סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 3 – "את ואני"

מאת: חגית רימון

hag

 

סיפור אהבה – פרק 1

סיפור אהבה – פרק 2

אני חולמת שאני על אניה ורודפים אחריי שני אנשים. הם מתקרבים ו… צלצול הטלפון מעיר אותי. זו סיגל. והשעה רק שמונה וחצי בבוקר. יום שישי. אני מקישה על המקש האוטומטי – "אתקשר אליך יתר מאוחר" וחוזרת לישון. כאשר אני מתעוררת, עוד לפני צחצוח שיניים, אני מתקשרת אליה. היא מיד עונה. "מיכלי… בוקר טוב." הקול שלה נשמע מתוק מתמיד. וחם. "בוקר אור." אני עונה. ומול עיניי עולה התמונה מאמש.
"רוצה שניפגש עוד חצי שעה?" היא מציעה, ואנו קובעות בבית הקפה שלנו. כשהיא מתקרבת אני שואלת את עצמי איך אחבק אותה? כמו חברה? או כמו אתמול? היא מתקרבת אליי ואני מרגישה את רצונה לקירבה. אני מחבקת אותה כפי שנהגתי תמיד. ואנו מתיישבות. היא מביטה בעיניי ואני קצת נבוכה. איך קרה מה שקרה אתמול? מדוע נסחפתי? אני שואלת את עצמי.

"אמרתי לאיציק שאני מתגרשת ממנו."
טאח. מה החיפזון? ולמה? אני ממשיכה לדבר עם עצמי.
"נמאס לי ממנו, מהבגידות שלו, מההתפרפרויות שלו, מהאדישות שלו, די. הוא התעצבן עליי אתמול על כך שחזרתי מאוחר, ואולי הוא הרגיש משהו, והחל לצעוק עליי, ומצאתי את עצמי אומרת לו שאני רוצה להתגרש. הוא הביט בי במבט המום, בלע את הרוק שלו, וגם אני הופתעתי מהמילים שיצאו ממני. אבל מה שיצא – יצא. "את רוצה להתגרש?" הוא צעק. "אין בעייה. נתגרש. מבחינתי לכי לעזאזל. ואת עוד תצטערי על זה." מזל שהילדים לא התעוררו מהצעקות שלו. הוא אפילו לא ניסה לדבר איתי, לבדוק מה מציק לי, כנראה שזה התאים גם לו. מיכלי, כנראה שזה הדבר הנכון לעשות. הנישואין שלנו כבר מזמן מפורקים. פשוט המשכנו בהצגה. אבל זהו. המסך יורד. וחוץ מזה, ככה גם את ואני נוכל להיות ביחד."
הבטתי בה המומה. מה "את ואני?" אין שום את ואני. מעדתי אתמול. לא יודעת מה קרה לי. כמוה שבועות ללא בת זוג עשו את שלהם. השתוקקתי כבר לקירבה, והחיזור של סיגל עשה את שלו. אבל זה לא אומר שאני רוצה אותך כבת זוג. לא העזתי לומר לה מילה ממה שחשבתי לעצמי.

"סיגלי, תקשיבי, קודם כל בעניין הגירושין – תחשבי טוב טוב אם זה באמת מה שאת רוצה. תחשבי עם עצמך, אם לא נותרה בך אהבה אליו, שלא תעדי צעד שתתחרטי עליו. ואם זה הכיוון שאת רוצה, את חייבת דחוף עורך דין טוב. אם תרצי, אמליץ לך על מישהו. ולגבינו – תקשיבי סיגלי, את יפה, מדהימה, מושכת, אבל יש לך עכשיו את הבלגן שלך. את נשואה, ואני לא יוצאת עם נשים נשואות."
סתם קשקשתי, כי אילו הייתי רוצה אותה, לא הייתי הודפת אותה. בתוכי חשתי שמה שהיה בינינו היה עניין זמני, תשוקה רגעית, ואיני רוצה אותה כבת זוג.
עיניה של סיגל נהיו לחות, והיא ניגבה במהירות את עינה הימנית, כדי שלא אשים לב.

"אבל עוד מעט לא אהיה נשואה. את יודעת? מהרגע הראשון שפגשתי אותך, חטפתי בום בבטן. כל כך רציתי לגעת בך, לנשק אותך. כבר שנתיים שאני חיה בגעגוע מתמיד אלייך. כל כך קינאתי בגלית, ואני מודה שקצת שמחתי כאשר נפרדתן, כי כבר לא יכולתי להתאפק. הרגשתי שאיני יכולה יותר להסתיר ממך את האמת."

המחשבות התערבבו בתוך ראשי. מצד אחד, כמובן שהרגשתי מוחמאת. אך מצד שני, מה אומר כדי לא לפגוע בחברתי הטובה, ובמיוחד כשהיא נמצאת במצב כה רגיש? איני יכולה לומר לה שפשוט איני רוצה אותה בתור בת זוג. היא בטוח תיפגע. החלטתי להמשיך בתירוץ של הנישואין.

