ראיון עם מנדי מיכאלי, מנכ"לית ארגון איגי – נוער גאה

מנדי מיכאלי, צילום באדיבות איגי
מנדי מיכאלי, צילום באדיבות איגי
 *
ספרי לנו מי את, ואיך הגעת להיות מנכ"לית של ארגון איגי
 *
שמי מנדי מיכאלי,  אקטיביסטית, פמיניסטית ואוהבת בעלי חיים, בת 33, חיה עם זוגתי במושב אודים בשרון. באיגי אני פעילה מזה 8 שנים, התחלתי כמדריכת נוער גאה,  המשכתי להדרכת צעירים בני 18+, ריכזתי את תחום מנהיגות הנוער באיגי ותוכנית ניר – תוכנית חינוכית הפועלת בבתי-ספר בנושא מגדר, גזענות ודינמיקה בין זהויות בחברה הישראלית במטרה לעודד סולידריות רחבה ומוגנות בבית הספר עבור כל הנוער.
 *
מדוע בחרת לעבוד בארגון?
 *
מזה שנתיים אני עובדת כמנכ"ל שותפה לארגון המדהים הזה (בשותפות עם גבר הומו מהמם- כן! אנחנו יכולות להסתדר, לאהוב ולעשות דברים מדהימים יחד, למרות שהמין השני כביכול "לא מעניין אותנו").
הרצון לעבוד באיגי בא מתוך האמונה בעבודה חינוכית ככלי לשינוי מציאות ותחושת אחריות רחבה על עתיד הקהילה הגאה והחברה הישראלית.
 *
מה דעתך על המושג "לצאת מהארון", ואת מוכנה לספר על היציאה מהארון שלך?
 *
ה"ארון" נכח בחיים שלי אישית לתקופה די קצרה, מילדות הרגשתי מאוד שונה בנוף, כאילו אני לא שייכת לא לחבורת הבנות ולא לחבורת הבנים,  למרות שחלקים ממני הזדהו עם שני המגדרים,  אבל לקח לי 17 שנים להבין מהי אותה שונות שבי, מאחר שלא היו לסביות סביבי, בטלויזיה ואת המילה החשובה הזאת לא שמעתי בראשל"צ בה גדלתי.
לא ידעתי לתת שם לתחושה שלי כלפי נשים לעומת גברים, לא ידעתי אם כולן מרגישות ככה או רק אני וגם לא העזתי לברר את זה עם חברות.  בגיל 17 התאהבתי עד מעל הראש בחברה לתנועה ופתאום נפל האסימון.  רציתי לספר לכל העולם, לצעוק את זה מהגג של עזריאלי,  אבל  האישה שאהבתי פחדה מאוד להחשף. לכן, למרות שזה היה קשה מאוד,  שמרתי את הדבר הכי מדהים שעבר עליי במשך חצי שנה לעצמי עד שהתגייסתי והכרתי אנשים שלא מכירים אותה ושם הרגשתי פעם ראשונה בנוח לשתף אחרות ולחיות בפתיחות עם כל הזהויות שלי.
 *
להורים שלי פשוט הצבתי את זה כעובדה כשהבאתי אותה אלינו הביתה.  היה להם לא פשוט להבין,  כי גם הם לא הכירו מקרוב וממה ששמעו יהיו לי חיים קשים.  דרך שיחות רבות ביננו לאט לאט קילפנו את התפיסות הישנות והיינו בחוויה הזאת יחד.  זה אחד הדברים הכי חשובים, להמשיך לקבל אהבה מההורים גם אם חלק ממני הוא לא מה שהם ציפו בחלומות שלהם.
 *
עברו 15 שנים מאז שפירקתי את הארון הפנימי ומול הסביבה שלי, אבל החברה בונה סביבנו ארון,  בכל מפגש חדש עם אדם שמניח/ה אוטומטית שאני נמשכת לגברים ואני צריכה שוב ושוב להפגיש את האדם שמולי עם האמת ולהתמודד עם התגובה. ככה שהארון מלווה אותנו לכל החיים,  מה שמשתנה בעיניי היא התחושה הפנימית כשמספרים,  האם הלב דופק,  הגוף רועד והגרון מתכווץ או שזאת אמת שפשוט מספרים אותה בלי קושי.
 *
בישראל בשנת 2015, האם ישנה הומופוביה?
 *
בישראל 2015 אין ספק שקיימת הומופוביה כמעט בכל מקום, הומופוביה שיכולה גם לעיתים להוביל לרצח בדם קר על בסיס השונות הזו בלבד,  האהבה השונה וכל מה שמשתמע מכך.  כאדם בוגר אחרי שקיבלתי מכות כילדה בבית ספר כי התנהגתי קצת כמו בן ואנשים לא ידעו מה לעשות עם ההתנהגות הלא נשית ולא "מקובלת" שלי ואחרי שלמדתי להכיר ולאהוב את עצמי ולהבין שאין אצלי שום בעיה,  הבעיה היא באיך שהחברה תופסת אותי וזה מה שצריך להשתנות, מאז אני מתמודדת בקלות יחסית עם גילויי הומופוביה רבים שנזרקים לעברי באגרסיביות. גם בתקופה הארוכה שחייתי בת"א זה קרה לא פעם מאנשים ברחוב ואנשים שפגשתי פעם ראשונה.  אני רואה את עצמי כשגרירה של הקהילה גם בחיי הפרטיים ולא רק כמנכ"לית.
