פתאום – סיפור קצר

פתאום – סיפור קצר / מאת: חגית רימון

פתאום.
פתאום הוא עזב.
"שרי", הוא אמר לי היום בסלון. "אני חייב לדבר איתך."
הרגשתי שמשהו רע קרה.
התיישבנו בפינת האוכל. רק כמה דקות לפני כן הדלקתי נר קטן. אני אוהבת לראות את האש מרצדת.
הוא שתק. ואני שתקתי. ראיתי שקשה לו להתחיל.
"תקשיבי." אמר בקול צרוד. "אני רוצה לעזוב את הבית."
הרגשתי סחרחורת. עמדתי להתעלף ושתיתי מעט מכוס המים לידי. נשמתי עמוק. נשימה אחת ועוד אחת. ולא יכולתי להוציא מילה.

רק בשבוע שעבר הלכנו ביחד לקונצרט. אחר כך נכנסנו לבית הקפה ליד, שתיתי קפוצ'ינו עם חלב סויה, והוא שתה כוסית של ויסקי משובח, כמו שהוא אוהב. שתיקה עמדה באויר. אז סיפרתי לו קצת מה קורה אצלי בעבודה. והוא הביט בי במבט משועמם. מנסה להיראות כאילו הוא מקשיב, אבל הרגשתי שהוא מחכה שאסיים לדבר. כבר שנים שאין לו מושג מה בדיוק אני עושה, ומי החברים שלי בעבודה ומחוצה לה. כן, אני מספרת לו מידי פעם, אבל זה לא נעים לספר למי שאת מרגישה שלא מעניין אותו מה את עושה. אז השיחות ביננו התקצרו לאחרונה.
"פגשתי אישה." אמר איציק. "לפני חצי שנה. בעבודה."
הרגשתי אגרוף חזק בבטן. אאוצ'. זה כואב. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? להעיף לו סטירה? לקלל אותו? או אולי אותה? להגיד לו שהיא זונה? ואולי זו אהבה טהורה?
"התאהבתי בה." הוא המשיך. והרגשתי אגרוף נוסף. חזק יותר. כמו מתאבק בזירה, שחוטף אגרוף ועוד אגרוף והוא נדחף אל החבלים, ואז מגיע האגרוף האחרון והנה, נוקאאוט. הקהל קם על רגליו ושואג כמו משוגע. איזה כייף. דה גיים איז אובר.

נשמתי שוב נשימה עמוקה. כדי שאוכל לעמוד במה שקורה כאן. הרגשתי שאני יוצאת אל מחוץ לגוף. כאילו זה לא קורה לי. אלא לאישה אחרת ששמה שרי. ואילו אני עדיין נשואה. והכל בסדר. ויש לי בעל די נחמד ומצליח ובאופן כללי גם אני די בסדר.
"אני מצטער שרי." הוא אומר. אבל לא הרגשתי שום צער בקולו. כאילו הוא בפגישה עם פקיד שומה.
לפני חצי שנה הוא נסע לכנס מהעבודה. כעת נזכרתי. הוא בקושי דיבר איתי משם. התקשר טיפה והרגשתי שזה כדי לצאת לידי חובה.
"היא הייתה איתך בכנס?" שאלתי בטון שקט.
הוא השפיל את עיניו. ולא ענה. בטח שואל את עצמו האם לומר את האמת או לשקר.
"כן."
אני יכולה עכשיו לזרוק את כוס המים מהרצפה. להידהם מהמידע שסופר לי זה עתה. איך הכל קרה פתאום? הרי רק לפני שבוע יצאנו לקונצרט. ורק לפני חודשיים נסענו לבית מלון. ושם, בין שתיקה לשתיקה, דיברנו על האוכל שהוגש לשולחן, ניתחנו את המנות ואיכות מרכיביהן,החלפנו מילים על הילדים, לא הבטנו בכלל בעיניים, בשום רגע לא נתנו ידיים, צעדנו ברחובות כשני זרים שבמקרה נשואים.
בחדר במלון, בלילה במיטה, הוא התקרב אליי, ולא רציתי. נתתי לו לגעת בי, ונראה שעשה זאת כי הרגיש חייב. כי בכל זאת, יצאנו לנופש בבית מלון…
בבוקר אמרתי לו בוקר טוב. בלי אהוב שלי או מתוק. והוא ענה לי בוקר טוב. בלי ממי או יפה שלי. וירדנו לחדר האוכל, ומילאנו את הצלחות שלנו כמה פעמים בסלטים טעימים. ושתינו מיץ תפוזים סחוט טרי, כמו אהבה בחודש השני, ולגמנו קפה הפוך, ודיברנו על האוכל וקצת על מזג האויר ואיזה כייף לצאת לחופשה ושנינו רצינו כבר לחזור הביתה.
לא שפכתי את כוס המים ולא עשיתי שום סצנה. ולא אמרתי עליה שהיא זונה. ולא נתתי לו סטירה. האיש הזה היושב מולי. הוא כבר קצת זר בשבילי.
"אל תדאגי." אמר האיש הקצת זר. "אני אשאיר לך את הדירה. ואדאג למחסורך."
ואני נשמתי עוד נשימה עמוקה. קמתי מהכסא. פסעתי לעבר הברז ושטפתי את פניי במים.
אני בסדר. אמרתי לעצמי. אני בסדר.
הוא נותר נטוע בכיסאו. ואז הזיז אותו לאחור וקם. נטל את תיקו. ויצא מהבית.

