מה עוד תבקש? סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

מאת: מרסל מוסרי

מרסל מוסרי. צילום: פרנקו
מרסל מוסרי צילום: פרנקו

 

לילה אחד, נגלה רב גדול בחלומו של סבי ושאל אותו:
"רגע לפני שאני לוקח אותך איתי השמיימה, מה עוד תבקש?"
צחק לו סבי בחלום ואמר לו "אתה יכול לקחת אותי, יש לי הכל."
"איש צדיק אתה" ברך הרב ושב אל החשיכה.

בבוקר, כשפקח סבי עיניו, ניגש אל ארונות הבית
ופתח אותם, אחד אחד, בדק שהכל מלא והאוכל רב.
רגע אחר כך, נשק אל מצחה של סבתי
וכשזו שאלה לפשר הנשיקה, השיב לה בשאלה
"אסור לי לנשק את אשתי, אהובתי?"

בערב, ביקש מאיתנו, הנכדים
לבוא אל ביתו, אמר לסבתי להכין מטעמים
וערך בעצמו את השולחן.
נכנסנו אל ביתו, אחד אחרי השניה.
תיכוניסטית, חייל קרבי, אישה עם עגלה ואחד עם כיפה.
"כל נכדיי סביב שולחני, מה עוד אבקש?" חייך אלינו והרים את בנה של דודתי, נינו השמנמן.

אחרי שסעדנו, צחקנו, שרנו והבאנו קצת אלכוהול אל הבטן.
הרצינו פניו של סבי ושקט השתרר בשולחן.
הוא אחז בידה של סבתי ודרש מעמנו "קדימה, אמרו לי, מי צריך ממני משהו? מי סובל ממחסור?"
"שתית יותר מדי" ענתה לו סבתי
הוא לא התייחס.
"מה חסר לכם? תגידו לסבא, אל תתביישו!"
צחקנו כולם
"יש לנו הכל" אמרתי
"זה נכון סבא, יש לנו כל מה שצריך" הוסיף בן דודי החייל.
"וחוץ מזה" אמרה בת דודתי "אם יש לנו אותך ואת סבתא, מה עוד נצטרך?"

כשמחוגי השעון החלו לזוז, עזרנו לסבתי לפנות את השולחן
והתארגנו ליציאה.
בדלת, עמד סבי, ורגע לפני שיצאנו
נשק לראשו של כל אחד ואמר "שיהיו ברכה במעשי ידיך ואהבה בליבך"
נשקנו לידיו הסדוקות, לחשנו "תודה סבא" ויצאנו מביתו.

בלילה, שוב הגיע אל חלומו אותו הרב, והוא לבוש חליפה לבנה.
ואומר לו הרב "בוא איתי, הגיעה שעתך"
וסבי פורש ידיו אל הרב ואומר "אני בא אל האלוהים בלב שלם, עם ארונות מלאים בכל טוב, ומשפחה ברוכה"
ומסר את נפשו.

בבוקר, כשניסתה להעיר אותו סבתי
לא קם.
נשכה שפתיה, כבשה את צערה,
הניחה שמיכה לבנה וריחנית על פניו
והזמינה אמבולנס.
יומיים אחרי, באמצע השבעה נכנסה לשירותים,
הניחה ראשה בין ידיה עטויות צמידי הזהב
ונתנה גם היא את נשמתה לבורא.
לא קמה עוד.

כמה שהנכדים יהיו מאושרים,
וכמה שהארונות יהיו מלאים-
וכמה שטובה תהיה המשפחה-
מה לו לאדם בלי האהבה?
וכמה יוכל להזין עצמו רק באוכל טוב וחיי שובע?