"סיגלי", אמרתי לה, "תקשיבי, אין סיכוי שאני אעשה משהו מאחורי הגב של איציק. ובנוסף, ההחלטה שלך האם להתגרש או לא חייבת להיות במנותק אליי. אני לא רוצה שתטילי עליי את האחריות הזו, כדי שעוד כמה זמן לא תצטערי ובתוך תוכך תאשימי אותי."

סיגל כבר לא הצליחה להתאפק וזרם של דמעות טפטף מעיניה היפות. ליבי נכמר. אהבה נכזבת היא אחד מהמצבים הכי מתסכלים. כשאת רוצה מישהו שאינו רוצה אותך.

"אני מבטיחה לעמוד לצידך בכל דרך שתבחרי בה, אבל כחברה. עדיך לשתינו ככה."

"אני לא יודעת מה קרה לי, מיכלי. אני מבולבלת. מה, אני לסבית? אף פעם לא הייתי עם אישה. לפני כמה שנים נדלקתי על הגננת של נגה, אבל לא היה לי איתה כלום. את האישה הראשונה שאני מתנשקת איתה, נוגעת בה."

"את לא צריכה לשים על עצמך תויות כעת." אמרתי לה. תקחי את הדברים כפשוטם, תבדקי עם עצמך למי את נמשכת."

"אלייך." עיניה פגשו את עיניי והיא חייכה. הישירות שלה ריגשה אותי.

"אוקיי." חייכתי גם אני. "אז אולי את נמשכת לנשים. יכול להיות."

פניה הרצינו לפתע. "אל תספרי לאף אחד. לאף אחד. שזה לא יגיע לאיציק. אוי ואבוי, הוא עוד עלול לקחת ממני את הילדים."

"אל תדאגי בקשר אליי." הבטחתי לה. "אני שותקת. וחוץ מזה, זו אינה סיבה לקחת ממך את הילדים. בשום פנים ואופן. תתייעצי עם עורך דין והוא כבר ירגיע אותך בעניין."
המשכנו לשתות את הקפה. שתי נשים. חברות טובות. המון חששות ועתיד לא ידוע. ובעצם, למי ידוע העתיד?

 

לקריאת הפרקים הראשונים

סיפור אהבה – פרק 1

סיפור אהבה – פרק 2

 סיפור אהבה – 2 נשים – פרק 4

 

סיפור אהבה בהמשכים – שתי נשים – פרק 2

מאת: חגית רימון

hag

 

נעימוּת מתוקה התפשטה בחדר. של חום, רכות ותשוקה. כף ידה מונחת על לחיי, דואגת לכך שפי יישאר דבוק לפיה. מעגל חשמלי מושלם. לזמן אין שום חשיבות, לא לעבר, ההווה והעתיד. רגעים נטולי מחשבות, כשרק הגוף והנשמה מדברים, הם רגעים של עונג צרוף. והנה, שיר קופצני חותך את האויר ויוצא מהפלאפון של סיגל. לרגע היא מפסיקה את תנועת גופה מעליי, אבל בתוך שנייה היא ממשיכה. הפלאפון ממשיך לצלצל.
"אולי זה איציק? תעני. כבר מאוחר."
בחוסר רצון סיגל מושיטה את ידה לעבר המכשיר, ואכן מהבהב בו השם: "איציק בעלי היקר."
"היי", היא עונה, ויוצא לה קול של חדר מיטות. "הכל בסדר. אני אצל מיכל."… שתיקה. היא מאזינה לדבריו ונשמע שהוא נוזף בה.
"אז מה אם מאוחר? עוד מעט אני חוזרת." והשיחה הסתיימה.
"אוף…" היא אומרת ומניחה את הפלאפון על השולחן בסלון. היא רוצה להמשיך מהנקודה שבה הפסקנו, אבל אני מנשקת אותה קלות על פיה ואומרת: "סיגלוש, מאוחר, לכי הביתה."
"לא רוצה", היא אומרת בקול של חתולה מתפנקת. "אני רוצה להישאר כאן, איתך."
אני מניחה את ידי מאחורי גבה ומצמידה אותה אליי. כמה נעים להרגיש את גופה.
"מאוחר כבר." אני לוחשת. "נדבר מחר."

אנחנו מתיישבות, מסדרות את השיער הסתור, את הנשימה, וזהו השלב שבו המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש. המציאות אף פעם לא נעלמת. מקסימום מחכה קצת לפעמים, מניחה לנו להתענג על מה שחשוב, ללא הפרעות.
"אני חייבת סיגריה." אומרת סיגל ומוציאה אחת מתיקה. "פליז אפשר לעשן?"
"בסדר", השבתי והלכתי להביא כוס חד פעמית לאפר. אין לי מאפרה.
היא נשענת על הספה, מוצצת את הסיגריה ונושפת. הסיגריה שמקשרת בין הרגעים החמים לבין הקור שבחוץ.
אני שותקת. אין טעם להתחיל כעת דיאלוג. ולמה לקלקל עם דיבורים? שיישארו עוד קצת באויר, הרגעים הנעימים הללו. הטעם המתוק.