אני חושבת שיש משמעות עצומה לחשיפה של אנשים לזהות שעוד לא מכירים אישית ובכל זאת יש להם דעה מוצקה, ופשוט לדבר על זה.  להציף דווקא את הקשיים ולפרק אותם יחד.  אבל  עבור רבים מבני ובנות הנוער שאני פוגשת באיגי לאורך השנים,  הומופוביה פוגעת קשה בבטן הרכה יום יום,  בעיקר אצל כל מי שעוד לא מקבלות ומקבלים את עצמם, שהפנימו את ההומופוביה החברתית וסופגים הערות, אלימות והשפלה בבית,  בבית הספר,  בתנועה, בצבא בעבודה.  מסביבנו קיימים גם העומדים מהצד,  שעדים לאירועים האלה ושותקים. השתיקה הזאת מעבירה מסר חזק נוסף והוא: "אני לא רואה משהו לא תקין בסיטואציה". זה רק מחזק את התחושות הקשות כלפי עצמנו וגורם לנו להשאר לבד עם הידיעה, להסתתר כל הזמן ולהרחיק את עצמנו מכל מי שאוהב אותנו מתוך הפחד שיגלו.
 *
לאילו סיפורים של הומופוביה את נחשפת במהלך עבודתך?
 *
בעבודה אני נחשפת לסיפורים שונים של התמודדות עם הומופוביה: מפגיעות חריפות מצד משפחה,  מורים וחברים שגורמת לשנאה עצמית, בידוד ובמקרים לא מעטים לפגיעה עצמית ומחשבות אובדניות, ועד לנוער שעומד איתן מול אלימות גזענות, סקסיזם והומופוביה. ישנם צעירים וצעירות שמספיק חזקות פנימית כדי לבחור לקחת אחריות על עצמן והחברה שעוטפת אותן להיות גלויות ולחנך את הסביבה שלהן לכבוד הדדי, חופש ושיוויון מתוך הסיפור האישי שלהן.
 *
מהו ארגון איגי? אילו פעילויות יש בו? מהי המטרה שלכם? היעד?
 *
איגי- ארגון הנוער הגאה היא עמותה שפועלת 13 שנים בפריסה ארצית מקרית שמונה ועד אילת.  בחזוננו שואפות לשנות את המציאות הקיימת ולעצב חברה פלורליסטית וסולידרית,  שלא רק מקבלת את השונים אלא גם מעריכה את היתרונות שבקיום אנשים שונים עם חוזקות וזהויות שונות שהופכים את החברה שלנו למגוונת, מעניינת וצבעונית,  בה כל אחת ואחד יכולים לממש את הפוטנציאל והאהבות שלהם.
עד שיגיע אותו יום 'ורוד' העמותה מפעילה פעילות חברתית-חינוכית מגוונת לנוער וצעירים להט"ב (לסביות,  הומואים, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרס) בגילאי 14-23. בקבוצות ובמרחבי הנוער של איגי מתקיים מרחב בטוח וחופשי בו רובם מתנסים לראשונה בשיח על הזהות המינית או המגדרית השונה,  מתבטאים בחופשיות בלי שיפוטיות מבחוץ, לומדים יחד, מבלים, מכירים אנשים שדומים  או שונים ממאוד מהם ולומדים לחיות במרקם של קבוצה וקהילה ממשית שדואגת לחברות והחברים בה.  גם לנוער וגם למאות המתנדבים באיגי – צוות ההדרכה והמטה, זה מקום להתפתחות אישית, יצירת חברויות עמוקות והתאגדות משותפת לעשייה חברתית משמעותית.
מתוך החזון שלנו אנו מפעילות במקביל לפעילות לנוער גאה תוכניות חינוכיות במסגרות חינוך כלליות,  הדרכות לנוער הטרוסקסואלי ולהט"ב יחד,  ללא צורך להזדהות,  על מנת לקרב בין המגזרים מתוך הכרות עם זהויות שונות, שיח עמוק ופתוח על גזענות, סקסיזם, יחסי כוחות בחברה, מיניות אחריות לשינוי המציאות והקשר בין מנגנוני דיכוי ומאבקים שונים בחברה שלנו. כל זאת במטרה לשבור את הטאבו סביב הנושאים האלה שכל אדם מושפע מהם וכך להפוך מרחבים להם הנוער נמצא ביום יום לבטוחים יותר.
 *
מהו החלום שלך?
*
החלום שלי הוא שנצליח לפרק את התבניות שהחברה מכניסה אותנו לתוכן מינקות,  מבחירת צבע שראוי למין כזה או אחר, דרך צעצועים ש"נכונים" למגדר מסויים, תחביבים,  יכולות והזדמנויות למימוש עצמי בעתיד כאנשים בוגרים. שנדע לכבד כל אדם,  גם אנשים שאני לא בהכרח מסכימה עם הבחירות שלהם כל עוד לא פוגעים באף אחד או מנצלים את האחר (אדם או בע"ח) , ולא נשפוט מגזרים שלמים ואינדיווידואלים בלי להכיר באמת. ושנוכל כולנו לחיות את חיינו בחופש בחירה וביטוי עצמי של האמת הפנימית וניצור חברה שוויונית, צבעונית, מעצימה ובריאה.

