לצאת מהארון – במה זה כרוך? ואיך ניתן לעבור את זה יותר בקלות?

לצאת מהארון – במה זה כרוך? ואיך ניתן לעבור את זה יותר בקלות?

האם קל להיות לסבית?

תשובות לשאלות אלה ואחרות…

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

לצאת מהארון - האם זה פשוט? התמונה להמחשה בלבד
לצאת מהארון – האם זה פשוט? התמונה להמחשה בלבד

אמנם אנחנו חיים במאה ה- 21, וב"מדינת תל אביב" כל אדם שמיני בערך הוא הומו או לסבית, אבל בכל זאת – לא תמיד זה פשוט לצאת מהארון. עובדה שהמוני אנשים, כולל שרה בממשלה וזמרת מפורסמת – נמצאים עמוק בארון.

גם אם זה נראה לכן פשוט לצאת מהארון – זה לא תמיד ככה. בעצם – לפעמים זה יותר פשוט ממה שנדמה וחוששים ממנו… כל מקרה לגופו.

יש לי חברה שמעולם לא הייתה בארון – היא תמיד הייתה גאה במי שהיא, אבל בתקופת נעוריה, אבא שלה התנגד לכך שתהיה בקשר רומנטי עם אישה, הצר את צעדיה ואסר עליה להיפגש עם נשים. זוהי דוגמא מלפני שלושים שנה.

אתן לכן דוגמא מימים אלו – אני מכירה נערה בת 19, נקרא לה רונית. הזהות המינית של רונית אינה מגובשת עדיין. היא לא יודעת בדיוק למי היא נמשכת – נשים או גברים, או גם וגם.
רונית התאהבה בנערה בת גילה והחלה עימה קשר רומנטי. כשאימה גילתה זאת, היא הביעה התנגדות נחרצת – העליבה את בתה ודיברה בגנות המשיכה לנשים, עד כדי כך שרונית הלכה כל הזמן לישון אצל חברותיה, כי היה לה קשה עם נזיפותיה של האם.

כיום רונית נמצאת בזוגיות עם בחור צעיר. אין לי מושג האם היא באמת מאוהבת בו והאם משיכתה לנשים התפוגגה. יש להניח שהלחץ של אמה השפיע, וכמו כן שבעקבות גישתה של האם, רונית מרגישה כיום בושה להיות עם צעירה אחרת. מה יהיה בעתיד עם רונית? נחיה ונראה.

האם זה פשוט לצאת מהארון?

לפעמים זה די פשוט ולפעמים בכלל לא. שמעתי על אישה שלאחר שסיפרה למשפחתה שהיא לסבית, חלק מבני משפחתה נידו אותה למשך שנים רבות.
היא לא היחידה. ישנם הורים שתלטניים שחושבים שהם יודעים יותר טוב עבור בתם (או בנם) למי היא אמורה להימשך. ואם בתם או בנם הוא לסבית או הומו – הם עושים עליה (או עליו) חרם ומנדים אותו מהמשפחה.

לעומת זאת, ישנם הורים שמה שהכי חשוב להם זה שהבן או הבת שלהם יהיו מאושרים. הם נותנים לילדיהם את החופש להיות מי שהם, לממש את עצמם.

אז האם זה פשוט לצאת מהארון? זה תלוי…

נשים רבות מסתירות ממשפחתן ומסביבתן את העובדה שהן נמשכות לבנות מינן. הן מרגישות בושה. לא פשוט להיות מיעוט. הרי רוב הזוגות שאנו רואים מסביבנו הם זוגות של גבר ואישה, נכון?
אז להיות יוצא דופן, שונה, לא כמו כולם – דורש מידה של אומץ. להכריז – זה מה שאני, ומי שרוצה שיישאר איתי בקשר ומי שלא – לא, נדרשת לכך מידה של ביטחון עצמי והעזה.

לפעמים היציאה מהארון מביאה אחריה עימות עם ההורים ובני המשפחה, בושה, חששות ופחדים לגבי העתיד ולגבי יחס הסביבה אלייך.
האם הם "יקבלו" אותי? האם הם יביטו בי באותם עיניים כמו בעבר? האם אחשב בשבילם כסוג ב'?

