לעבור על כך בשתיקה ולהסכים. אלא שיתרת הנשים שחוששות מתוצאות מחאתן, ממשיכות לספוג עלבון והתנהגות אלימה זו בשתיקה (במערב כבשאר העולם).
ברור לכל בר דעת שלעולם לא יהיה ניתן להגיע למצב בו תופעות אילו תצטמצמנה לכדי אפס ושבכוחנו למגר ולהקטינם, אם רק לא נחשוש, נעמוד על זכותנו וזכות גופנו לכבוד והערכה, אם לצד החשש מתוצאות הגשת תלונה נגד התוקף, נקיף עצמנו בכמה הגנות נוספות, לדוגמא; לאחרונה הוחל בהתקנת לחצני מצוקה בבתי נשים מוכות, דבר שתורם לירידה במעשי האלימות נגדן, לתחושת בטחון ולהצלה מסכנה.

*מרבית המתעללים בתוך המשפחה הם גברים בבנות זוגם, אך קיימת אלימות גם במשפחות וקשרים זוגיים חד מיניים.

להלן פרטים העשויים לסייע לכל מאן דבעי:

• בישראל קיימים כיום כ-13 מקלטים לנשים מוכות, מתוכם 2 במגזר הערבי, 1 במגזר החרדי.

• אישה היוצאת ממקלט זכאית לסיוע בשכר-דירה לשנה הראשונה, וכן סיוע של עובדת סוציאלית ושל מרכז למניעת אלימות במקום מגוריה החדש. לאחרונה תוקן שמעביד לא יוכל לפטר אישה מעבודתה, במשך 60 יום מחזרתה לעבודתה לאחר ששהתה במקלט לנשים מוכות. בשל צפיפות והיעדר מקום במקלטים לנשים מוכות לא מקבלים נשים עם יותר מ-3 ילדים. מקלטים מקבלים נשים שיש להן בנים עד גיל 10 בלבד או בנות ללא הגבלת גיל.(מוזרה בעיני תקנה זו, אך קטונתי..)

• נשים נכות בכיסאות גלגלים לא מתקבלות למקלטים לנשים מוכות, בגלל היעדר נגישות.

• ניתן לפנות לארגונים שונים אשר עוסקים בעזרה לנשים כדוגמת ויצ"ו או נעמ"ת. הארגונים מספקים קבוצות טיפול, ייעוץ פסיכולוגי, סיוע משפטי ועוד.

• אחד מן הכלים העומדים לרשותה של אישה מוכה הסובלת בשל אלימות בעל, הוא קבלת צו הגנה. צו זה ניתן מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה. הצו ניתן במקרים בהם נקט הבעל באלימות פיזית כלפי מי מבני המשפחה, תהיה זו אלימות פיזית או מילולית. מטרת הצו היא להרחיק את הבעל ממשפחתו והוא ניתן לרוב, במעמד צד אחד, ללא נוכחות הבעל. (תוקפו של צו הגנה יהיה לכל היותר למשך של 3 חודשים ואשר בית המשפט יוכל להאריך את תוקפו מפעם לפעם בתנאים מסוימים – מקסימום התקופה בה יינתן תוקף לצו הגנה היא תקופה של שנה.)
"במסגרת צו הגנה, יכול לבית המשפט להטיל מגבלות שונות על הבעל ובין השאר, רשאי בית המשפט לאסור את כניסתו של הבעל אל בית המשפחה או אף להתקרב אליו. צו ההגנה ניתן לתקופה של שלושה חודשים ובסיום תקופה זו, יקיים בית המשפט דיון על מנת לבחון האם יש צורך להאריך את הצו או אם לאו."

• עמותת ל"א – לחימה באלימות נגד נשים, הקימה מקלטים לנשים מוכות ומתחזקת אותם נוסף לעמותות אחרות, (קו החרום של עמותת ל"א – עבור נשים מוכות, בשפות עברית, רוסית, אנגלית הינו 1-800-353-300)

• ארגון נעמ"ת מפעיל מרכז לסיוע משפטי עבור נשים מוכות כאשר הסיוע ניתן ללא תשלום. כמו כן, ניתן לקבל ייעוץ משפטי מעורכי דין מתנדבים במסגרת תוכנית "שכר מצווה" שמפעילה לשכת עורכי הדין.

• קבלת ייעוץ משפטי, משמעותו קבלת מידע חיוני ביותר על זכויותיה של האישה ועל זכויות ילדיה, החל במזונות אישה וכלה במזונות ילדים.

• לייעוץ דיסקרטי מיידי בנושאי אלימות במשפחה – חייגי: 03-6001112

אם ידוע לכם/ן על מקרה אלימות במשפחה, אל לנו לשבת מנגד ולומר: "זה לא ענייני!!!" או "למה לי להתערב?" אלא לדווח על כך מיד למשטרה, לרשויות, למועצה הלאומית לשלום הילד, ליועצות ביה"ס [בדרום הארץ ניתן לפנות גם לעמותת "ארץ אוהבת" – עמותה למען ילדים מוכים ונפגעי התעללות מינית (טלפון: 08-8534927)].

*הנתונים של מאמר זה נלקחו מאתרי משרד הרווחה, משטרת ישראל, אמי"ת, נעמ"ת, ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים, ויצ"ו, שדולת הנשים בישראל, אתר ynet. ועוד.

ליאת בן דור