יש לי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

womannice

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום שישי בערב
כמה דקות לפני כניסת השבת
היא התיישבה על הספה היפה בסלון ביתה ואמרה לעצמה
אוטו – יש לי
ילדים אהובים שעזבו את הבית – יש לי
בית – יש לי. והוא מעוצב לפי טעמי
עבודה מעניינת – יש לי
פרנסה – תודה לאל יש
בעל שאיתו זמן השתיקות עולה פי עשר על השיחות המעניינות, שאיתו הסקס צחיח כמו המדבר, שעשרים וחמש שנים ביחד זה די והותר – יש לי
ומה עכשיו?
מה עכשיו?
אני בת חמישים
נראית לא רע
אפילו די טוב, בלי להתרברב
עורי חלק
ניחוחו כשושנה
שפתיי משורטטות וזכו לאינספור מחמאות
יש אמנם מעט קמטים מתחת לעיניי, אבל פניי נאות
גופי ענוג, כמו בציורים
ובלילות
בלילות
אני מוצאת את עצמי כמהה ליד מלטפת
התשוקה בי בוערת
כמו אבוקה
ואני מרגישה ניצוצות שעפים באויר
כמו זיקוקין ביום העצמאות
ואני מדמיינת מתק שפתיים
שנצמדות אליי
לנשיקה לוהטת
עם לשון שמטיילת
בתוך פי
ועושה בי שמות
ומבעירה את נשמתי
אני רוצה
אני רוצה כבר
אישה