צריך לזכור שפעמים רבות היציאה מהארון היא תהליך שאורך שנים. לפעמים לוקח זמן על שהאישה מחליטה להצהיר בפני העולם שהיא רוצה קשר עם אישה ולא עם גבר.
אגב, קודם כל ישנו תהליך שבו האישה מצהירה בפני עצמה. היא מגבשת את הזהות המינית והאישית שלה במהלך השנים. לא תמיד ברור לה מגיל צעיר מי היא ולמי היא נמשכת ואילו חיים היא בוחרת לעצמה.
הרי מגיל צעיר מספרים לנו את סיפורי סינדרלה שבו הנסיך מתאהב בצעירה, ומסביבנו אנו רואים המוני זוגות של גבר ואישה.
לעיתים לוקח זמן עד שאת מבינה שאת לא "כמו כולם", שאת נמשכת בעצם לנשים… שאת מתרגשת כשאת עם אישה… שאת רוצה להתאהב באישה… שאת רוצה לחבק אישה, לגעת בה… ואז את עומדת מול המראה ומבינה שבעצם זה מה שאת רוצה. לא גבר אלא אישה.

זהו רגע מכונן שבו אחרי שנים של התלבטות וחששות וניסויים ותהיות – את מבינה מי את. את מרגישה ויודעת מה המהות האמיתית שלך.

כשאת בטוחה בעצמך, וכשאת מפסיקה להתבייש במי שאת, כי בעצם אין לך שום סיבה להתבייש בה – גם הסביבה תגיב אלייך אחרת.
במקום העלבות או ביקורת, את תשמעי נשים שאומרות לך שהלואי שהיו נמשכות לאישה, או שהלואי שהיה גם להן האומץ, וגברים יביטו בך בחלקם במבטים של התלהבות, וחלקם יעריכו את הבחירה שלך. כי הרי הם הכי יבינו את המשיכה שלך לאישה, כי גם הם נמשכים לנשים.
לאחר שתהיי בטוחה במי שאת, ובני משפחתך יראו שאת שלמה עם עצמך, לאחר זמן מה ככל הנראה הם "ירדו ממך" ויפסיקו לנסות לשדך לך גברים. הם יבינו שזו מי שאת, שאת גאה בכך ואת שלמה עם עצמך ואין טעם שהם יפריעו לך בדרכך, אלא רצוי שהם יקלו עלייך ויאהבו אותך כמו שאת.

חשוב שתצאי מהארון בקצב שלך…

אל תתני לאף אחד להאיץ בך. יש לך את הקצב שלך. זה יכול לקחת שנים, וזה גם בסדר. את לא חייבת לגלות לאף אחד מי שאת ולמי את נמשכת. אבל אני יכולה לספר לך שהגילוי קודם כל לעצמך ולאחר מכן לסביבה שלך – משחרר.

כשאת שומרת דברים בבטן, כשאת מסתירה, זה קודם כל שם אותך במקום של בדידות, ודבר שני זה לא מומלץ מבחינה פיזית ורגשית.

לדעתי בריאות מתקשרת עם חופש. כשיש לך את החופש להיות מי שאת, לעשות את מה שאת אוהבת – את יותר בריאה פיזית ונפשית.

מהן ההמלצות שלי?