"כל כך לא בא לי לחזור הביתה." אומרת סיגל ומביטה בעיניי. ואני דווקא מרגישה שזה בסדר שהיא תלך עכשיו. ברור שלא מתאים שהיא תישאר כאן בלילה.
היא שואפת עוד מהסיגריה ואומרת: "וואאוו… וואאוו…" ואני מחייכת. "אכן וואאוו."

לאחר שהיא מסיימת חצי סיגריה, היא מכבה אותה ואומרת: "טוב, נו, אין ברירה, אני הולכת."
ליד הדלת אנחנו מתחבקות. חיבוק ארוך. חם. היא מלטפת את שיערי ואת פניי, תנועותיה עדינות כל כך.
"מחר על הבוקר אני מתקשרת אלייך. מיכלי… להתראות." היא מנשקת אותי נשיקה עדינה על שפתיי, והנה היא מחוץ לדירתי. אני מעיפה לה נשיקה באויר עם אצבעותיי. המעלית נפתחת והיא נכנסת. אני נועלת את דלת ביתי. ושואפת אליי את ריח הסיגריה שהתערבב עם הבושם המתוק שלה.

המשך:

  סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 3

סיפור אהבה בהמשכים – שתי נשים – פרק 1

 

 

ראיון עם גילי שם טוב – שדרנית ספורט מובילה 

ראיון חושפני עם שדרנית הספורט גילי שם טוב 

מאת: ליאת בן דור

מגישה מוערכת ומאוד מקצועית במשדרי הספורט המובילים בארץ, מגישת מבזקים וכתבת כללית בערוץ 1, השופטת עצמה בצורה נוקשה ומחמירה, לא עושה לעצמה הנחות וכמעט אחרי כל שידור, עוצרת, בוחנת ומנסה רק לשפר ולהתמקצע יותר ויותר.
מי שהשתתפה בתוכנית "לרקוד עם כוכבים" ובתוכנית הריאליטי "בקרוב אהבה".

שלום גילי,
אחרי שעות רבות של קריאת כל כתבה אפשרית שנכתבה עלייך, הן בתחום המקצועי והן מההיבט האישי, אני מודה שאין בכוונתי לראיין אותך על נושאים, שהקוראים כבר קראו ויודעים אודותייך כמעט הכל, אלא לקחת אותך איתי למסע אחר… לכיוון שונה, כיוון שלתחושתי יהיה בו ערך ישיר ועקיף רב וחיוני ביותר.
מאחר שאחד מעיסוקַיי הינו בעל נגיעה בנוער עם נטייה, כזו או אחרת, לאובדנות, הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות ונושאים שסיפרת בעברך, על מנת לשפוך, אולי, אור אל אותם תועים בדרך.

בסביבות גיל 15 נפגעת בברך, פגיעה שהסתבכה, החמירה ואילצה אותך להיפרד מאהבתך הגדולה ביותר – הכדורסל ובהמשך מעיסוק בדוגמנות, איך מתמודדים עם אכזבה… טראומה כה קשה, שלא זאת בלבד שהרחיקה מהחלום, היא אף אילצה אותך להתהלך עם קביים לאורך שנה שלמה?

סבלתי מבעיות בברך מגיל 9, המצב הלך והסתבך בגלל רשלנות רפואית. השיא הגיע בגיל 15 אז הרופא המטפל שבר לי את הרגל בטעות בניתוח בהרדמה מלאה. כיום אני סובלת ממגבלה רצינית בכיפוף הברך ומצלקת עבה וארוכה לאורך הרגל (שלושים ס"מ).
בעצם כנערה, "ביליתי" הרבה זמן בבתי חולים ונתמכתי על ידי קביים. אין ספק שהייתה לזה השפעה פסיכולוגית עמוקה. בזמן שחברותיי היו עסוקות בהתבגרות המינית, בבילויים, מסיבות, בנים, אני הסתגרתי בבית וסבלתי מכאבים.
ההתפתחות הנשית שלי והדימוי העצמי שלי נפגעו מאד, ההורים שלי נאלצו לקלח אותי, כי לא יכולתי לעמוד, ואני בטוחה שכנערה מתבגרת הייתה לזה השפעה לטווח ארוך, בבגרותי.
אני זוכרת שבגיל 16, 'ירדתי' מהקביים אבל עדיין סבלתי מצליעה משמעותית. חברות שכנעו אותי לצאת סוף סוף מהבית למסיבה. בעודי יושבת סמוך למועדון, עברה באזור חבורה של נערים ואחד מהם התחיל איתי והחמיא לי, מרוב מבוכה קמתי וחיפשתי את חברותי, ואז הבחינו הנערים שאני צולעת. מיד הפכתי למושא ללעג וגם הנער שהתחיל איתי זכה להערות נוסח "דביל , אתה מתחיל עם נכה". לקח לי הרבה זמן להתגבר על הטראומה מהתקופה ההיא אבל עם הרבה עבודה על דימוי עצמי, דבקות במטרות והצבת אתגרים לעצמי, התחזקתי ואפילו חזרתי לשחק כדורסל באופן חובבני.
על מנת להיות חלק מעולם הכדורסל ולחוש את הפרקט, ניגשתי לאודישנים בערוץ הספורט, התקבלתי, ומאז אני עיתונאית ספורט.