– אדווה ליזר, המטפלת ברפואה משלימה, גילתה רק בגיל 8 שהיא מאומצת וחושפת את סיפור חייה בהרצאה "הצד האפל של עולם האימוץ"

חמניה – סיפור קצר על שתי נשים

בכל יום שישי כשהיא באה אליי, היא מביאה לי זר של עלי נענע רעננים. "זה בשבילך אהובתי"…

חמניה – סיפור קצר על שתי נשים

חגית רימון hrimon@gmail.com

סיפור קצר על שתי נשים

 

בכל יום שישי כשהיא באה אליי, היא מביאה לי זר של עלי נענע רעננים. "זה בשבילך אהובתי". היא אומרת ונותנת לי לשאוף מריחם המשכר של העלים.
בחורף הכנתי לנו תה עם נענע ולימון, ובקיץ הכנתי לימונדה קרה עם מעט מאוד סוכר.
לפעמים היא באה אליי עם צמח שקטפה מגינתה, כדי שאשריש אצלי, ולפעמים עם עציץ יפה מהמשתלה. היא יודעת שאני פחות אוהבת זרי פרחים. אני לא מבינה למה לגדל פרחים ואז לחתוך אותם ובתוך כמה ימים הם מתים. עדיף עציץ. שיפרח ויוריק ויזכיר לי את יפי הבריאה.
אני שומעת דפיקות בדלת והולכת לפתוח אותה. היא שם. במלוא תפארתה. חיוך גדול, עיניים מחייכות וחום זורח ממנה. היא מחזיקה שקית ביד ומחבקת אותי חזק חזק עם ידה השנייה. התגעגעתי אליה. חשמל זורם בינינו והיא מוציאה מהשקית זר ירוק ואומרת לי: "אהובתי, זה בשבילך." הפעם זו כוסברה. "וגם זה". והיא מושיטה אליי כרטיס לבן. "תארזי, אני אעזור לך, אנחנו נוסעות."
"מה נוסעות?" אני שואלת.
"נוסעות. נוסעות. תסתכלי בכרטיס. צריכה משהו בדיוטי פרי?" אני מביטה בכרטיס ורשום בו קוס. אנחנו נוסעות לקוס!! מעולם לא הייתי שם. אבל רגע, מה נוסעות? ומה עם העבודה? מתי חוזרות?
"ממי, אל תיראי כל כך רצינית. דיברתי עם המזכירה שלך והיא פינתה לך את היומן. נחזור בשני בבוקר. את חייבת לראות את החופים בקוס. נאסוף ביחד צדפים."
ואני מחייכת. חום מתפשט בתוכי. והתרגשות. וזרמים של אהבה.
אני מחבקת אותה. את החמניה שלי. זו שמביא את השמש אליי. גם בלילה.
"אבל אנחנו נוסעות בתנאי אחד." היא אומרת.
"מה התנאי?" אני שואלת.
"שתסמכי עליי. תסמכי עליי לפחות כמו שאת סומכת על עצמך. תסמכי עלי כמו שאת סומכת שלנענע יש את הריח שלה."
אני לא יודעת מה לומר, ומשיבה: "אני סומכת עלייך." אבל מיד התחלתי לשאול את עצמי, למה היא מבקשת את זה? האם יש סיבה מסויימת? אך השתקתי את המחשבות.
ארזתי מזוודה קטנה. הכנסתי בגד ים שאיתה השתמשתי בו הרבה. הגענו לשדה התעופה. פוסעות יד ביד. נכנסה בי השימחה חזק. היא בתוכי. ואני מחייכת.
בטיסה היא החזיקה לי את היד כשחששתי מההמראה. זה תמיד מלחיץ אותי, כשהמטוס עוזב את הקרקע. גם אחרי שהמטוס התיישר היא השאירה את ידה בידי.
ושם. כשהעננים מקיפים אותנו, והקרקע כמה קילומטרים מתחתנו, הרגשתי שאני סומכת עליה. עצמתי את עיניי והרגשתי את חום גופה. נשמתי נשימה עמוקה. ואמרתי לעצמי: אני סומכת עליה. אני סומכת על עצמי.

