הבת של סוניה 

לפני שנתיים הייתי השכנה ממול של השכנים שלי בגבעת פיזדיולוך ג' הצעירה, עם בעל מצודד, שני ילדים, כלב, גינה, מטבח מעוצב, אוסף של נעלי עקב ושאר האינוונטאר של סטרייטית שעשתה את זה 

מאת: דנה ארביב

woma

שלום לכם, קוראיי הנאמנים.

מאחר שאני מרשה לעצמי להניח, במידה די גבוהה של סבירות, שלא אמי, ולא חבורת האלמנות הפולניות שלה מהברידג' (לא כולן אלמנות, אבל אצל הפולניות זה עניין טכני) נמנות עם קהל הקוראים הקבוע של "אתר אישה", לא אחסוך מכם שום פרטים מביכים. כל מה שנכתב כאן הוא האמת, וכל האמת (נו, כמעט), ושום דבר מלבד האמת.

לפני שנתיים הייתי השכנה ממול של השכנים שלי בגבעת פיזדיולוך ג' הצעירה, עם בעל מצודד, שני ילדים, כלב, גינה, מטבח מעוצב, אוסף של נעלי עקב ושאר האינוונטאר של סטרייטית שעשתה את זה. עד שלגמרי במקרה, עליתי על תגלית מדהימה, ובאופן ספציפי יותר, השדיים של אחת מחברותי. זה עלול להשמע לכם קצת מטופש ומרחיק לכת, אבל, בשרשרת לא ארוכה של סיבתיות, התגלית הזאת הובילה אותי לרבנות.
מובן, שלא התכוותי לשתף את סוניה אימי בתגלית, אבל נוצר הכורח לספר לה על גירושי.

סוניה שמעה, הגישה לי מרק עם קרפלעך, כיוונה את כל התאורה בבית לפנים שלי, ופתחה בחקירה צולבת. מהר מאד הודיתי שלא, אין לי רומן, אבל, כן, היה לי, ואני לא יכולה להשאר עם דני אחרי זה, ולא, אמא, זה לא היה עם הבוס שלי, ולא עם עוזר הבית הניגרי, ולא, אמא, זה גם לא חחבר חחומו שלי מהתיכון.

"אז מי זה היה, חבר של דני?". בנקודה הזאת נשברתי, ואמרתי: "לא, אמא, זה לא היה חבר של דני. היא היתה חברה שלי".
"אהה. בעל של חברה שלך?"
"לא, אמא. לא בעל של חברה. החברה."
במאמץ אינטלקטואלי עילאי, קימטה סוניה את המצח, בדיוק באופן, שבו אסרה עלי לעשות זאת מגיל חמש, בטענה שיהיו לי קמטים בגיל שלושים, ושאלה, בתמהון אמיתי: "מה זאת אומרת?".
תגובתה הראשונה, לאחר פאוזה של דומיה מוחלטת של כעשר דקות (דומיה ראשונה שלה מאז שאני זוכרת את עצמי ואותה), לאחר שהפנימה את משמעותם המפחידה של הדברים (בוז'ה קוחני, הבת שלי לסבית. איך אוכל אי פעם להראות את הפרצוף שלי ברחוב), היתה פילוסופית משהו:
"נו, אני מניחה שיכולים לקרות מקרים הרבה יותר גרועים, למרות שכרגע אני לא מצליחה להעלות בדעתי שום דבר כזה."

את הדברים האלה היא אמרה בקול מאד רגוע, ומיד הלכה לשירותים, שם, אני מניחה, פרצה בבכי מר ותלשה לעצמה שערות מהראש (– בפולניה זה ביטוי מקובל של סערת רגשות, כאשר מקפידים, כמובן, לתלוש את השערות הלבנות, ובעלות הקצוות השרופים בלבד).
אבל, כשחזרה, וראתה את הפרצוף שלי, באה וחיבקה אותי ואמרה, ממש כמו בסיטקום לסבי אמריקאי מתוק:
"נו, די כבר, אני אוהב אותך תמיד, לסבית או לא. ותפסיקי כבר לייסר את עצמך. תגמרי את המרק. תראי כמה רזית. כמו שאת נראית עכשיו, אף אישה לא תרצה אותך!"