 

 

 

 

אתר אישה

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ חמישי 30 אפריל 2015

ולרי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

חגית רימון
עו"ד חגית רימון

 

הגעתי לשדה התעופה במוסקבה. הייתי בדרכי לבקר את אחי בארצות הברית, והמטוס עצר לחניית ביניים של כמה שעות ברוסיה. "יו, קאם היר פליז!" אישה בגובה מטר ושמונים בערך, עם שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות, קראה לי להתקרב אליה. כמובן שמייד צייתתי. 
"קאם וויז מי" היא אמרה לי במבטא רוסי. צעדתי בעקבותיה. היא לקחה אותי לחדר קטן. מה פשר העניין הזה? מה כבר עשיתי? אני אף פעם לא נראית חשודה. שומרים בקניונים בארץ תמיד נותנים לי להיכנס בלי לפתוח את התיק.
"פרום וור אר יו?" היא שאלה אותי, והבחנתי שפניה מאוד נאות. עורה צח וחלק, וצבע עיניה כחול כים, בדיוק כמו הקלישאה.
"יזראל". השבתי. ולפתע הרגשתי די נחמד. מה כבר יכול להיות. הרי אין עליי שום דבר חשוד. ומה יש לי לעשות כאן בשדה התעופה כמה שעות.
"זו ארץ מאוד יפה". אמרה לי באנגלית. ביקרתי כאן לפני שנתיים. "בבקשה תורידי נעליים". חלצתי את נעליי, והיא בחנה אותן. היא כמובן לא מצאה בהן דבר.
היא התקרבה אליי, והחלה להכניס את ידה לכיסי המכנסיים. לאט לאט. כאילו היא עלולה למצוא שם סכין קפיצית או אולר. נדרכתי. הרגשתי קצת מוזר. בכל זאת, יד של אישה זרה נכנסת לכיס המצוי על הטוסיק שלי. מממ… והנה, לאחר שעשתה שם בדיקה יסודית, עברה לכיסים הקדמיים, והרגשתי שאני מתחילה להסמיק. היא עמדה קרוב אליי והרגשתי שאין זו בדיקה רגילה. אלא אם כן היא נוהגת לעשות כך כל הזמן. אין לי מושג. הבושם שלה היה מתוק, ושאפתי אותו אליי. נו, מה אני אמורה לעשות עכשיו? הייתי לבד בטיסה, בדרך לבני משפחתי. שתקתי. והרגשתי מעט מבוכה. יחד עם זאת – פשטה בי נעימות. היא מצאה בכיס הימני שלי את "אבן התודה" – אבן קריסטל שקופה. "מה זה?" שאלה מתוך סקרנות. הסברתי לה. והיא התלהבה. שקלתי האם לתת לה את האבן, אבל לבסוף החלטתי שלא. אני רק בתחילת הטיול, וצריכה אותה איתי.
"בבקשה תרימי ידיים לצדדים." אמרה האישה, אחרי שסיפרה לי ששמה ולרי. היא הניחה את ידיה בצידי הסוודר שלי, והזיזה אותן על גופי. על הגב, על הבטן ובמקומות נוספים שגרמו לי להסמיק. כמובן שהיא לא מצאה כלום.
"הכל בסדר". היא אמרה לי. "את יכולה ללכת."
"תודה רבה". חייכתי אליה.
"אפשר להזמין אותך לסיור במוסקבה?" היא שאלה. "הטיסה שלכם יוצאת עוד שש שעות. אני מבטיחה להחזיר אותך בזמן."
הופתעתי מהשאלה. וחככתי בדעתי. האם זה בטוח? האם היא תחזיר אותי בזמן? מה אעשה לבד עם ולרי, אותה איני מכירה?
"אני מבטיחה לך שתהני." היא הביטה בי בעיני הים שלה.
ומצאתי את עצמי אומרת – "אוקיי, בואי נלך."
היא הודיעה לאחד העובדים שהיא יוצאת, נטלה את ידי הקרה אל תוך ידה, ויצאנו משם. ביחד איתה נהניתי מטיול נפלא. היא מיד קנתה לי סוודר יפהפה ומחמם, והתעקשה לתת לי אותו במתנה. אחר כך טיילנו בעיר הקרה, אבל בכלל לא הרגשתי קור, כשידה של ולרי אוחזת בידי. היא לקחה אותי למסעדה אותנטית, אחרי שהבטיחה לי שאמצא גם מנות נטולות בשר. היא סיפרה לי על עצמה, החיים שלה, ועל כך שלפני שנתיים התגרשה, וכעת היא חוסכת כסף כדי לעלות לארץ עם שני ילדיה. השעות חלפו ביעף, וכשחזרנו לשדה התעופה הרגשתי שאני מכירה אותה כבר זמן ארוך. כשנפרדנו היא חיבקה אותי חזק, ביקשה את מספר הטלפון שלי, ואמרה שעוד חודשיים היא מגיעה לארץ וביקשה שאפגוש אותה. נתתי לה את המספר ועליתי על המטוס עם חיוך. יונייטד סטייטס, היר אר קאם.