באחת הפעמים ששיתפת אודות אותה פציעה שקרתה לצד גירושי הוריך, שהתרחשו כמעט בסמיכות, והמעבר למגורים באילת, אמרת "הייתי בדיכאון אטומי, רזיתי, הייתי עם סף אנורקסיה. במשך שנה הסתגרתי, לא תפקדתי, היו לי מחשבות אובדניות."
מה גרם לשינוי, מה חילץ אותך מאותה תחושת נכאים, מאותו דיכאון קשה.. מחשבות אובדניות? ואיזה משקל היה לגירושים אלה עלייך?

נעזרתי בטיפול פסיכולוגי ובכדורים (עד היום). את ההשלכות של גרושי הורי הבנתי רק מספר שנים אחרי בעזרת המון עבודה עצמית ושיחות עם פסיכולוגים. בתור נערה הדחקתי את הגרושים, התכנסתי בתוך עצמי והתרחקתי מהוריי. בכל שלב תמיד נאחזתי במשהו שעניין אותי, ספורט, חברות, לימודים, ספרים, חשוב היה לי להישאר בתנועה, להתקדם, לשאול שאלות לטפל…
בגיל 16 התאהבתי לראשונה בבחורה, חברה מהתיכון ובמשך שנתיים זה כל מה שעניין אותי. הקשר היה אינטנסיבי מאד ולא תמיד הדדי, והורי הבינו שלא מדובר בקשר רגיל, למרות שלא שיתפתי אף אחד. כשהרגשות הפכו לאובססיביים, דבר שפגע גם בלימודי, הורי ביקשו לדבר איתי. באותה שיחה הם אמרו לי, שזה בסדר להיות לסבית ולאהוב אישה, אבל הכי חשוב שאהיה מאושרת ואם הבחירה שלי גורמת לי סבל אז ישנה בעיה. הם הדגישו בפני את העובדה שהם אוהבים אותי ותומכים בי בכל אשר אבחר, אבל הם רואים שאני סובלת ורוצים לעזור. היום במבט לאחור, אני יודעת להעריך את הפתיחות והקבלה של הורי.

 

התמיכה מבית, מהמשפחה, ששידרה לך שזה בסדר ללכת לאן שהלב לוקח, שתהיי את ובפרט שתהיי מאושרת, לא תסולא בפז ולא ברורה מאליה. רק כדי לסבר את האוזן, אזכיר רק את ההתייחסות והנידוי של
חלק מההורים של הנערים והנערות  שנפצעו ב"בר נוער" לפני כשנה, רק משום השתייכותם למגדר שלא תואם את רמת ציפיותיהם, כבודם.
לצד הפתיחות, ההולכת וגדלה כיום בקרב הציבור לנושא ההומולסבי, האם היית ממליצה לבני נוער המתחבטים בשאלת זהותם המינית, לשתף את ההורים בלבטים ובהתחבטויות, כבר בשלבים ראשונים,  מוקדמים?

אין לי תשובה חד משמעית, כי המשפחות שונות, אנחנו יודעים (או לפחות חושבים שאנחנו יודעים) איך ההורים שלנו יגיבו והאם הם מספיק ליברלים לקבל או לנסות להקשיב ולהבין אותנו. יש המון מקרים שהנער או הנערה בטוחים שאם הם יספרו, ישתפו את ההורים, יגיע סוף העולם, ואחרי שהם מספרים, מסתבר להם שהעולם רק הפך ליותר טוב ונוח, וההורים הפתיעו מאד בתגובתם.
נכון, "יציאה מהארון" היא לא דבר קל לרוב ההורים, וצפויים רגעים קשים של כאב, אבל אם תגיעו לשיחה מוכנים ותלמדו לקבל גם את הרגשות של ההורים שלכם, ממקום שמבין שלא עשיתם שום דבר רע, תעזרו לכולם להתמודד טוב יותר עם התהליך.
לדעתי מי שיודע, מראש, שההורים שלו יגיבו בצורה קשה, שימתין עד שיהיה מספיק בטוח בעצמו, שלם עם הנטייה שלו ומוכן לעמוד בגאווה וביטחה מול ההורים, בינתיים הייתי ממליצה לו לשתף את מי שקרוב אליו כמו אחים, חברים קרובים וכד', ולחפש חברים הומואים/לסביות, כדי להבין ולהרגיש שאתם לא לבד.
הכי חשוב – לא לחיות בפחד או עם רגשות אשמה. מותר לנסות , מותר לשאול שאלות, מותר להיות אתם עצמכם.