מאז חלפו ימים רבים, ונכון, זו תהיה הגזמה לומר שסוניה מאושרת עם זה שהבת שלה לסבית. אבל, בנות, לפני כמה חודשים, כשקלארה מהברידג' שאלה אותה במתיקות: "מה קורה עם דנה? אין לה חבר?", היא ענתה בלי למצמץ:
"היא יוצאת עכשיו עם רופאה מאד נחמדה. קרדיולוגית."
ובשלווה סטואית קמה להביא מים לשתי אלמנות שהתעלפו.
וביום שישי האחרון, סוניה לקחה אותי הצידה, ואמרה:
"דנוש, את כבר הפסקת לחשוב על הנעמי הזאת, נכון? היא בכלל לא התאימה לך. ותשמעי – -", היא הוסיפה בהתרגשות, "התברר שהבת של מרישיה היא לסבית. את זוכרת אותה מהחתונה שלך? שחרחורת חמודה כזאת. אולי תפגשי אותה?"

אהבה – המגדיר הבלתי שלם 

דורות של פילוסופים והוגי דעות, מאפלטון ועד ריקי גל, הוגיעו את מוחם בשאלה "מה זאת אהבה", ללא תוצאות מרשימות. דנה ארביב מספרת עם חיוך על הסימפטומים של האהבה. 

מאת: דנה ארביב

 

woman1

דורות של פילוסופים והוגי דעות, מאפלטון ועד ריקי גל, הוגיעו את מוחם בשאלה "מה זאת אהבה?", ללא תוצאות מרשימות. להוסיף הגיגים מקוריים למה שכבר נאמר בנושא – יהיה קשה לכותבת, ומתיש לקוראים. ולכן, למרות הפיתוי, אמנע מלחוות את דעתי האקדמית בנושא. לא באפיון המחלה אעסוק כאן, אלא רק באחדים מהסימפטומים שלה:

תופעת הירידה התלולה באי-קיו – ידידתי, בעלת שני תארים אקדמיים ורשימת פרסומים מרשימה, בהיותה מאוהבת, מתקשה להרכיב רשימה למכולת.
גרוע מזה, כשמושא אהבתה, שלושה ימים ברצף, מוצאת סיבות למה אינן יכולות להפגש (ביניהן פגישה עם אמא שלה וניחום אבלים אצל הבחור שמנקה את המדרגות), היא עדיין אינה מבינה, וממשיכה להתקשר, ולשאול, אם בכל זאת, אולי אחרי ארוחת הערב עם הסבתא של גיסתה, מתחשק לה לבוא…

תופעת ההתחברות למקורות תרבות שוליים, מיסטיקה ואמונות טפלות – קשורה לתופעה הקודמת. כולנו, הבנות המשכילות, החילוניות, נשות הקריירה המפוכחות, הרופאות ועורכות הדין – מוצאות את עצמנו מעיינות בשקיקה בהורוסקופים, ורצות לבעלות אוב ולקוראות בטארוט ובקפה. מי שלא היתה שם – שתקום! שקרנית!

תופעת ה"סמארק שלך כל כך מקסים" – כשאנחנו מאוהבים, כל דבר שקשור לאובייקט נחזה שובה לב ומדהים ביופיו. במו אוזניי זכיתי לשמוע מבחורה, שבד"כ מגלה רמת אינטליגנציה הרבה מעל הממוצע את המשפט: "את אוכלת מדהים" (להסיר ספק: הכוונה הייתה לפיתה עם חומוס, ולא מה שאתם חושבים!). מאחר ששנים מעירים לי שאני אוכלת כמו בהמה, זה קצת הצחיק אותי. אבל רק עד שתפסתי את עצמי מהרהרת, כמה חינניות הן השיניים הבולטות של הבחורה, שהעסיקה את ראשי באותו הזמן… אף אחד אינו חסין בפני תופעת הסמארק המקסים, האמינו לי.

תופעת "הכדורגל" – לפני זמן מה, הצעתי לחברתי הסטרייטית, חובבת האמנות המושבעת, להצטרף אלי לפתיחת תערוכה. לתדהמתי, הבחורה, שעד לא מזמן בכלל לא ידעה שיש הבדל בין כרורגל לכדורסל, הודיעה לי, שהערב היא צופה עם יואב במשחק של מכבי חיפה נגד הפועל באר-שבע (או משהו כזה). לשאלתי, ממתי היא מתעניינת בכדורגל, היא הגיבה בתדהמה: "מה זאת אומרת, מתמיד." תופעת "הכדורגל", על גווניה, פוקדת סטרייטיות, לסביות והומואים כאחד, ואפילו נצפתה אצל כמה גברים סטרייטים (הסוג המסוים הזה ידוע בכינוי תופעת "ערבי השירה").

