סימונה (סיפור קצר) – סיפורה של אישה שעובדת כזונה

מאת: חגית רימון

wom

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היי, אני סימונה, לא מדימונה אני סימונה מתל ברוך. כן בדיוק מה שעולה לכם בראש, אני זונה זונה בת זונה, עומדת בלילה עם מכנסונים של מעודדת וחצי מהציצים היפים שלי בחוץ ואני מחכה שיעצור לי נסיך עם שברולט כסופה שייקח אותי לגור איתו בבוורלי הילס כמו ב"אישה יפה" ואני אכנס לחנות הבגדים עם כרטיס אשראי מזהב ואקנה כל מה שיבוא לי שמלות כמו לטקס האוסקר ואותן אלבש במסיבות שאלך אליהן עם בעלי שיהיה דומה לריצ'ארד גיר.
כן, אני יודעת, אני מדברת שטויות במיץ עגבניות.
אני יושבת עכשיו בסלון שלי בגבעתיים ומעשנת ג'וינט ומפנטזת על מה שיכול להיות, בעצם מה שאף פעם לא יכול להיות, סימונה תרדי כבר מהחללית שלך תתאפסי על עצמך, תגמרי את התואר שלך ותמצאי לך איזו משרה נחמדה משמונה וחצי עד ארבע וחצי, מה את מחפשת בתל ברוך ולמה את עומדת שם כמו זונה, בעצם את זונה, מה את צריכה את זה? מה זו תאוות הבצע הזאת? אז תגורי בבית יותר קטן ותסתפקי במועט ותסעי על פיאט מודל 99 ויהיה לך כבוד עצמי, מה יש לך שם שגורם לך לחזור לילה לילה? לא, זה לא הסרסור המכוער שיש לך, למרות שהוא יצור נקלה – אם תגידי לו שאת מפסיקה להגיע הוא יקבל את זה. ברור לך שהוא לא יעשה לא סצנות ולא ישסף לך את הגרון, אז סימונה נשמה מה מונע ממך להפסיק? הרי אם תבקשי כסף מאמא שלך היא תיתן לך בשמחה תוך שנייה, את יודעת את זה, היא אוהבת אותך יותר מאשר את עצמה, אָת החיים שלה, השמחה שלה, האור שבעיניה ויש לה מספיק כסף אז אל תרגישי אי נעימות.
היא תעזור לך לממן את הלימודים באוניברסיטה ועוד שנתיים שלוש תוכלי למצוא גבר נחמד לעשות איתו שניים שלושה ילדים, אבל את תקועה עם המציצות שלך בלילות והסטירות שלפעמים את מקבלת וההשפלות היומיומיות והשיחות עם החרדים שבאים אלייך כדי לשפוך את הלב וגם לזיין אותך וקמצנים שמגיעים ואחרי שגומרים וגונחים הם מחליטים לשלם לך חצי מהמחיר ואת למדת לא להתווכח כי ראית מה קרה לחברות שלך שהתווכחו או שהיכו את הקליינטים שלהן כדי להגן על עצמן, זה לא נגמר בטוב אף פעם, אז למה סימונה, למה את נשארת?