כשהלך סבי, לקח את אהבת נעוריה של סבתי עמו
אישה חזקה הייתה סבתי-
עם הכל יכלה להתמודד,
הכל מלבד הגעגוע לסבי
והחלל שהותיר בליבה.

~~~

ניתן לרכוש את הספרים של מרסל מוסרי בחנויות הספרים – קופסא של קובות ו- דמעות של יין וכן לעקוב אחריה בדף הפייסבוק שלה

 

 

כישרון – סיפור קצר מאת קרן נחום זרקא המוכשרת

מאת: קרן נחום זרקא

קרן נחום זרקא
קרן נחום זרקא

 

אני בחור מוכשר. זאת עובדה. 
שלא תחשבו שאני מנסה לתפוס עליכם תחת.
באמת שאני לא בא להשתחצן, רק לציין עובדה קיימת.
זה כמו שאני אגיד לכם שאש שורפת. זאת עובדה.
נולדתי עם הכישרון הזה.
למה דווקא אני? וואלה, אין לי מושג.
הכישרון שלי הוא אקסיומה. כמו שהשמש זורחת בבוקר.
כל אחד שפגש אותי, ישר אמר : "בו'ינה איזה מוכשר אתה".
בגלל שאני לא רוצה לגרום לאנשים להרגיש נחותים ממני (אפילו שהם כן)
אני ישר עונה להם "אתם סתם מגזימים" (אפילו שהם לא)
ישר הם אומרים לי "רציני! אתה חייב לעשות עם זה משהו, שלא תהיה כישרון מבוזבז."
איזה שטויות, "כישרון מבוזבז" הלוואי שהייתי יכול לבזבז אותו, לגמור אותו בבת אחת.
אבל כישרון הוא לא חלב. הוא לא מתבזבז ואין לו פג תוקף.
ברגע שהוא נדבק בך אי אפשר להשתחרר ממנו.
זה כמו גיבנת אבל אחת כזאת שאחרים נהנים להביט בה.

אני יודע בוודאות שאנשים מקנאים בכישרון שלי.
תכלס, אין להם על מה. להיות כזה מוכשר זה עול. זאת קללה.
אם הייתי יכול, בכיף הייתי מוותר על הכישרון הזה.
אתה אף פעם לא יודע אם אנשים רוצים להיות חברים שלך בגללך או בגלל הכישרון.
זה גורם לך להרגיש פרנואיד ובעיקר נורא בודד. אני שונא להיות בודד.
אני הפסדתי הרבה בחיים בגלל הכישרון הזה. אני שונא להפסיד.
ההפסד הכי גדול שלי, היה שהפסדתי את רומי.
עצם אזכור השם שלה, גורם לי לכאב בכל הגוף.
הכרתי אותה במחלקה הראשונה, בטיסה לפרנקפורט.
הוזמנתי לכנס שבו הייתי אורח הכבוד. אנשים מכל העולם רצו לראות את הכישרון שלי.
רומי היתה דיילת בטיסה שלי.
"אפשר להציע לך לשתות שמפניה?"

"בשמחה".

היא התכוונה להגיש לי את הכוס, אבל ידיה איבדו אחיזה והיא שפכה עלי את השמפניה.
"אני מתנצלת, זה אף פעם לא קרה לי… הכישרון שלך, אף פעם לא ראיתי דבר כזה. אתה ממש מוכשר. ממש."

"את סתם מגזימה."

יש מיליון ואחת סיבות להתאהב.
במקרה של רומי, הסיבה שהתאהבתי בה,
היתה הדרך בה היא ביטאה את המילה "כישרון".
היה לזה סאונד שטרם שמעתי ומשהו בסאונד הזה נגע בי עמוק בפנים.

בניגוד גמור לכל הבחורות שהתאהבתי בהן,
ברומי לא חשדתי לרגע שהיא איתי בגלל הכישרון.
רואים שהיא לא בחורה נצלנית. היא אחת כזאת, עם לב טוב, באמת.
היא עבדה גם כדיילת וגם כמורה פרטית לגיל הרך (כיתות א-ב) והילדים היו מתים עליה (ילדים רואים את האמת).
הילדים היו קוטפים לה פרחים ומציירים לה ציורים חסרי מעוף וכישרון.
זה מעולם לא הפריע לה. תמיד זה ריגש אותה נורא.
"מה? זה בשבילי? איזה ציור מיוחד, רואים שממש השקעת. תודה רבה."

הייתי גאה להיות חבר שלה ויותר מכל אהבתי את ההרגשה של להיות ביחד, את התחושה שאתה לא בודד.