  1. תקשיבי לעצמך. מה מתאים לך. תהיי עם מי שטוב לך איתו. גבר… אישה… מה זה משנה? העיקר שאם את רוצה אהבה – שזו תהיה אהבה טובה, שתרגישי תשוקה ושיהיה ביניכם כבוד הדדי.
  2. תלכי בדרך שלך – את לא חייבת דין וחשבון לאף אחד. רק לעצמך. הורייך עשויים להתנגד לעצם משיכתך לאישה, אבל זה לא עניינם, כי את תחיי את חייך בצורה המתאימה לך. וחוץ מזה, אם כך את מרגישה – אז זו את, והם לא יכולים לשנות אותך.
  3. תתחברי עם נשים לסביות נוספות – כך תרגישי שיש לכן שפה משותפת, תוכלי לפרוק את מה שעל ליבך, לשתף אותן בבעיות שיש לך, להתייעץ, להרגיש שאינך לבד. כמו כן, אני ממליצה לך, כשאת מרגישה חוסר ביטחון עצמי, ללכת למטפלת מעולה, למשל מיכל קידר לוי המצויינת.
  4. תהיי בעלת ביטחון עצמי. תתגאי בעצמך – זו את. ומי שלא מתאים לו – שיתרחק ממך. את כבר תמצאי אנשים אחרים להתחבר איתם, אנשים שיהיה לך נעים איתם.
  5. תזכרי שלפעמים הפחדים שלנו אינם מתממשים. לעמים כשאת משתפת אנשים במי שאת, במהות שלך, הם לאו דווקא יתרחקו ממך. לפעמים עצם השיתוף מקרב. וגם אם יהיו אנשים שיעדיפו להתרחק ממך בגלל זהותך (וזה נדיר מאוד) – אז לא צריך.
  6. תעשי את הדברים בקצב שלך. תלמדי על עצמך. תרכשי ביטחון. תדעי עם הזמן מה את מעדיפה, מי עושה לך טוב, עם מי נעים לך ומהי הדרך שאת רוצה לעצמך בחיים.

 

איפה אפשר להכיר נשים? מי הגבר ומי האישה בקשר בין שתי נשים? איך לזהות אישה לסבית?

 

 

 

 

ראיון עם גילי שם טוב – שדרנית ספורט מובילה 

ראיון חושפני עם שדרנית הספורט גילי שם טוב 

מאת: ליאת בן דור

מגישה מוערכת ומאוד מקצועית במשדרי הספורט המובילים בארץ, מגישת מבזקים וכתבת כללית בערוץ 1, השופטת עצמה בצורה נוקשה ומחמירה, לא עושה לעצמה הנחות וכמעט אחרי כל שידור, עוצרת, בוחנת ומנסה רק לשפר ולהתמקצע יותר ויותר.
מי שהשתתפה בתוכנית "לרקוד עם כוכבים" ובתוכנית הריאליטי "בקרוב אהבה".

שלום גילי,
אחרי שעות רבות של קריאת כל כתבה אפשרית שנכתבה עלייך, הן בתחום המקצועי והן מההיבט האישי, אני מודה שאין בכוונתי לראיין אותך על נושאים, שהקוראים כבר קראו ויודעים אודותייך כמעט הכל, אלא לקחת אותך איתי למסע אחר… לכיוון שונה, כיוון שלתחושתי יהיה בו ערך ישיר ועקיף רב וחיוני ביותר.
מאחר שאחד מעיסוקַיי הינו בעל נגיעה בנוער עם נטייה, כזו או אחרת, לאובדנות, הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות ונושאים שסיפרת בעברך, על מנת לשפוך, אולי, אור אל אותם תועים בדרך.

בסביבות גיל 15 נפגעת בברך, פגיעה שהסתבכה, החמירה ואילצה אותך להיפרד מאהבתך הגדולה ביותר – הכדורסל ובהמשך מעיסוק בדוגמנות, איך מתמודדים עם אכזבה… טראומה כה קשה, שלא זאת בלבד שהרחיקה מהחלום, היא אף אילצה אותך להתהלך עם קביים לאורך שנה שלמה?