די תפסיק להתיפייף. איפה אני יכולה להרוויח מאתיים שקל לשעה אה? וזה קנה המידה שלך, הכסף? אפשר לקנות אותך בכסף? את כולנו אפשר לקנות בכסף ואל תדבר גבוהה גבוהה.
אבל את הורגת את הנשמה שלך את לא מרגישה? הנשמה שלי בסדר. בלילה אני משאירה את הנשמה לי בבית והולכת לעבוד.
אבל בשביל מה את עובדת דווקא שם, מה את רוצה להשיג? ככה אני עצמאית ומרוויחה מספיק כסף כדי לדאוג לעצמי. נמאס לי שכל הזמן הלב שלי נשבר, עוד גבר ועוד גבר ועוד אחד אני נותנת להם את הלב שלי, רוצה להקים משפחה ובית ולעשות ילדים אבל כל פעם נשבר לי הלב מהם. הכי בטוח עבורי לעבוד בתל ברוך, לא רוצה להתאהב לא מאמינה באהבה החיים זה לא סרט ואת תעבדו עליי שיכול להיות טוב. סימונה לכי לטיפול. לך אתה לטיפול ואל תתנשא עליי, מה כבר יהיה בטיפול, יישב מולי פסיכולוג עם מחברת יעשה את עצמו כאילו שהוא מתעניין בי וכל הטיפול ידמיין בראש באיזו תנוחה הוא מזיין אותי. אני יודעת מה עובר לגברים בראש, הם מספרים לי, הכל אחיזת עיניים ותעתוע. אני כבר בת 34 ומרגישה בת שמונים. לפעמים כשאני מגיעה הביתה ונכנסת למקלחת אני חושבת לעצמי שלא היה אכפת לי למות עכשיו, מה כבר יש לי להפסיד, אין לי למה לחיות, הסיוטים שחוזרים לי כל לילה כמעט לא מרפים ממני גם אחרי כל כך הרבה שנים. אזלו כוחותיי ואין לי אפילו את מי לשתף. אין סיכוי בעולם שאספר לאמא מה אבא היה עושה לי כשאמר שהוא לוקח אותי לגינה. איזו גינה ואיזה נעליים. הוא היה לוקח אותי לבית של חבר שלו ושם עושה בי מה שבא לו כאילו אני בובה מתנפחת. זה מה שעשינו בשבתות כשהיית מחייכת אליו בהכרת תודה שהוא נותן לך לנוח.

אני לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שהגענו לדירה, אבא אמר לי שאין לו כוח ללכת לגינה ועדיף שנשב בסלון ונראה סרט אז הוא שם בטלויזיה קלטת שאלוהים ישמור מה היה בה. לא הבנתי מה זה ומה קורה אבל הוא הפשיל את המכנסיים שלו והוציא את האיבר שלו דרך החור בתחתונים הצהובים שהיו לו והחל לשפשף ולגנוח לשפשף ולגנוח ואני התאבנתי, מילה לא יצאה ממני, רק הלב שלי רצה לעוף משם ולהשאיר את היצור הדוחה הזה בסלון ולברוח אבל לא יכולתי לזוז ואני מתביישת לספר לכם מה אבא עשה לי בפעמים הבאות כשהוא לקח אותי לדירת הגיהנום הזו, אני אפילו לא יכולה להעלות זאת על דל שפתיי.

אלי, לא יודעת למה זה קרה לי ומה עשיתי רע שזה הגיע לי דווקא, הייתי ילדה ממש טובה, תמיד נתתי כבוד לאמא ולאבא ועזרתי לאמא בבית והייתי תלמידה די טובה והיו לי חברות אבל מאותו היום הארור הזה כבר לא היה לי כלום. בכיתה לא הבנתי כלום, המילים עברו ליד האוזניים שלי ולא נכנסו, הייתי בוהה במורה ומקווה שתשאל אותי מדוע הידרדרתי בלימודים ולמה יש לי מבט אטום בעיניים אבל אף אחד לא שאל כלום.

חשבו שאני מטומטמת ולא יוצלחת ולא שווה והם כנראה צדקו כי עובדה היא שבגיל 34 אין לי כלום, לא בעל לא ילדים לא תואר לא מקצוע אני זונה בתל ברוך כן זונה שמוצצת לגברים ושוכבת איתם למרות הריח המסריח שנודף מהם, הם אפילו לא מתקלחים לפני שהם באים אליי, הם הרי קונים אותי בכסף זה מה שהם חושבים אז בשביל מה להתקלח. אלוהים בבקשה תן לי את הכוח לצאת מהגיהנום הזה בבקשה אני מתחננת אני לא רוצה למות אני רוצה לחיות, כן אני רוצה לחיות ללמוד לראות עולם לאהוב וגם לקבל אהבה למה לא? גם לי מגיע!