בהתחלה זה עבד מעולה בינינו.
רומי זזה הצידה בנימוס ונתנה במה לכישרון שלי.
הייתי אומר לה, "יאללה, אי אפשר לברוח מהכישרון הזה, אני רוצה להיות אתך לבד."
והיא היתה אומרת "קצת סבלנות. אתה חייב להבין, לחזות בכישרון שלך, זה כמו לחזות בפלא השמיני בתבל."

לאט, לאט
הרגשתי שזה מתחיל להיות גדול עליה, הכישרון שלי.
אני לא מתפלא. אם עליי הוא גדול ואני הרי חי איתו מלידה אז מה יגידו אזובי הקיר?
הייתי מתעורר בבוקר והיא לא היתה במיטה.
"הלכתי לאכול ארוחת בוקר. אוהבת אותך."
העדיפה לאכול את ארוחת הבוקר שלה לבד, לשתות את הקפה שלה בשקט. צודקת.
היא אפילו הלכה לראות אופרה בלעדי.
לא שרציתי ללכת לראות אופרה. מעניינת לי ת'תחת האופרה הזאת'
אבל רציתי שהיא תרצה שאני אבוא אתה.
מהאופרה היא חזרה עייפה אז לא שכבנו.
לא יכולתי לשאת את זה, אז שאלתי אותה "את רוצה להיפרד?"

היא ענתה לי "ממש לא" ושאלה "למה אתה חושב ככה?"

"לא יודע… ראיתי שאת מעדיפה להיות לבד."

"אני מעדיפה להיות איתך… לא אתה הבעיה, זה הכישרון שלך.
לפעמים, הוא גורם לי להרגיש כמו צל."

"הלוואי שהייתי יכול להפטר ממנו נשבע לך, אבל הוא בא BuiIt in."

"אל תגיד את זה. אתה צריך להרגיש מבורך. אנשים היו מתים לכישרון כמו שלך.
אני הייתי מתה לטיפת כישרון ממה שיש לך."

"הייתי נותן לך את כולו."

רומי לא קלטה את הקטע. היא חשבה שאני סתם אומר את זה כדי שתרגיש טוב עם עצמה, שלא תרגיש בינונית.

"עזוב, שכח מה שאמרתי. בוא ננסה שוב."

ניסינו. זה לא הלך.
כשרומי נפרדה ממני באופן סופי, היא ביקשה שנישאר ידידים.
היא אמרה לי שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה שלא אהיה חלק מחייה.
חשבתי לעצמי שאולי היא אומרת את זה כדי לא לפגוע בי, למרות שלהיות ידיד של מישהי שאתה אוהב, עלול לפגוע בך עוד יותר.
לא סיפרתי לה על המחשבות שלי. במקום זה, אמרתי לה "בסדר. נישאר ידידים."
היא חיבקה אותי חזק ואמרה "תודה."

אחר כך שכבנו. סקס של פרידה. היה לי עצוב.
אחרי שהיא התלבשה והלכה, הבדידות שלי עשתה קאמבק.

הרבה זמן לא שמעתי מרומי. בנות תמיד אומרות כל מיני שטויות שהן לא מתכוונות אליהן,
כמו "נישאר ידידים."

יום אחד, באמצע כנס שלי בסין, שגם אליו הוזמנתי כאורח כבוד בגלל הכישרון,
הסלולרי שלי מצלצל ועל הצג מופיע השם "רומי."
הלב שלי כמעט ויצא ממקומו.
אמרתי לסינים שאני מצטער אבל אני חייב לקבל את השיחה הזאת.
הסינים אמרו משהו בסינית, שכמובן לא הבנתי. אני לא מבין סינית.

עניתי לשיחה, הקול שלי קצת רעד.
זה בערך מה שאני זוכר מהשיחה: היא הכירה מישהו באחת הטיסות שלה, הוא צייד כישרונות, היא מתה להכיר ביננו, היא תכין ארוחת ערב מושקעת, מנות שלמדה להכין בקורס בישול, אני אלקק את האצבעות, ממש חשוב לה שאני אגיע, היא מאוד מתגעגעת אלי, אתה זוכר שהבטחנו שנישאר ידידים?, היא הסתפרה קארה, היא היתה בהופעה של ניל יאנג בגרמניה, היה מהמם, היא עוד לא יודעת אם זה רציני בינה לבין הצייד כישרונות, קוראים לו בן-צור, מאד חשוב לה לדעת מה דעתי עליו, מצלצלים לה בדלת, יש לה שיעור פרטי להעביר, היא מבקשת ממני להבטיח לה שאבוא.