ואעבור ברשותך לנושא מעט שונה. שתפי אותנו בקשיים ו/או בהתמודדות היומיומית הכרוכה בגידול ילד במשפחה חד מינית. מצד אחד, אני מניחה שלא צריך להיות שוני בין גידול בנך, לילד אחר שאישה סטרייטית ילדה כרווקה, ומצד שני, הנוף שונה, הנתונים סביב אחרים. 

בני היום בן שנתיים. אנחנו משפחה מאד גדולה ומאושרת, יש לו אמא ואבא שדואגים לו במשותף, יחד עם בני הזוג של אימא ואבא שאוהבים אותו כמו בן. אנחנו כמו ארבעה הורים וחולקים הכל לטוב ולטוב פחות.
עד היום לא נתקלנו בקשיים בגלל העובדה שמדובר במשפחה חד מינית ואני מקווה שגם לא נתקל. אנחנו מגלים סביבנו יותר ויותר משפחות דומות והשוני הופך לפחות מאיים.
אנשים מקבלים אותנו כמו שאנחנו, ועד היום לא הרגשנו חריגים, אלא אהובים ומקובלים. וחוץ מזה לאיזה בני זוג יש כל סוף שבוע שני חופש וזמן לזוגיות, כמו שלנו יש?? אני ממליצה על המודל הזה בחום!! נכון, אצל אמא ומאיה מותר לעשות יותר בלגן, ללכלך, להשתולל ולעשות ספורט, בעוד שאצל אבא ורוני, חול זה מחוץ לתחום, הם שומרים באובססיביות על נקיון וסדר (הומואים או לא? 🙂 ) הם צופים איתו בארוויזיון ושומעים מוסיקה קלאסית, לכן הקטן רק מרוויח מכל העולמות.

ולסיום, אני חייבת להודות, שמהיכרותיי אותך, לצד כל הפרסום והפופולאריות שלך והייחוס המשפחתי, המכובד ביותר לכל הדעות, נשארת צנועה, ואין בך רצון לשמור על פאסון, כאילו היית מורמת מעם, ועל כך הערכתי הרבה אותך.
תודה לך שהקדשת לנו מזמנך. 

תודה רבה על המחמאות, בשמחה.

 

ראיון עם דיג'יי יעל שרייבר – Yael Schraiber  

ליאת בן דור מראיינת את יעל שרייבר, שהפכה מרואת חשבון לדיג'יי בזמנה הפנוי 

מאת: ליאת בן דור

 

יעל שרייבר

 

נשים נעות, שמחות, מקפצות לקצב המוסיקה, ברקע אווירת מסיבה, חיוכים מורעפים לכל עבר, כשעל הבמה עומדת אישה, דיג'יי יעל שרייבר, עטורה בגופייה שחורה ומצוידת להפליא במיטב הציוד המשוכלל, מיקסר דיגיטלי, מחשב, רמקולים והמון ריכוז בכל הפרטים הקטנים, ובפרט שמסיבת הריקודים תהיה מוצלחת ושמחה.

שלום יעל, נולדת בירושלים, סיימת באוניברסיטה העברית את לימודיך, הוכשרת לעסוק בראיית חשבון, עברת להתגורר בתל אביב ועשית תפנית של מאה שמונים מעלות, כיום את עוסקת בתחום שונה ועוסקת מדי פעם בפעם כדיג'יי.

ספרי לנו על התפנית הזו, מי את יעל שרייבר?
עוד בהיותי תלמידת בית ספר יסודי, במסיבות כיתתיות הסתובבתי עם מזוודת פטיפון ותקליטים במהירות 33 ו-44 (אם מישהו עוד יודע על מה מדובר). כל השנים עסקתי במוזיקה במקביל לעיסוקיי הקונבנציונליים. לימים, בשנות ה-20 שלי, כשהכרתי את הקהילה הלסבית ירושלמית, החלטתי לערוך מספר מסיבות ברמה כדי לתת push לעניין זה, כיוון שרוב המסיבות הירושלמיות הביתיות, באותה תקופה, נערכו עם טייפ קלטות, שהיה מונח לו על הרצפה והסאונד לא היה משהו. עובדתית שדרגתי את אותן מסיבות במשך השנים.
בביתנו בתל אביב כבר עשור אנו עורכות מסיבות פרטיות שאני על ה"עמדה" ו-80 עד 100 בנות, חברות טובות – רוקדות… עד שהמשטרה מופיעה… ומזכירה לנו שהחוק העירוני מגביל את שעות הרעש.