 

 

 

 

LIRAN&KEREN ROCKIN IT SINCE 2003

מאת: קרן נחום זרקא

LIRAN&KEREN
ROCKIN IT SINCE 2003

kere

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אהבה היא הימור…
טפו טפו טפו, איזה מזל שהימרתי עלינו.
לפני 13 שנה בערך, עליתי לאוטובוס קו 10.
הייתי עם ברזלים על השיניים, ולא חיפשתי אהבה.
אפילו אמרתי לאמא שלי כמה ימים לפני שפגשתי אותך, שלא אתחתן לעולם ושתניח לי עם העניין הזה.

…אבל לפעמיים ליקום יש תוכניות אחרות בשבילך.
ראיתי אותך באוטובוס ובמבט חטוף הרגשתי משהו.
לא יודעת איך בדיוק להסביר או לתאר את זה,
אבל בהבזק של אלפית השנייה, הרגשתי כאילו הנשמה שלי יודעת אותך.
התיישבתי מאחוריך, ועשיתי דבר שלא עשיתי מעולם.
חתכתי חתיכת דף מהמחברת שלי ורשמתי בה את מספר הטלפון שלי.
אמרתי לעצמי, שברגע שאחד מאתנו ירד מהאוטובוס אני אתן אתן לך אותה.
החזקתי את חתיכת הנייר בידי… ואז הסתובבת אליי,
ושאלת אם יש לי דף.
היה לי.
כתבת משהו על הדף ונתת לי אותו.
זה היה מספר הטלפון שלך,
הוצאתי את חתיכת הנייר מכף ידי ואמרתי לך- "במקרה הכינותי מראש".

באותו הערב נפגשנו,
כמה ימים אחר כך, נתת לי את המפתח לדירה שלך,
לאחר שבוע הכרות, אמרת לי שאתה אוהב אותי,
אחרי שבעה חודשים הצעת לי נישואין עם הטבעת הכי מכוערת ביונברס,
וכן.
אמרתי- כן.

ב- 3/6/2003, התחתנו.
היום 12 שנה אחר כך,
אני אוהבת אותך פי מיליארד ממה שאהבתי אותך באותו הערב,
ׁאני אוהבת אותך, כמו שלא חלמתי שאפשר לאהוב מישהו שהוא לא אתה עצמך.
האושר שלך חשוב לי בול כמו האושר שלי,
וזה בכלל לא מובן מאליו (האהבה שלנו עשתה אותי פחות אנוכית).
אתה החבר הכי טוב שלי.
השמש והירח שלי,
אתה האבא הכי טוב שיש!
הענקנו אחד לשנייה את היצירה האמתית של החיים שלנו, את ילדנו.
אתה האור והשמחה, הבית שלי.
ואתה תמיד גורם לי לצחוק,
אפילו ברגעים הכי קשים.

בייב, לאהוב אותך מרגיש כמו חופש, כמו קסם.
תודה על הזכות הזאת- לצעוד ביחד את הטריפ של החיים.
מבטיחה לחפש אותך בכל גלגול וגלגול,
וגם אם בפעם הבאה אתה תהיה חתול,
תהיה בטוח, שאני אהיה החתולה שלך.

 

kere1

 

kere2

 

 

 

 

 

 סיפור קצר של קרן – "טיפשה" 

עמוד הפיסבוק של קרן, שיש בו סיפורים נפלאים: Keren Nahoom Zarka‎‏

 

 

 

 

געגוע~היא קמה כל בוקר בחמש חמישים וחמש. חמש דקות לפני השעון המעורר. מכינה סנדויצ'ים מושקעים לילדים. וחושבת עליו.היא …

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ יום שני 1 יוני 2015

 

 