הבטחתי.

כשהגעתי לדירה של רומי, השולחן כבר היה ערוך.
אפשר היה לראות שהיא השקיעה מאמץ רב בעיצוב שלו.
את צייד הכישרונות שלה לא ראיתי בסביבה.
התיישבתי על הספה ושתקתי.
רומי ניסתה לשבור את הקרח ואמרה "התגעגעתי אליך. התגעגעת אלי?"
הנהנתי עם הראש.
שמעתי מישהו מוריד מים בשירותים.
חצי דקה אחר כך יצא מהשירותים החבר החדש של רומי ולחץ לי את היד.
אני מקווה שהוא שטף ידיים. הוא לא נראה בחור היגייני ואין לי מושג מה יש לבחורה כמו רומי לחפש איתו.

"זה בן-צור" אמרה רומי.

"כן. הבנתי." אמרתי אני.

"בו'ינה איזה כישרון יש לך. תביא עוד קצת לראות. חשבתי שרומי הגזימה עם מה שהיא סיפרה עליך. אבל היא לא הגזימה בכלל. הכישרון שלך זה משהו שלא ראיתי בחיים שלי ואני צייד כישרונות. רומי סיפרה לך, שאני צייד כישרונות?" שאל אותי בן צור הבן זונה.

– "כן. היא סיפרה לי."

במשך כל הארוחה, הבן צור הזה, לא הוריד ממני את העיניים.
קלטתי איך הוא חומד לי את הכישרון.
איזה בן אדם שפל, לא מספיק לו שהוא לקח את רומי הוא עוד ממשיך לחמוד.

אחרי כמה כוסות יין, קצת ירד ממני הלחץ.
"אז, מה בדיוק אתה עושה בעבודה שלך?" שאלתי את הבן זונה.

"אני צייד כישרונות." ענה לי הבן זונה.

– "כן, אני מבין. אבל מה בדיוק אתה עושה? איך אתה צד אותם?"

– "אני מחפש כישרונות, מוצא אותם, לוקח אותם אלי, דוחף את הכישרונות לתוך התחת ומבריח אותם לכל המרבה במחיר. נורא פשוט."

נורא? כן. פשוט? עדיין לא הבנתי איך הוא עושה את זה. איך אפשר לקחת מבן אדם כישרון?

לא חפרתי בעניין. אני פה בשביל רומי, לא בשביל הבן זונה.
רומי הגישה את הקינוח. ליקקתי את האצבעות כמו שהיא הבטיחה.

כשהארוחה הסתיימה ונגמרו לנו המילים, רומי ליוותה אותי לחדר המדרגות.
"אז, מה אתה חושב על בן צור? תגיד לי את האמת." ביקשה רומי.
"אם טוב לך, טוב לי." (גם בנים יודעים להגיד שטויות שהם לא מתכוונים אליהם)
היא הביטה בי עוד מעט. היה נראה שהיא שוקלת בינה לבין עצמה מילים.
לבסוף היא אמרה "אני שמחה שבאת."
אמרתי לה "גם אני."

חזרתי לבית שלי בודד כמו שיצאתי ממנו. נכנסתי למיטה ונרדמתי ברגע.
ישנתי שינה חזקה, נטולת חלומות. מעולם, לא ישנתי שינה כזאת טובה.
כאילו היה בה משהו לא טבעי.
כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי כאילו אבן נגולה מעלי.
צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, הבטתי במראה וראיתי.
וידעתי.

כמה שבועות אחר כך, דיווחו בחדשות על אחד שניסה להבריח כישרון מטורף.
משהו ברמה של פלא עולם שמיני שתקוע אצלו עמוק בתוך התחת.

לפעמים, אני מביט ברומי וחושב לעצמי שאולי היא תכננה את זה כבר ממזמן…
האמת, זה עושה לי טוב.
היא הצילה אותי מחיים של בדידות.

 

בקרוב – ספר חדש של קרן נחום זרקא – ספר של סיפורים קצרים המשלבים את חיי היום יום (זוגיות, משפחה, עבודה..) במציאות סוריאליסטית. על הגבול שבין אמת לחלום.

KEREN NAHOOM ZARKA- בפייסבוק.