hrimon@gmail.com

 

סיפור קצר – אצל כולם זה אחרת – לירן כהן

 

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 5 – שלמה ארצי

מאת: חגית רימון

עו"ד חגית רימון
עו"ד חגית רימון

 

הילדים אצל רונן, אבא שלהם, מי שהיה פעם בעלי, בן זוגי, או איך שקוראים לזה. וסיגל בדרך אליי. שוב היא נשמעה נסערת בטלפון, וכמובן שהצעתי לה לבוא. להקשיב לה. לנחם אותה. וגם אותי. גם אני זקוקה לפעמים לנחמה. לחום, שישכיח לי את האישה שאהבתי. ואולי עדיין. אוהבת. 
אני מדליקה נר ריחני ומביאה אותו לסלון. לא בשביל אוירה רומנטית, אלא פשוט כי אני אוהבת לראות את האש מרצדת. האש מנקה את האויר. מטהרת אותו. ארגנתי קצת את הסלון, הדלקתי את מערכת השמע ושמתי על רשימת השמעה. שלמה ארצי כמובן ראשון.

"ואז אני נכנס לחדר וראשך פרחים
הטלוויזיה כבר עובדת על האנשים
אז בואי נעשה שטויות, ונדבר אמת
אני אומר לך נתפשט, כדי להיצמד"

והנה, דפיקה בדלת. פתחתי. סיגל עומדת מולי. מיד הניחוח המתוק עמוק שלה נכנס לאפי. היא סוגרת את הדלת וללא שהות מחבקת אותי. עם החיבוק הזה, הקרוב, החם. ואני נענית ושותקת. לא רוצה לחשוב על כלום. זה נפלא מידי פעם לעצור את המחשבות. אנו עומדות ליד הדלת ושלמה ארצי ממשיך לשיר לנו.

"ואז אני נכנס לחדר, ושואל "האם?
כולם פה כלומר בסדר, כולם עוד חיים?"
ואת עוד שרה עם גיטרה, געגועים לים
כי הביקוש לאהבה, לא מסתיים אף פעם"

זהו. נגמר השיר ואני ניתקת מהחיבוק, למרות שנראה לי שהיא רוצה להמשיך הלאה, אולי למה שקרה אצלי איתה לפני כמה ימים.

"נס? תה?" אני שואלת את השאלה הרגילה. "תה". היא בוחרת. ואני מכינה לנו תה צמחים. וחותכת מעוגת הגזר שהכנתי הערב.

"מה שלומך? מה איתך? אני מתיישבת לידה ומשלבת רגליים על הספה.
"אני בתוך חלום בלהות." היא עונה. "ברכבת הרים, ואני רוצה כבר לרדת. להיות אחרי זה. בעצם, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה!"