סבלתי מבעיות בברך מגיל 9, המצב הלך והסתבך בגלל רשלנות רפואית. השיא הגיע בגיל 15 אז הרופא המטפל שבר לי את הרגל בטעות בניתוח בהרדמה מלאה. כיום אני סובלת ממגבלה רצינית בכיפוף הברך ומצלקת עבה וארוכה לאורך הרגל (שלושים ס"מ).
בעצם כנערה, "ביליתי" הרבה זמן בבתי חולים ונתמכתי על ידי קביים. אין ספק שהייתה לזה השפעה פסיכולוגית עמוקה. בזמן שחברותיי היו עסוקות בהתבגרות המינית, בבילויים, מסיבות, בנים, אני הסתגרתי בבית וסבלתי מכאבים.
ההתפתחות הנשית שלי והדימוי העצמי שלי נפגעו מאד, ההורים שלי נאלצו לקלח אותי, כי לא יכולתי לעמוד, ואני בטוחה שכנערה מתבגרת הייתה לזה השפעה לטווח ארוך, בבגרותי.
אני זוכרת שבגיל 16, 'ירדתי' מהקביים אבל עדיין סבלתי מצליעה משמעותית. חברות שכנעו אותי לצאת סוף סוף מהבית למסיבה. בעודי יושבת סמוך למועדון, עברה באזור חבורה של נערים ואחד מהם התחיל איתי והחמיא לי, מרוב מבוכה קמתי וחיפשתי את חברותי, ואז הבחינו הנערים שאני צולעת. מיד הפכתי למושא ללעג וגם הנער שהתחיל איתי זכה להערות נוסח "דביל , אתה מתחיל עם נכה". לקח לי הרבה זמן להתגבר על הטראומה מהתקופה ההיא אבל עם הרבה עבודה על דימוי עצמי, דבקות במטרות והצבת אתגרים לעצמי, התחזקתי ואפילו חזרתי לשחק כדורסל באופן חובבני.
על מנת להיות חלק מעולם הכדורסל ולחוש את הפרקט, ניגשתי לאודישנים בערוץ הספורט, התקבלתי, ומאז אני עיתונאית ספורט.

באחת הפעמים ששיתפת אודות אותה פציעה שקרתה לצד גירושי הוריך, שהתרחשו כמעט בסמיכות, והמעבר למגורים באילת, אמרת "הייתי בדיכאון אטומי, רזיתי, הייתי עם סף אנורקסיה. במשך שנה הסתגרתי, לא תפקדתי, היו לי מחשבות אובדניות."
מה גרם לשינוי, מה חילץ אותך מאותה תחושת נכאים, מאותו דיכאון קשה.. מחשבות אובדניות? ואיזה משקל היה לגירושים אלה עלייך?

נעזרתי בטיפול פסיכולוגי ובכדורים (עד היום). את ההשלכות של גרושי הורי הבנתי רק מספר שנים אחרי בעזרת המון עבודה עצמית ושיחות עם פסיכולוגים. בתור נערה הדחקתי את הגרושים, התכנסתי בתוך עצמי והתרחקתי מהוריי. בכל שלב תמיד נאחזתי במשהו שעניין אותי, ספורט, חברות, לימודים, ספרים, חשוב היה לי להישאר בתנועה, להתקדם, לשאול שאלות לטפל…
בגיל 16 התאהבתי לראשונה בבחורה, חברה מהתיכון ובמשך שנתיים זה כל מה שעניין אותי. הקשר היה אינטנסיבי מאד ולא תמיד הדדי, והורי הבינו שלא מדובר בקשר רגיל, למרות שלא שיתפתי אף אחד. כשהרגשות הפכו לאובססיביים, דבר שפגע גם בלימודי, הורי ביקשו לדבר איתי. באותה שיחה הם אמרו לי, שזה בסדר להיות לסבית ולאהוב אישה, אבל הכי חשוב שאהיה מאושרת ואם הבחירה שלי גורמת לי סבל אז ישנה בעיה. הם הדגישו בפני את העובדה שהם אוהבים אותי ותומכים בי בכל אשר אבחר, אבל הם רואים שאני סובלת ורוצים לעזור. היום במבט לאחור, אני יודעת להעריך את הפתיחות והקבלה של הורי.

 

התמיכה מבית, מהמשפחה, ששידרה לך שזה בסדר ללכת לאן שהלב לוקח, שתהיי את ובפרט שתהיי מאושרת, לא תסולא בפז ולא ברורה מאליה. רק כדי לסבר את האוזן, אזכיר רק את ההתייחסות והנידוי של
חלק מההורים של הנערים והנערות  שנפצעו ב"בר נוער" לפני כשנה, רק משום השתייכותם למגדר שלא תואם את רמת ציפיותיהם, כבודם.
לצד הפתיחות, ההולכת וגדלה כיום בקרב הציבור לנושא ההומולסבי, האם היית ממליצה לבני נוער המתחבטים בשאלת זהותם המינית, לשתף את ההורים בלבטים ובהתחבטויות, כבר בשלבים ראשונים,  מוקדמים?