~~~

הצטרפו לאתר אישה בפייסבוק – סופשבוע מופלא לנשים ב- 19-20 באוגוסט וסטטוסים מעניינים

אתר אישה

 

מוכרת סיפורים – סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

מאת: מרסל מוסרי   4/9/2014

מרסל מוסרי. צילום: פרנקו
מרסל מוסרי צילום: פרנקו

 

חברות שלי לא קולטות
שאני סתם מזיינת את המוח.
שאני לא דוברת אמת,
הן לא קולטות שאני מוכרת להן סיפורים בשקל וחצי.
במועדון ההוא, עם המראות על הקירות
אני הראשונה שמוצאת מישהו
שיראה לי את המראה מקרוב.
הראשונה שנותנת לגבר עם חולצת פסים
לגעת לה מתחת לחולצה, כמעט עד לחזיה,
מעבירה יד על חלציו ונושכת לו את השפה התחתונה.

חברות שלי צוחקות, נקרעות מצחוק
אבל מפסיקות אחרי רגע,
הבעלים שלהן נועצים עיניים-
כמו אומרים "מה יש לצחוק מהפרחה הזו?"
כשאני מעיפה את הגבר עם הפסים מעליי
ואומרת לו "מצטערת, אני במחזור"
הן ניגשות אליי, מחזיקות לי יד ואנחנו הולכות לשירותים.
בשירותים הן מרשות לעצמן לצחוק עוד יותר
אחת אומרת "איך אני מקנאה בך!"
השניה אומרת "למה התחתנתי למה? בטח הוא ירדם עוד באוטו"
והשלישית מורחת אודם, קוראת לי ואומרת "הלוואי עליי ככה להנות"

כשנחזור אל הרחבה, אתפוס מישהו אחר
הפעם בלי חולצת פסים, אני אוהבת לגוון
ולו אני דווקא אתן להגיע לחזיה, אבל גם אותו אעצור-
אשקר שלא באתי לבד.
כשהמועדון יתחיל להתרוקן והדיג'יי ישמיע שירים רגועים כמרמז לנו ללכת,
אני אשתה עוד צ'ייסר, בשביל להרדם טוב
ואצעד אחרי חברות שלי והבעלים שאיתן לכיוון היציאה-
אחד סוחב לאחת את התיק,
אחד מרים את השיער של אשתו ונושף לה על העורף כדי שלא תזיע
ואחד שואל "מאמי, המפתחות אצלך?"

חברות שלי לא קולטות שאני סתם מזיינת את המוח.
כי מה שווה הרווקות?
ומה שווה הסיפוק המהיר-
אם בסוף הערב,
אני עומדת
בין שלוש מכוניות באי נוחות
נכנסת לאחת מהן,
מצטופפת מאחור בין כסאות תינוקות מוכתמים-
ומביטה ישר על מוט ההילוכים.