"אני מבינה אותך. גם אני הרגשתי ככה לפני שהתגרשתי. לא פשוט לעבור את זה. אני אני יודעת שעוד כמה חודשים, כשתהיי אחרי, תרגישי יותר טוב." אני מנסה לעודד, אבל בעצמי יודעת שגם עוד כמה חודשים, היא עדיין עשויה להרגיש כפי שהיא מרגישה כעת.

"מי ירצה אותי בכלל?" הדמעות כבר בהיכון לצאת. "אמא לשני ילדים קטנים. ואיך בכלל אצליח להסתדר כלכלית? ועם העבודה שלי? ואין סיכוי שאיציק יעזור מספיק וייקח את הילדים מהגן ומבית הספר."

"מה קרה לך? את מהממת. בטוח שיהיה עלייך הרבה קופצים." אני אומרת, למרות שגם לדעתי לא פשוט למצוא זוגיות חדשה כשיש ילדים קטנים. "ובהסכם הגירושין, תוודאי שיהיה סעיף שבו איציק חייב להתחלק איתך בלקחת את הילדים ולהיות איתם. אולי לא משמורת משותפת, אבל לפחות שיישא איתך באחריות."

"ממש" היא אומרת. "הוא חוזר כל יום בסביבות שמונה בלילה. את חושבת שתהיה לי אי פעם זוגיות חדשה? שמישהו ירצה אותי? הנה, גם את לא רצית אותי."

"סיגלי, אני רוצה אותך בתור חברה. את החברה הכי טובה שלי. זה הכי טוב עבור שתינו. אני בטוחה שתמצאי זוגיות טובה. וזה יקרה כשתהיי מוכנה לכך."

"יופי, תזרקי אותי… את יודעת, אני אפילו לא יודעת עם מי אני רוצה זוגיות חדשה. גבר או אישה? לא נתפס לי עדיין שניתן להיות בזוגיות עם אישה. אמנם אני נמשכת אלייך, כן, עדיין (היא אומרת ואני מסמיקה), וסיפרתי לך שבעבר נמשכתי גם לעוד אישה, אבל המצב שבו שתי נשים חיות יחד נראה לי מוזר. כן, את צודקת שאינך רוצה אותי כבת זוג. את לגמרי במקום אחר. מעניין אם אני יכולה להתאהב שוב. מה דעתך? כמה אהבות יכולות להיות לאדם?"

"אני בטוחה שתוכלי להתאהב שוב. וברור לי שמגיעה לך אהבה טובה, כי את אישה טובה, ואת חכמה, ונראית מצויין, תאמיני לי שיקפצו עלייך. את רק צריכה להחליט מה את רוצה. בעצם, אין צורך שתחליטי עכשיו. שום דבר לא בוער."

"את צודקת." סיגל מחייכת. "בטח שירצו אותי. למה שלא ירצו? כשאני אוהבת, זה מכל הלב. "

"נכון." אני מאשרת. "ואת גם חמה, ומתוקה. מאושר מי שיהיה איתך."

"או מאושרת." סיגל צוחקת.

ואני איתה.

 

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 1 

ולשאר הפרקים – לאחר כל פרק נמצא הפרק הבא

 

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 4 – את ואני

מאת: חגית רימון,   13/12/2014 

הפרקים הראשונים בתחתית הסיפור

 womannice

"מיכלי, אני משתגעת. אני לא יכולה יותר". סיגל אומרת לי בטלפון כמעט בבכי.

"מה קרה?"

"אתמול איציק חזר הביתה באחת וחצי בלילה. כשהתקשרתי אליו הוא לא ענה. השתגעתי מדאגה. אבל אז הוא סימס לי שהוא יחזור מאוחר. וזהו. לא הצלחתי להירדם. חיכיתי לו ערה. צפיתי בסדרות משעממות בטלויזיה ודמיינתי אותו נוגע באישה אחרת. לא יכולתי. חשבתי שאני כבר לא אוהבת אותו, אבל הקנאה הרסה אותי. הוא לא יכול לחכות? כל כך מהר הוא מתחיל לחגוג? ואז נשמע המפתח בדלת והוא נכנס בשקט. כמו גנב. הוא שתה כוס מים ונכנס למקלחת. היה לי ברור מה הוא עשה. עשיתי את עצמי ישנה. הוא נכנס למיטה, הרגשתי שהוא מביט בי, השארתי את עיניי עצומות והסתובבתי לצד השני, כשגבי אליו. אחרי חמש דקות נרדם. כאילו כלום! בבוקר הוא התעורר לפניי, הכין סדנוויצ'ים לילדים ולא החליף עמי מילה. גם אני שתקתי. את לא מתארת לעצמך כמה נוראה השתיקה הזו. והגועל הזה שבעלך, כן, הוא עדיין בעלי, משתרלל עם מישהי אחרת."