אחיך, אמיר, מנגן כבר שנים רבות ב "להקת אבן ירושלמית", כמה השפעה היתה לו על החלטתך לעסוק בתקלוט במסיבות?
אחי המדהים והמוכשר אמיר שרייבר, עשה קריירה של ממש מהמוזיקה, מלבד עיסוקיו הנוספים (הוא בעל חנות מחנאות בשם "דיפנס" בירושלים). המוזיקה אצלו היתה תמיד על הפרק והעונג כולו שלי לתקלט יחד איתו ולצידו באירועים כגון: ימי הולדת משפחתיים ואירועים משמחים אחרים. למעשה שנינו גדלנו בבית מאוד מוזיקאלי.
זכרון ילדות חזק שנחרט בי הוא מבית סבתי, במרכז של העיר ירושלים, מרפסת גדולה מלאה אורחים ואורחות וזמרים מברזיל, מהשורה הראשונה, ששרים, חוגגים ורוקדים בכל ערבי שישי.

מה החלק האהוב עליך בעיסוקך כדיג"י ומה החלק שאת פחות אוהבת, מה הבעיה הכי קשה היום בתחום ?
החלק האהוב בעיסוקי זה כמובן הציפייה למסיבה, ההכנות, ההתרגשות הגדולה שבהכנת הסטים של המוזיקה, הרגע שבו נפתח המועדון, אורות המסיבה נדלקים, הדיסקים מתנגנים, המוניטור שלי בפול ווליום, הקהל הרוקד שממלא את הרחבה, החיבור שלי עם המוזיקה והקהל שמעצים אותי.
החלק הקשה  זה שהמסיבה מסתיימת ואני בפול אנרגיות.

 

כשאני מביטה בך מהצד, אני רואה שאת מביאה איתך הרבה מוטיבציה לתפקיד, מהיכן את שואבת את האנרגיות האדירות האלה?
אני שואבת את האנרגיות המיוחדות האלה מהקהל, מהחברות, ומהמוזיקה. זה המקום להודות לחגית רימון על החברות המופלאה שלי איתה, על הפרגון, ועל האמונה שאוכל להקפיץ 400 נשים במסיבות שהיא ובת זוגתה המדהימה פרידה הכט מארגנות לאחרונה במועדון בתל אביב.

התחום שבחרת לעסוק בו הינו עיסוק דינמי, המצריך להיות מעודכן כל הזמן במוסיקה העכשווית, איך את מתאימה את סוגי המוסיקה השונים לקהל היעד שלך?
קהל היעד שלי הוא קהל נשי תוסס: נשים שאוהבות מוזיקה עכשווית, מוזיקה של שנות ה 80-90 , מוזיקה שחורה, מוזיקה נוסטלגית קצבית, ומוזיקה ישראלית.

ושאלה אחרונה – יש משהו שתרצי לומר לקוראות?
שאשמח לראות את כולכן במסיבות שתתקיימנה במועדון "האנגר 17" ברח' בן אביגדור 17 תל אביב.

* ביום שישי 3.6.2011 , החל משעה 21:00 * ולרגל פתיחת אירועי הגאווה, באותו מקום ובאותה שעה, ביום חמישי 9.6.2011
– המסיבה בחמישי מיועדת גם לנשים שלא יוצאות בערב שישי מסיבות כאלה ואחרות.
– למסיבות תגענה נשים מירושלים, מהישובים סביב לה, מחיפה ומצפון
הארץ וכמובן ממרכז הארץ.

– המסיבות הללו מיועדות לנשים שאוהבות לרקוד בכל גיל, פשוט צריך לבוא וליהנות.

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה המתחבטת באשר לנטייתה המינית

ככה פתאום, ללא התראה מוקדמת אני מוצאת את עצמי באמצע מהפכה בחיי, שיניתי את המגדר שלי, את הנטייה המינית שלי…  

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית. להלן מונולוג של אחת הנשים במרכז. המונולוג מפורסם בהסכמת האישה.

ככה פתאום, ללא התראה מוקדמת אני מוצאת את עצמי באמצע מהפכה בחיי, שיניתי את המגדר שלי, את הנטייה המינית שלי, את טעמי.
"מדוע?" אני שואלת את עצמי, מחפשת חומר קריאה, מנסה להבין.
נטייה מינית מוגדרת כשילוב בין רצונו של האדם, התנהגותו, וזהותו.
רק ה' יודע מה גרם לי כך פתאום לעשות את התפנית הזו.
קראתי שנטייה הומוסקסואלית יכולה לנבוע מתקיפה מינית שנחוותה בגיל צעיר, ואני הרי כלולה סטטיסטית לאוכלוסיה זו, גם אני עברתי תקיפה מינית בילדותי.
היכן זה הסתתר כל השנים, למה עכשיו? מה היה הטיזר שגרם לזה "להתפרץ" ?