אין לי תשובה חד משמעית, כי המשפחות שונות, אנחנו יודעים (או לפחות חושבים שאנחנו יודעים) איך ההורים שלנו יגיבו והאם הם מספיק ליברלים לקבל או לנסות להקשיב ולהבין אותנו. יש המון מקרים שהנער או הנערה בטוחים שאם הם יספרו, ישתפו את ההורים, יגיע סוף העולם, ואחרי שהם מספרים, מסתבר להם שהעולם רק הפך ליותר טוב ונוח, וההורים הפתיעו מאד בתגובתם.
נכון, "יציאה מהארון" היא לא דבר קל לרוב ההורים, וצפויים רגעים קשים של כאב, אבל אם תגיעו לשיחה מוכנים ותלמדו לקבל גם את הרגשות של ההורים שלכם, ממקום שמבין שלא עשיתם שום דבר רע, תעזרו לכולם להתמודד טוב יותר עם התהליך.
לדעתי מי שיודע, מראש, שההורים שלו יגיבו בצורה קשה, שימתין עד שיהיה מספיק בטוח בעצמו, שלם עם הנטייה שלו ומוכן לעמוד בגאווה וביטחה מול ההורים, בינתיים הייתי ממליצה לו לשתף את מי שקרוב אליו כמו אחים, חברים קרובים וכד', ולחפש חברים הומואים/לסביות, כדי להבין ולהרגיש שאתם לא לבד.
הכי חשוב – לא לחיות בפחד או עם רגשות אשמה. מותר לנסות , מותר לשאול שאלות, מותר להיות אתם עצמכם.

ואעבור ברשותך לנושא מעט שונה. שתפי אותנו בקשיים ו/או בהתמודדות היומיומית הכרוכה בגידול ילד במשפחה חד מינית. מצד אחד, אני מניחה שלא צריך להיות שוני בין גידול בנך, לילד אחר שאישה סטרייטית ילדה כרווקה, ומצד שני, הנוף שונה, הנתונים סביב אחרים. 

בני היום בן שנתיים. אנחנו משפחה מאד גדולה ומאושרת, יש לו אמא ואבא שדואגים לו במשותף, יחד עם בני הזוג של אימא ואבא שאוהבים אותו כמו בן. אנחנו כמו ארבעה הורים וחולקים הכל לטוב ולטוב פחות.
עד היום לא נתקלנו בקשיים בגלל העובדה שמדובר במשפחה חד מינית ואני מקווה שגם לא נתקל. אנחנו מגלים סביבנו יותר ויותר משפחות דומות והשוני הופך לפחות מאיים.
אנשים מקבלים אותנו כמו שאנחנו, ועד היום לא הרגשנו חריגים, אלא אהובים ומקובלים. וחוץ מזה לאיזה בני זוג יש כל סוף שבוע שני חופש וזמן לזוגיות, כמו שלנו יש?? אני ממליצה על המודל הזה בחום!! נכון, אצל אמא ומאיה מותר לעשות יותר בלגן, ללכלך, להשתולל ולעשות ספורט, בעוד שאצל אבא ורוני, חול זה מחוץ לתחום, הם שומרים באובססיביות על נקיון וסדר (הומואים או לא? 🙂 ) הם צופים איתו בארוויזיון ושומעים מוסיקה קלאסית, לכן הקטן רק מרוויח מכל העולמות.

ולסיום, אני חייבת להודות, שמהיכרותיי אותך, לצד כל הפרסום והפופולאריות שלך והייחוס המשפחתי, המכובד ביותר לכל הדעות, נשארת צנועה, ואין בך רצון לשמור על פאסון, כאילו היית מורמת מעם, ועל כך הערכתי הרבה אותך.
תודה לך שהקדשת לנו מזמנך. 

תודה רבה על המחמאות, בשמחה.