"אני לגמרי מבינה אותך." עניתי. קרה לי פעם. ששתקתי באותו הבית עם מישהי שאהבתי. זה היה בסוף הקשר, עדיין גרנו ביחד, היא חיכתה שהדירה שלה תתפנה כדי לחזור לשם בחזרה. עברתי חודשיים של סיוט מתמשך, כשכמעט כל לילה היא יצאה וחזרה מאוחר. ימים של שתיקה מעיקה, של מילים שנתקעו בתוך הבטן ואהבה שנגדעה. זה היה נורא! המעבר הזה מאהבה לזרוּת כל כך קשה. אבל אין ברירה. השלמתי עם זה ועברתי הלאה. ואחרי כמה שבועות הכרתי בת זוג חדשה. רגע, סליחה שאני מספרת עליי כשאת רוצה לדבר על עצמך."

"זה בסדר." אמרה סיגל. "דווקא מנחם אותי לשמוע שלא רק אני עוברת את החרא הזה. אבל אני לא מחשב. אני לא יכולה עם השתיקה הזו. פעם היינו החברים הכי טובים. אבל בעצם, על מי אני עובדת? כבר כמה שנים שאנחנו סוג של שותפים בדירה, חיים ביחד כדי להתמודד עם ההוצאות ומגדלים את הילדים כאילו זו חברה בע"מ. שיילך להזדיין הוא וה'לא יודעת מה שלו'. אני לא הולכת לשתוק לו על זה. אם הוא לא מכבד אותי ולא אכפת לו לפגוע בי, אני לא אחוס עליו. על איזה עורך דין רצית להמליץ לי?"

אני נותנת לסיגל את הפרטים של עורך דין טוב, שממליץ ללקוחות שלו קודם כל לנסות את הדרך של גירושין דרך גישור. אני לא אוהבת את עורכי הדין שעושים מגירושין מלחמת עולם, ובמקום להשכין שלום בין המתגרשים הם מתסיסים למלחמה קשה, שבה הם היחידים היוצאים מורווחים.

"אני מיד מתקשרת אליו כדי להתייעץ. מצידי, שאיציק יעוף מהבית. אני לא יכולה לחיות ככה איתו." היא שותקת כמה שניות וממשיכה. "את צודקת מיכלי לגבי מה שדיברנו עליו. מה את צריכה אישה כמוני, שנמצאת עכשיו בבלגן? ובעצם, אני סתם מקשקשת. האמת היא שאני מתגעגעת אלייך. לא נעים לי להודות, אבל אני מדמיינת את הנשיקות שלנו שוב ושוב, כמו סרט שאני צופה בו, וזה הדבר היחיד שמרגיע אותי."

"סיגלי", אני אומרת ברוך, "נראה לי שעדיף שנשמור על החברוּת שלנו. אל דאגה, אם את רוצה אישה, אני אעזור לך למצוא."

"נו באמת", היא עונה במהירות. "רציתי אותך", היא אומרת בלחש, כמעט בבכי. "אבל נכון. את צודקת. זה לא לעניין. וכן, אני רוצה שנישאר חברות. לתמיד. גם בגיל תשעים."
"בטח. גם בגיל מאה." אני מחייכת. וסיגל סוף סוף צוחקת.

~~~~~

פרק 1 – סיפור אהבה – שתי נשים

פרק 2 – סיפור אהבה – שתי נשים

פרק 3 – סיפור אהבה – שתי נשים