היום אני מטופלת במרכז, כשזה קרה הייתי צעירה מדי, כך שזה לא טופל אף פעם, האם יתכן שתת במודע העדיף להדחיק את זה, האם זה היה שם עוד קודם ולא הייתי מודעת לנטייה הבסיסית שלי?
קראתי גם שנטייה מינית היא שילוב ארוך טווח של משיכה מינית ורגשית הכוללת רגשות, מחשבות ופנטזיות.
אני מרימה גבה, מנסה להבין מה בהגדרה הזו "מתלבש" עלי, על המקרה הפרטי שלי.
מעניין אותי, אילו הייתי מטפלת בטראומה, בהשלכות של היותי מנוצלת מינית בגיל הילדות המוקדמת והלאה, הנטייה הזו היתה בכלל מתעוררת, קיימת?
עוד כתוב שהנטייה המינית נעה בין הומוסקסואליות מוחלטת לבין הטרוסקסואליות מוחלטת, ובטווח זה קיימים מספר סוגים של נטייה מינית ביסקסואליות (משיכה רגשית ופיזית לשני המגדרים).

האם אני אכן ביסקסואלית? הרי משיכתי לגברים לא פסקה מעולם, בהן אני מוצאת את החום, הקרבה, בהם את שהגוף מתהווה לו.
עכשיו אני מטופלת במרכז, מנסה לחלוק שם את תחושותיי, לפורר מעט את שכבות הכאב מעצם היותי נפגעת תקיפה מינית.
מאוד נעימה לי ההרגשה ששם לא שופטים אותי, לא מצמידים לי תו וסטיגמה, מבינים אותי, מודעים לקשר בין תקיפה מינית ללסביות נרכשת, לכן אני ממשיכה ללכת לשם, ממשיכה לשתף את המטפלת שלי בכל מה שעובר עלי במגדר החדש, גופנית ונפשית, שם אני מרגישה מוגנת, בטוחה, נינוחה.
אחת הבעיות הקשות והבלתי פתירות לי, היא העובדה שהעולם הלסבי מאוד מורכב וקשה, אני נתקלת בו בתופעות והתנהגויות שלא הייתי עדה להן בתקופה טרום שינוי נטייתי.
רגע, האם שיניתי נטייתי ? אני מסופקת, לא שיניתי, הוספתי עוד דבר, עוד היבט סקסואלי ביחסי המיניים.
מי שלא נמצא בעולם הזה, בעולם החד מיני לא יודע עד כמה הוא קשה ומתסכל, ולכן אני מוצאת אותי שואלת את עצמי שוב ושוב, אם זה כל כך קשה, מורכב, מתסכל, מה אני עושה בו עדיין, למה לא לחזור על עקבי לעבר היחסים הסטרייטים, פשוט להתייחס לזה כאל אנקדוטה חולפת בחיי ?

כל הקשרים הלסביים שהייתי בהם, רק הסבו לי כאב, בכי, תסכול אדיר.
אם כך מה אני עושה פה עדיין ? למה אני לא קמה ועוזבת ?
על מה זה בעצם עונה לי ?
שאלות ועוד שאלות שאני שואלת את עצמי ואין לי מענה.
האם זה החום האנושי, האם זו העובדה שאישה מבינה יותר טוב אישה אחרת, מעצם היותה אישה ? (רגשית וגופנית)
ואולי אני פוחדת לחזור ליחסים הסטרייטים? הייתכן?
מצד אחד הכאב והקובים של הדמעות שהזלתי, מאז שאני בקשר עם נשים, לא מצדיק השארות ומצד שני עובדתית אני עדיין כאן.
זה לא שאני מוטרפת על סקס עם נשים, ממש לא, אלא שהמגע שונה, מתאים לי, אולי, יותר.
אני יודעת שיש גברים עדינים, רכים, גברים שלא יכפו עצמם עלי, לא יוציאו את הג'יני מהבקבוק האטום חלקית שלי, לא יעוררו את הנזק העצום שנגרם לי מעצם התקיפה והניצול המיני שעברתי, יודעת שהיום יותר ויותר גברים כנשים, מבינים עד כמה קשה להיות קורבן מין, עד כמה זה עלול לפגוע בנפש. (נשים כגברים)
השאלה היא, האם יש בי את הכוחות לחפש את האחד שישתווה ברכותו הרגשית לנשים ?
אני מתבוססת במחשבות, בשאלות אלה עם עצמי ומתעצבת שאינני מצליחה לקבל תשובה חד משמעית.
המטפלת שלי אומרת שלא אלחם עם עצמי, שאתן לזמן לומר את דברו, דהיינו; שאם כרגע אני פה, שאנסה למצות את מה שיחסים לסביים יכולים לתת לי ולנשמתי, מעבר לעוגמות הנפש, שכן עובדתית לא ברחתי כל נפשי בי מיחסים אלה, אחרי שנחשפתי לקשיים הרבים הכרוכים בקשר חד מיני, בקשרים הלסביים שלי.