יש לי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

womannice

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום שישי בערב
כמה דקות לפני כניסת השבת
היא התיישבה על הספה היפה בסלון ביתה ואמרה לעצמה
אוטו – יש לי
ילדים אהובים שעזבו את הבית – יש לי
בית – יש לי. והוא מעוצב לפי טעמי
עבודה מעניינת – יש לי
פרנסה – תודה לאל יש
בעל שאיתו זמן השתיקות עולה פי עשר על השיחות המעניינות, שאיתו הסקס צחיח כמו המדבר, שעשרים וחמש שנים ביחד זה די והותר – יש לי
ומה עכשיו?
מה עכשיו?
אני בת חמישים
נראית לא רע
אפילו די טוב, בלי להתרברב
עורי חלק
ניחוחו כשושנה
שפתיי משורטטות וזכו לאינספור מחמאות
יש אמנם מעט קמטים מתחת לעיניי, אבל פניי נאות
גופי ענוג, כמו בציורים
ובלילות
בלילות
אני מוצאת את עצמי כמהה ליד מלטפת
התשוקה בי בוערת
כמו אבוקה
ואני מרגישה ניצוצות שעפים באויר
כמו זיקוקין ביום העצמאות
ואני מדמיינת מתק שפתיים
שנצמדות אליי
לנשיקה לוהטת
עם לשון שמטיילת
בתוך פי
ועושה בי שמות
ומבעירה את נשמתי
אני רוצה
אני רוצה כבר
אישה

 

 

 

 

אתר אישה

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ חמישי 30 אפריל 2015

חיבוק – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

hib

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיבוק. זה כל מה שהיא רצתה. התאוותה לו בלילות ובימים. היא התיישבה על הספסל בגינה, במהלך טיול עם הכלב הקטן שלה. עצמה עיניה והרגישה את החיבוק האחרון שקיבלה ממנו, עוד לפני שסיפר לה שליבו נתון לאחרת. היא הכינה אוכל, והרגישה את זרועותיו נכרכות על מותניה. וכל גופה חייך. והיא הרגישה בטוחה שהנה, הם עברו את הימים הקשים של הויכוחים והמריבות והאיומים בפרידה, והצליחו ביחד להגיע לשביל הזהב. ליבה הוצף בחום. ושלווה זרמה בגופה.

החיבוק האחרון. המתוק. הארוך. בשישה עשר לינואר לפני חצי שנה. יומיים אחר כך אמר לה שהוא מצטער, אבל זהו. הוא מבקש להיפרד. לצאת לדרך חדשה. ליבה הפסיק לפעום וראשה החל להסתובב. לרגע חשבה שהיא מדמיינת, אך הוא נותר איתן מולה, לא מחייך, פניו רציניות. זה הסוף. סוף. "יש לך מישהי אחרת, נכון?" השאלה יצאה מפיה. "לא". הוא השיב. "בבקשה אל תשקר לי. ברור לי שכן." ולבסוף הוא הודה. והתנצל. וזהו. עזב את הבית. ומחבק כעת אישה אחרת.

היא עצמה את עיניה והרגישה שוב את החיבוק האחרון שלהם. נעימות פשטה בגופה. וגעגוע צרב את נשמתה. ילדיה חיבקוה בכל עת שביקשה. וחברותיה שאלו תדירות לשלומה והרעיפו עליה חום. אך זה לא אותו הדבר, כמו החיבוק הזה. המיוחד. החם. שמקציף את הגוף כמו המוט להקצפת חלב חם בקפה. חיבוק רומנטי. מעורר. היא פקחה את עיניה, וראתה מולה ילד קטן המלטף את הכלב שלה. "איזה חמוד", אמר לה הילד. והיא חייכה. והוא המשיך ללטפו. הילד הלך משם. וגם היא עזבה את הספסל. וחזרה לביתה. וחיבקה את ילדיה. ואמרה לעצמה שהגיעה העת למצוא את החיבוק שלה. שלהם. של האהבה החדשה שנמצאת בדרך אליה.