בדרך אני רואה-
איך יד גברית מעבירה הילוך
ואיך יד נשית מלטפת אותה ומשחקת בטבעת הנישואין שעליה.
מה שווה הרווקות?
ומה שווה הסיפוק המהיר?
אם בסוף הערב
אני עולה הביתה
לבד
ולא נכנסת לחדרים לבדוק אם הילדים מכוסים-
אלא הולכת ישר למיטה ומתחילה לסמס לכל מני גברים בוואסטאפ.

מה שווה הרווקות?
ומה שווה הסיפוק המהיר?
אם אף אחד לא פוקד את הצד השני של המיטה שלי ואומר
"מה יש לך בטלפון בשעה כזו? בואי אליי."

נו קרא לי כבר!
אני אבוא-
נשבעת שאני אבוא.

 

 

ספריה של מרסל מוסרי בחנויות הספרים:

קופסא של קובות

דמעות של יין

 

מה עוד תבקש? סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

 

אתמול נשברה לו כוס – סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

מאת: מרסל מוסרי   21/9/2014

 

מרסל מוסרי. צילום: פרנקו
מרסל מוסרי צילום: פרנקו

 

אתמול נשברה לו כוס
וכמה זכוכיות נשארו על הרצפה.
הוא לא ניקה,
אני זו שמנקה
אבל הוא גם לא אמר.

וכשבאתי מהעבודה
וחלצתי את הנעליים, אותן הנעליים שאני מבריקה עם מגבון
כדי שיראו חדשות-
דרכתי על אחת הזכוכיות.
וירד לי דם, הרבה דם.
אז צעקתי לו שיבוא
הוא צעק חזרה שהוא מתקלח
ושאל אם אני מכינה משהו לאכול.
צעקתי לו שנחתכתי
ויורד לי דם
אפילו קצת בכיתי-
הוא צעק חזרה שאשים על זה נייר סופג
והוא תכף יצא.

אז שמתי נייר סופג
וישבתי בפינה של שולחן האוכל
הדם הפסיק, אבל הצריבה הציקה.
אחרי 20 דקות, אולי רבע שעה, אולי יותר
אולי פחות-
הוא יצא
וראה אותי יושבת, כשהנייר הסופג מונח לי על הרגל
הוא צחק ואמר "זה כל הסיפור? וואי כל המטבח פה דם"
לא עניתי לו
הוא לקח סמרטוט והתחיל לנקות את הדם.
"הנה, את רואה שהפסיק לך? מה תכיני לאכול? אני רעב מת"

אתמול ירד לי דם.
אולי כבר כמה שנים שיורד לי דם
אבל אתמול ראיתי כמה הוא מלכלך
ואתמול הרגשתי כמה הוא צורב.
אז אמרתי לו שיצא לי מהמטבח ואכין לו לאכול
וכשהוא יצא
הלכתי באיטיות אל הנעליים שלא החלפתי כבר שנתיים
נעלתי אותן ויצאתי מן הבית.
בספריה העירונית, איפה שאינטרנט עולה חמישה שקלים
ביררתי איך מפסיקים את הדם הזה,
כי הוא רוצח אותי לאט לאט.
מצאתי טלפון של עורכת דין חמודה.
אמרתי לה שאני נחתכת יום יום
כבר יותר מדי שנים.
היא הבינה
ואמרה לי לבוא אליה.

יודעים משהו?
מחר אני הולכת לקנות תחבושת
ואולי,
אם יהיה לי מספיק אומץ
הפצעים יגלידו,
ובאיזה בוקר אחד
אחרי שכמה רבנים יתנו את ברכתם,
אצא בחיוך אל הרחוב,
אקנה לי נעליים חדשות,
אגיע הביתה,
ואכין משהו טעים לאכול-
אבל רק לעצמי!
רק לעצמי.
כי צרב לי מספיק,
ועכשיו זמן של החלמה.

 

הספרים של מרסל מוסרי – בחנויות הספרים

~קופסת קובות

~דמעות של יין

 

הצטרפי לאתר אישה בפייסבוק – לקבלת עדכונים, כתבות מעניינות, וסופשבוע מופלא לנשים – 19-20 בדצמבר בפולג

לחצי כאן