היא גם אומרת שאם בהמשך אדע לתת לעצמי את התשובות של מה עדיף לי ומה בעצם אני עושה בעולם זה, אוכל להחליט מה טוב לי יותר ולמה.
לילות שלמים אני שוכבת ערה במיטה ומנסה להבין, לתת לעצמי תשובות, הצרה שאין לי תשובות, בטח לא חד משמעיות.
"האם יתכן שלעולם לא אדע את התשובות ?" אני שואלת אותה, היא מביטה בי בעיניה החמות, אוחזת בידי ואומרת "גם זו אפשרות" ואח"כ מוסיפה "התשובות נמצאות בתוכך, רק את יכולה לדעת הכי נכון, מה בעצם את מחפשת בקשרים הזוגיים שלך, מה הם נותנים לך הלכה למעשה".
זה לא שאני לא יודעת זאת, העניין הוא הקושי להגיע לתשובות האם, אני מנהלת איתי אין ספור שיחות, מנסה לברר, להבין ותמיד מצליחה להגיע עד לאותה נקודה מתסכלת, לאותו שלב שבו אין לי תשובה חד משמעית, נחרצת, סגורה, ולכן התסכול, הבלבול הגדול הזה שיש לי בראש, עם עצמי.

כל בנות הזוג שהיו לי עד כה תמיד אמרו שהן בטוחות שאחזור להיות סטרייטית באיזה שהוא שלב בעתיד, ולשאלתי "למה נראה לכן?" הן עונות "ככה מרגיש לנו".
פעם, בעבר, בקשרים הראשונים שהיו לי, זה העליב מעט, זה שלח לחשוב שאולי איני עומדת בסטנדרטים של לסביוּת, שאולי אני שונה מהלסביות הנעולות על נטייתן.
אני יודעת שאני שונה מהן, אני יודעת גם שאני מנסה להבין, להרגיש, לחשוב כמותן, אבל עדיין יש שוני עצום.
כמו שכתבתי, פעם נעלבתי, היום כבר לא, היום אני פשוט לא מגיבה לאמירה הזו, מנסה לעשות מה שהמטפלת הציעה, לזרום עם מה שיש, עם ההווה, עם התחושות ורק אז להחליט מה טוב לי יותר.
ושוב אני שואלת את עצמי, "מה טוב לי יותר?"
יש פעמים שאני ממש מצטערת שבכלל התחלתי עם זה ויש פעמים שאני מצליחה להבין מה אני עושה פה.
אני יושבת עכשיו ומעלה את הדברים בכתב, ממש כמו שהמטפלת המליצה לי, לטענתה אין די בלחשוב על הדברים ולהפוך בהם שוב ושוב, אם בשורה התחתונה זה לא מקדם אותי לשום מסקנה, עשייה, שינוי, לכן אולי עדיף לכתוב את הדברים.
"למה, מה השוני?" אני שואלת
"זה שונה, כי כשכותבים את הדברים ככתיבת רצף, מהראש היישר לנייר, בלי להפסיק, בלי לנסות ליפות מילים, לתקן, לחשוב על הרעיונות והמחשבות שעולות, זו תמונת המצב הנכונה והפנימית ביותר" היא אומרת.
אז הנה אני מעלה בכתב, אפילו נותנת לה לקרוא, להגיב, להתרשם ובכל זאת אני במבוך רגשי, החלטתי.
"זה משום שלא עשית את שיעורי הבית כמו שצריך" היא אומרת "שימי לב שאופן שאת כותבת, הכל מאוד מובנה, נוטה לשכלתני ולא זורם מהמקומות הכי, הכי פנימיים שלך החוצה, אל הדף"
יתכן, מה אני כבר יודעת, העניין שאיני יכולה להפריד את הראש מהחשיבה, לא יכולה לתת למילים לצאת מהתובנות, הרגשות אמיתיות אל הדף, זה איך שהוא תמיד מתנתב לראש, לחשיבה שנייה על המילים.
היום נתתי למטפלת את רשותי לפרסם את מילותיי אלה, אמרתי שזה אמנם שעורי בית חלקיים, אבל אולי זה עשוי לעזור לעוד נשים הנמצאות במצבי ומתחבטות באותה שאלה.
למפגש הבא אשתדל לעשות טוב יותר את המשימה, מקווה להצליח.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הבהרות:

1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון. מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שכתבה אותו.
3. המניפסט הוא של אישה יקרה, הנוהגת לשוחח איתי ולהיעזר, במסגרת מסע פנימי ונפשי שאני צועדת איתה ולידה מזה כמה חודשים .
4. מצאתי לנכון להכניס זאת לכאן, משום שכל אחד/ת יכול לקחת את מילותיה למקום שלו/ה ולעשות עם זה משהו לטובת עצמו/ה, להטמיע ולנסות להשתנות.
פשוט להיות אתם/ן, להיות כנים/ות עם עצמכם/ן ולא לטייח, להיות אמיצים ולעשות את חשבון הנפש… את השינוי.

ליאת בן דור

liat555@gmail.com