 

נס של פסח – סיפור קצר

היי, אני משה. זה מהתנ"ך. רצו שאהיה מנהיג, אבל יצאתי מנקה מדרגות בבתים
נס של פסח – סיפור קצר / מאת חגית רימון

היי, אני משה. זה מהתנ"ך. רצו שאהיה מנהיג, אבל יצאתי מנקה מדרגות בבתים. נולדתי בפסח 1968 לזוג הורים נחמדים וצנועים שעלו לארץ ממרוקו. החינוך היה מאוד חשוב להם, אבל מה שהיה לי חשוב זה לשחק כדורגל, אז כל היום שיחקתי. גם במהלך השיעורים. ההורים ספקו ידיהם בדאגה ואמרו לי – מה ייצא ממך? ועניתי להם: אני רוצה להיות שחקן כדורגל. אבל למרות הרצון שלי ולמרות האימונים היומיומיים הייתי שחקן די בינוני. בעצם די גרוע. אבל המשכתי להתאמן ולא קיבלתי את רוע הגזירה. אני רוצה להיות שחקן כדורגל. אבל תמיד שמו אותי כמחליף, בקושי נתנו לי לשחק. וכשכבר המאמן נתן לי הזדמנות – פספסתי. התרגשתי. ובכיתה י"ב פרשתי. בלי בגרות. בלי קריירה של שחקן כדורגל.