תופעת "הפעם הראשונה" – "הפעם הראשונה, שאני מרגישה ככה", מודיעה בדראמטיות ידידתי המאוהבת. "אף אחת לא עשתה לי מה שליאת עושה לי. זה לנצח. אף פעם לא אהבתי קודם".
"אהה", אני אומרת. "לא אמרת את זה גם על מירי ועל דורית ועל טלי?". וכמו בכל הפעמים הקודמות, היא מסתכלת עלי ברחמים, ואומרת: "זה בכלל, אבל בכלל לא דומה. את לא מבינה כלום".

זה נכון. והרשימה הזו מוקדשת לזאת, שבגללה אני לא מבינה כלום. זאת, שעיניה יודעות לגעת, ואצבעותיה הארוכות לופתות את הלב, ויש לה דרך מקסימה להתעטש ולקנח את האף.

 

 

 

 

 

פרק ז' – אירוע משפחתי – מיומנה של אישה נשואה

אני עומדת בכניסה לאולם. לבושה בהידור, מאופרת ומסורקת, נראית כל כך זוהרת. אני מחייכת לכולם, אך בפנים אני מרגישה עצובה כל כך 

מאת: Desire

womannice

אני עומדת בכניסה לאולם. לבושה בהידור, מאופרת ומסורקת, נראית כל כך זוהרת. אני מחייכת לכולם, אך בפנים אני מרגישה עצובה כל כך. משחזרת במוחי בפעם המיליון את אינספור ההזמנות שהזמנתי אותה ואת החבר שלה לבריתה לרגל הולדת בתי. והיא מצידה הבטיחה להגיע.
עברו כשעתיים וחצי מתחילת האירוע וברור לי שהיא כבר לא תגיע.
לעזאזל, היא לא יכלה להתקשר או להודיע לי? אולי קרה לה משהו?

ניגשתי לתיק והוצאתי את הנייד, אולי שלחה הודעה או התקשרה להודיע שהיא לא תגיע. על הצג הכל התנהג כשורה, לא הייתה שיחה שלא נענתה ואף לא הודעה כתובה.

כעבור חמש שעות הגיעה הודעה כתובה: "היי…איך היה? אני מקווה שהכל הלך בסדר".
הרגשתי איך הזעם גואה בי. איך היא עשתה לי את זה? כעסתי, נעלבתי הייתי פגועה כל כך. האדם הקרוב לי מכולם, חברתי הטובה שהייתה לי כאחות, כמאהבת, החליטה לא להגיע לאירוע שלי ואפילו לא טרחה להתקשר!?

הרגשתי כאב חד בלב, אחד כזה שמרגישים כשמישהו קרוב שאתה אוהב פוגע בך. כמובן שלא הגבתי על ההודעה שלה. היא התקשרה, אני לא עניתי לטלפונים משום שלא הייתי מסוגלת לדבר איתה.
לאחר שנרגעתי, עניתי לאחד מאינספור הטלפונים שלה. היא התנצלה וטענה שהיה לה תור לרופא נשים. שאלתי בתמימות מה קרה? היא לא רצתה לספר, התחמקה, דבר שפגע בי עוד יותר. הייתה לי תחושת בטן שהיא משקרת, ואכן תחושה זו התגלתה לאחר מספר שבועות כנכונה.

למרות הכל סלחתי לה, אך התרחקתי, הפגנתי קרירות כלפיה. היא לא וויתרה, התקשרה אלי, שלחה המון הודעות, ניסתה להתקרב וידעה שרק פגישה עימי תפוגג את הכעס שלי.
בבוקר חורפי אחד היא הגיעה אליי לביקור (ללא מתנה), הפגישה שירתה את מטרתה.
סלחתי לאהובתי על הפגיעה שלה בי ובכבודי, נראה שהאהבה שוב ניצחה את המכשולים, האמנם כך??

כל הפרקים נמצאים במדור – מיומנה של אישה נשואה