 

 

סיפור קצר – מירי ומשה

מאת: לילך יצחק

love

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הלילה מירי ומשה היו ביחד. החזיקו ידיים על החוף, אכלו שוקולדים ושתו יין. הרוח הייתה קרירה ונעימה והם מצאו להם פינה על שמיכה רכה תחת ירח. מרחוק שמעו קולות של נערים וצחוק פרוע, אבל איפה שישבו היה שקט ואפשר היה לשמוע את רחש הגלים בחשיכה. מירי אמרה שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרשו לעצמם להיות ככה ומשה חייך חיוך דק וענה שזה נכון. היא הייתה לבושה בשמלה קייצית קצרה והרגישה נח. משה ישב מולה בחולצת טריקו לבנה ובגד ים שחור. הרגליים שלו היו קרובות לשלה וכל מגע קל עורר בה רגש של תשוקה וגעגוע. מירי אמרה שחבל שלא עשו את זה מזמן, שלא יצאו ככה רק הוא והיא והים, חבל שנתנו לנישואים שלהם להתקלקל ומשה אמר שמה שהיה עבר והצמיד לשפתיה נשיקה שהרעידה אותה טיפה. הם שתקו לרגע ואז משה התקרב, ניסה לחבק אותה ובטעות שפכה חצי מהיין על החול כשניסתה להניח בצד את הכוס שהחזיקה. חמש עשרה שנים של נישואים זה לא קצת. חשבה על כל הטעויות שעשו. על כל הזמן הזה שהיו כמו זרים, לפעמים אוייבים.. חודשים שהרגישו תקועים אחד עם השנייה. רצתה לשכוח ולסלוח. להתחיל מחדש. עם השכל של היום בטח יהיה להם טיפה יותר מזל.
היא נשארה שקטה ונשכבה לאחור, הניחה את הראש על השמיכה. הירח הסתכל עליה, כל כך בהיר. משהו בצבע שלו היה טיפה מוזר ולא שמה לב שהמבט שלה נשאר דבוק אליו כמו מהופנט.

"אל תדאגי, את תהיי בסדר.." משה חייך את אותו חיוך שחייך כשהתאהבה בו בפעם הראשונה ומירי לא ענתה. הוא נשכב לצדה וליטף לה את השיער.

"תגיד לי שלא הכל אבד" ביקשה בקול חלש ודמעה החליקה על לחייה וזלגה עד למאחורי אוזנה. "חמש עשרה שנה.. הוא עדיין בעלה.. מה כל כך מסובך באהבה.." לחשה לעצמה והבטן שלה התהפכה. "תגיד לי משה, תגיד.." חזרה על המילים. משה נאנח. הוא השחיל יד מתחת לשמלה והחליק את אצבעותיו על העור החשוף שלה, תחילה בעדינות ואז בלהט ומירי הרגישה איך הגוף שלה נמתח בתחושה של עונג מכל תנועה שלו ומגע. היא רצתה אותו כמו שלא רצתה במשך חמש עשרה שנה… משה הוריד את החולצה והידיים של מירי גלשו על גופו, משאירות אחריהן שובל של תאווה בוערת. כל הלילה.. הם נאנקו בהנאה והתחככו וגנחו… והתנועות שלהם צברו עוצמה וקצב מסחרר של הנאה. "תגיד לי שיש עוד סיכוי.. תגיד לי משה, תגיד..!" מירי דיברה בהתרגשות אבל משה לא ענה.
כל הלילה מירי ומשה היו ביחד, לא עזבו אחד את השנייה, כל נים שלה רצה אותו.. כל הלילה התחבקו ונגעו ואהבו.. עד שהבוקר בא.. והתפוגגו…
מירי פתחה עיניים, היא שכבה בצד שלה במיטה. הצד של משה היה ריק. הסדין מתוח והכרית שלו מיושרת בזווית הנכונה. כבר חודשים שמשה לא איתה, חודשים ארוכים עברו מאז שעזב.. מירי הסתובבה לצד שלה, ניסתה לא להסתכל, העדיפה לעצום עיניים ולגרום לו שיבוא אליה שוב, בחלומות שלה.. ככה.. כל לילה.. כל הלילה… ‎‏ (משה ומירי, היה ונגמר)