שירתתי בצבא בגולני ואחר כך פגשתי את סילביה, שהגיעה לארץ כמה שנים לפני כן מארגנטינה. לא התאהבתי במבט ראשון. גם לא בשני או בשלישי. אבל היא הייתה בחורה צעירה וחייכנית וגם רצינית עם קצת חוש הומור. אז הצעתי לה נישואין. והתחתנו באולם די קטן ברחובות. עם 85 מוזמנים. ואחרי פחות משנה נולד לנו מריו. ההורים שלי "השתבצו" כששמעו על השם שבחרנו, יותר נכון סילביה בחרה, אז הוספנו לו שם אמצעי – חיים.
והוא החיים שלי. מגיל שנה התחלתי ללמד אותו כדורגל. היום הוא בן שלוש ואני צופה לו עתיד גדול. פעמיים בשבוע אני לוקח אותו מהבית של סילביה ואני מלמד אותו לבעוט. כן, סילביה ואני התגרשנו. בעצם, היא זרקה אותי. אמרה לי שאין איתי עתיד ואני לא מפנק אותה ובקושי מקשיב לה. היא באמת ניסתה, אבל אני לא הקשבתי. הייתי מכונס בעצמי. יוצא עם חברים לבר פעם בשבועיים, שותה כמו גרמני וחוזר באחת בלילה, כמעט על ארבע.
פספסתי כמה ימי הולדת שלה. שכחתי. לא יודע מה גרם לי להתנהג כמו חמור. ועכשיו אני מבין איזה טמבל הייתי. אז נרשמתי לאתר היכרויות, וחיפשתי שם מישהי שדומה לסילביה. עם שיער ארוך בהיר ועיניים בהירות. אבל לא מצאתי. אז יצאתי גם עם נשים יותר כהות. וגיליתי שעולם הדייטים הוא עולם מסעיר ומרגש, אבל יש בו המון אכזבות. נשים כותבות לי על עצמן שהן נראות טוב, אבל זה אולי נכון בחושך. יש כאלה שמחפשות רק עשירים שיתמכו בהן, ואני לא הכתובת. בקושי יש לי למזונות ולעצמי. יש מלא שמעשנות, וזה גורם לי לבחילה. ויש כאלה שנראות מאוד מתוקות בהתחלה, אבל אחרי חודש חודשיים השריטות שלהן החלו להתגלות, וזה היה די מפחיד. אחת הייתה אורבת לי ליד הדלת, מתחננת שנחדש את הקשר. יום אחד כשחזרתי מהבר עם חברים והדלקתי את האור בחדר המדרגות, פתאום ראיתי אותה. נעתקו המילים מפי. היא התקרבה אליי והרגשתי כמו בסרט "חיזור גורלי". בסוף נתתי לה להיכנס הביתה, עשינו אהבה והיא נשארה לישון, ובבוקר דיברה על חתונה. אמרתי לה שאני חייב לטוס לעבודה, ונעלתי פעמיים את הדלת אחרי שיצאה.

אתמול בלילה חלמתי על סילביה. היינו משפחה די מתוקה. היא הייתה די מצחיקה, והמבט שלה חימם לי תמיד את הלב ואתמול היא הופיעה לי בחלום ורק חייכה. ואני הרגשתי געגוע.
הטלפון מצלצל והנה על הצג מופיע השם: סילביה. אלוהים, אני לא ביקשתי ממך הרבה דברים, אבל בבקשה תעשה שיהיה לי נס של פסח. תודה רבה.

 

 

פתאום יש געגוע – שיר חדש – דורי בן זאב

 

קבענו להתחתן בספטבר. אבל יום אחד התעוררתי והוא לא היה בבית… סיפור קצר

 היה לי בן זוג עד לפני חודש. גרנו ביחד. הוא הציע לי נישואין ושמחתי. קבענו להתחתן בספטבר. אבל יום אחד התעוררתי והוא לא היה בבית… סיפור קצר

סיפור קצר מאת חגית רימון

בן הזוג נעלם ביום אחד
בן הזוג נעלם ביום אחד. התמונה להמחשה בלבד

נסעתי היום ברחובות תל אביב ובדרך ראיתי הומלסית, היא אמרה לי "בבקשה תפתחי את החלון" ופתחתי והוסיפה "בבקשה תני לי שקל" ונתתי לה שני שקלים. האור ברמזור היה עדיין אדום אז היא אמרה לי: "בבקשה תגידי לי מה את הכי רוצה" והשבתי לה "לנסוע לחו"ל" אז היא אמרה "אין בעיה, היום יציעו לך לנסוע לטייל בחו"ל" אמרתי לה תודה רבה והיא נפנפה בידה ואמרה: תגידי לי אם זה קרה והבטחתי שאעשה כן.
התחלתי לנסוע ולא חלפו חמש דקות וקיבלתי שיחת טלפון מאהובתי: "תקשיבי", היא אמרה לי, "הציעו לי מהעבודה לנסוע לחו"ל לטיול עם סמינר, ביקשו ממני להרצות שם ואת חייבת לבוא איתי". נשימתי נעתקה. איזה מדהים. זה מה שהאישה ברחוב אמרה. שאלתי אותה מתי? אמרה לי באפריל. "וואאוו נשמע נהדר. יש מצב שאגיע". החלטתי שבדרך הביתה אעבור ליד אותו רמזור ואספר לאישה על ההצעה לנסוע לחו"ל.

הייתה לי פגישה משעממת שבה כמעט נרדמתי ובדרך חזרה פגשתי את האישה ברמזור. תקשיבי את צדקת! אמרתי לה.

– אני תמיד צודקת. היא השיבה. מצאתי בארנק שלי עשרה ש"ח ונתתי לה. אמרת לי שיציעו לי לטוס לחו"ל וזה ממש קרה. איך ידעת?
– אני יודעת דברים.
– אז למה את מבקשת כסף מאנשים? תעבדי בתור מתקשרת. שאלתי אותה.
– אבל אין לי מאיפה לעבוד.
-מה הבעיה? תקבלי אנשים בבית קפה . תקבעי איתם פגישות ותעני להם על שאלות. אני מוכנה להיות הראשונה.
קבענו להיפגש ביום למחרת בבית הקפה באבן גבירול 62. הגעתי לשם חמש דקות לפני וחיפשתי אותה. היא לבשה חולצת כפתורים מכותנה בצבע תכלת, מכנסי ג'ינס והיה כרוך על צוארה צעיף כחול.

– חשבתי שלא תגיעי. היא אמרה לי.
– הנה אני כאן. התיישבנו. והיא הזמינה תה עם נענע.
– את רעבה? שאלתי. לא לא. היא השיבה. והזמנתי לשתינו סנדוויץ עם סלט ירקות בצד. אני יודעת שתגיעי רחוק. היא אמרה לי. מה זה רחוק? שאלתי. לתוכנית טלויזיה שכולם יאהבו וייצפו בך. לטיול בארה"ב. להרצאות. סמינרים.
– נו באמת. אני לא אוהבת להרצות. ואין לי אמביציה לתוכנית טלויזיה. לא מהנה. היא השיבה: תהיה לך תוכנית. אוקיי. זה לא הזיז לי ולא הרגשתי שזה נכון. ואני רואה כאן אישה בלונדינית לצידך. עם עיניים כחולות. חכמה ויפה.
– אוקיי. השבתי ולא רציתי לתת לה פרטים. היא תזמין אותך לחו"ל. היא גם תציע לך נישואין. היא אמרה.
– אוקיי. חייכתי. ותתקשר אלייך מישהי שפעם הייתה בת זוג שלך ותרצה לחזור אלייך.
– אוקיי. אמרתי. ושוב לא האמנתי. שיהיה. הארוחה הגיעה. היה לה ריח נעים. איפה את גרה? שאלתי. כאן. היא הצביעה על המשך הרחוב.
– אז למה עמדת בכביש?
– היה לי בן זוג עד לפני חודש. גרנו ביחד. הוא הציע לי נישואין ושמחתי. קבעו להתחתן בספטבר. אבל יום אחד התעוררתי והוא לא היה בבית. חשבתי שירד לקנות חלב או משהו אבל הוא לא חזר. הארון שלו היה ריק מבגדים. הוא נעלם. התקשרתי אליו מלא. ולא ענה. כנראה שהחליף את מספר הטלפון שלו. לא ניתן להשיג אותו. ראיתי שנעלמו לי מהחשבון חמישים אלף ש"ח. לא נשאר לי כסף לשכר דירה. מהעבודה בדיוק פיטרו אותי כי היו צמצומים. ההורים שלי גרים בצפון, הם מבוגרים וחולים ולא רציתי לבקש מהם כסף. אז התחלתי לבקש כסף מאנשים ברחוב. לא הייתה לי ברירה. עד שאמצא עבודה.
היא סיימה את הסנדוויץ שלה והביטה בעיניי. תדעי שהצעת הנישואין שלך מתקרבת. היא אמרה. אבל היא תישאר. לא כמו זה שברח לי. את יודעת מה זה שמישהו שאת אוהבת פתאום נעלם?
– תתפלאי אבל אני יודעת. קרה לי. שפתאום הקשר מתנתק. שפתאום את כבר לא מרגישה אהבה. והקור נכנס לגוף ולנשמה.
– זה בדיוק מה שקרה לי. היא אמרה. נהיה לי קר בנשמה. קר בלב. אין לי מנוח כבר חודש. אני לא ישנה בלילות. בימים אני מסתובבת ברחובות. לא יודעת מה לעשות. אני לא רגועה. כאילו מישהו תקע בי חץ בלב. כנראה שעצמתי עיניים והתעלמתי מהסימנים. לא יודעת. לא היה לי מזל.
על השולחן שבו ישבנו מוטל עיתון מאתמול. בעמוד 24 יש בו תמונה של גבר ועליה כותרת – העבריין שעקץ את נשותיו. עיניה נופלות על התמונה שלו ויבבה יוצאת מפיה. זה הוא!! אני לא מאמינה. אני לא היחידה. היא החלה לקרוא את הכתבה. מעינה נזלה דימעה. אני צריכה ללכת. אמרתי לה. כמה לשלם לך? כלום. היא אמרה. תזמיני אותי לתוכנית האירוח שלך. היא אמרה.
– אבל לא נראה לי שתהיה לי אחת כזאת.
– תהיה לך. תאמיני לי. היא אמרה. שילמתי על הארוחה ויצאתי. הבטחתי לעצמי להתקשר אליה ולספר לה מה התגשם ממה שאמרה.
– תתקשרי אלי. ביקשתי ממנה ונתתי לה את הטלפון שלי. תראי שאת תמצאי בקרוב עבודה, וגם תהיה לך זוגיות חדשה. היא נתנה לי נשיקה קלה על הלחי. אני הולכת עכשיו למשטרה. אתלונן על מה שעשה לי. ומיד אחרי זה אתחיל לחפש עבודה.

פגשתי אותה על הגלגל הענק… מילקה. סיפור קצר

– מילקה 26/8/2014 – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

התמונה להמחשה בלבד

 

פגשתי אותה על הגלגל הענק. היינו צריכים להיכנס שניים שניים. לא היה לי עם מי לשבת, אז החלטתי להנות מהגלגל לבדי.
התיישבתי, ולידי התיישבה אישה עם שיער בלונדיני ארוך, אף קטן ועור בגון מוקה. היא הביטה בי ואמרה:
Hello, I am Milka
וחייכה חיוך מתוק. 
"היי, איי אם לילך". השבתי.
"I am a little scared"
היא אמרה. וקולה נשמע כצלילי השעון בכנסיה.
"?Could you give me your hand when we start"
מיד הסמקתי. "אוקיי", עניתי, והסטתי את פניי ממנה.
מוסיקה החלה להישמע ברקע, והגלגל החל לזוז. היא נטלה את ידי ושילבה ביחד את אצבעותינו, כאילו אנחנו בזוגיות כבר שנה. וחום התפשט בי. גם בגוף וגם בלב. גם אני קצת פחדתי, אבל נחמד להיות בעמדת המגוננת האמיצה. הגענו לרקיע, באצבעות שלובות, ולא חשתי שום פחד. אצבעותיה מחצו את אצבעותיי.
"Sorry, I hope its Ok"
"איטס אוקיי", השבתי ועצמתי את עיניי. והתמסרתי לתחושת הריחוף, ולאצבעות העדינות שנכרכו באצבעותיי. המשכנו לעוף, למעלה ולמטה, ושוב למעלה. התחלתי לפחד מהגובה הרב. יש לי פחדים, אולי הדלת תיפתח ואפול למטה? אולי הגלגל ייעצר? אבל היא הזיזה את אצבעותיה והפחד נעלם. כייף שיש מישהו לבטוח בו. גם אם הוא פוחד בעצמו. ואפילו אם הוא זר. אבל מילקה כבר לא הייתה זרה.
אצבעותיה תאמו לאצבעותיי כאילו זהו מקומן הטבעי זה שנים. עשינו ביחד עוד עיגול שבו הקפנו את השמיים והאדמה, ועוד אחד, וזהו, הגלגל האט. כשהגלגל נעמד, אמרה לי מילקה: "דאנקשן", וחייכה אליי. עניתי: "יו אר וולקאם". היא פתחה את דלת היציאה מן התא ויצאה. הרגשתי קצת ריקנות. ידי נותרה ללא אצבעותיה. הבטתי בשיערה היפה מתרחק ממני.
ולפתע היא הסתובבה ופסעה לקראתי.
"Can I come with you?"
היא שאלה, ושוב חייכה. וגם אני חייכתי. "יס". השבתי. ושמחתי על כך שאוכל שוב להרגיש את אצבעותיה.