הערב היא הולכת אליו – סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

מאת: מרסל מוסרי

 

מרסל מוסרי. צילום: פרנקו
מרסל מוסרי צילום: פרנקו

 

הערב היא הולכת אליו,
הוא הבטיח לה ערב גבינות ויין.
בבוקר ביקרה אצל הקוסמטיקאית,
ובצהריים אצל הספר שלה, הוא אמר שיש לה תווי פנים מהממים.
אחר כך נכנסה לאחת החנויות האלו בשדרה,
קנתה את התחתון הכי אדום,
עם התחרה הכי שקופה.
לדמיון אין צורך פה.

הערב היא הולכת אליו,
היא כבר יודעת איך זה יסתיים,
יהיו גבינות,
יהיה גם יין,
מלא ג'אז יתנגן ברקע, הוא ישחק אותה מבין בתקליטים
ויקיש פליי על המקלדת של הלפ טופ.

היא תצחק את הצחוק הביישני,
הוא יתן את המבט המפתה,
והיא שוב תלגום קצת מהיין
פעם מישהו לימד אותה איך להחזיק את הכוס.
והיא בתמורה, החזיקה לו את ה…
עוד יין.

הוא יגיש לה גבינה לפה,
הגבינה מסריחה
אבל הקטורת שהדליק מכפרת.
הוא מת לגעת בה, הוא יודע כמה צבעוניות מחכה לו
מתחת לשמלה השחורה הזו.
אבל עוד לא, הוא לוקח את הזמן,
נמאס לו שהן נותנות מהר.
אז עוד יין.

ועכשיו קצת מסוחרר להם,
היא מבליטה בכוונה את החזה,
והוא מעביר את ידו, נוגע לא נוגע-
החולצה השחורה שלבש והבושם שהתיז על עצמו,
יוצרים בה כמיהה עזה ל00:00.

הם מדברים קצת,
הוא מודה שנמאס לו מהלבד,
שהוא רוצה המשכיות.
היא לא מנדבת פרטים, שינחש
בא לה שהוא יקרא אותה בלי שתדבר
או שיקרע אותה, בלי שתדבר.
ועוד קצת יין.

עוד עשר דקות חצות,
והעולם מתכונן.
מסיבות מעוטרות באדום ולבן פורצות בתל אביב,
גברים הוללים לוכדים במבטם נשים כנועות
וריח של חדש מתפזר באוויר.
הם לא בתל אביב, הם בבית
ובבית יש לו אח
ובאח יש אש,
והיא יוקדת
ועוד 10 דקות
גם האש בינם תבער.
בעוצמה.
תחדור לגופה,
ותעבור על לשונה.

אבל עוד לא, עוד קצת..
כי ב12 ועשרה,
כשהוא יבוא על סיפוקו,
האש תדעך,
וישארו כמה פחמים.
והיא לא תבוא על סיפוקה,
כי הרבה זמן שהוא לא..
והיה לו קשה להחזיק.

ב- 12 ועשרה הוא ירדם אל מול האח
והיא תיקח גבינה בידה,
תנגוס בה
ותחייך לעצמה
היום הספר אמר שיש לה תווי פנים מהממים.
זו תהיה שנה טובה,
השנה היא לא תתפשר,
בטוח

 

לסיפור נוסף של מרסל מוסרי

 

הספרים החדשים של מרסל – קופסא של קובות ודמעות של יין – בחנויות הספרים

 

‎‎פרסום‎ by ‎אתר אישה‎.‎

קציצות – סיפור קצר מאת חגית רימון, ועוד סיפור

מאת: חגית רימון

 

חגית רימון
חגית רימון

 

ביום שישי בבוקר היא התעוררה עם נחישות להכין קציצות. כמו פעם. כשהמשפחה הייתה מתכנסת סביב השולחן הארוך בסלון. כל אחד היה מספר על חוויותיו מהשבוע שחלף, ומצקצק בלשונו – אחחח אילו קציצות טעימות. וזיוה הרגישה שחזה מתמלא ומתחמם. הילדים שלי. כמה שאני אוהבת אותם. ורק שאול, בעלה, כמו מידי שישי, היה אומר – "אוי, חסר מלח בקציצות".
"אז תוסיף", היא הייתה עונה לו, ומרגישה צריבה קטנה. ולפעמים שאול היה מוסיף – "גם בסלט חסר מלח". והיא הרגישה עוד סיכה קטנה שדוקרת אותה. אבל מה כבר אפשר לצפות ממנו. זה הוא. והוא כבר לא ישתנה. וכך גם מת. עשר דקות אחרי שאמר לה שמרק הירקות שהכינה כדי לשובב את נפשו, אינו מספיק חם.
היא שמה את פעמיה לסופר עם הרגשה מרוממת. סופסוף התעוררה עם מעט שמחה. ילדים קטנים שחלפו על פניה גרמו לה לחייך לעברם, וכאשר הם חייכו חזרה, שמחתה התעצמה. חצי קילו בשר טחון. היא ביקשה מהקצב. והוא מסר לה את השקית, שכבר כשנגעה בה היא הריחה את מטעמי יום השישי. במחלקת הירקות היא קנתה בצל, שום ופטרוזיליה וליד הקופה נטלה את העיתון של שבת כדי להתעדכן במה שקורה בארץ. בכל פעם שפתחה את העיתון היא הצטערה שעשתה כן. וכי מה מופיע בו? פיגועים חלילה, ותאונות דרכים, ואונס אונס אונס, ורכילויות.

כשהיא הגיעה לביתה, תחושה חגיגית הציפה אותה. היא התקשרה לילדיה לאחל להם שבת שלום, וקיוותה בסתר ליבה, ובעצם לא בסתר, שהם יזמינוה לארוחת שבת. ברם הם לא עשו כן. והיא החליטה לא להיעצב. היא קצצה את הירקות והניחה את הבשר הטחון בתוך קערה והחלה לערבב. היא הוסיפה פפריקה וכורכום ומלח ופלפל. והתגעגעה כל כך לילדיה. היא ראתה מול עיניה את בנה הבכור מפליא בנגינתו בפסנתר הבהיר העומד בסלון. היא התענגה על הצלילים ורק רצתה לנוע בעיניים עצומות. את הנגינה חתך קולו הרועם של שאול – "די כבר, כמה אפשר לשמוע את אותו השיר?" ובאיווחת החרב נפסקה הנגינה. בחדר השני היא ראתה את שני תאומיה, הבת והבן, משחקים ביניהם בקוביות, והצטרפה למשחקם. וצלילים של צחוק מילאו את הבית ואת ליבה. היא ערבבה את העיסה וחייכה. השמן במחבת החל לרתוח, ולאחר שיצרה צורות של קציצות יפהפיות היא הניחה אותן בזהירות על המחבת. והריח… הנה כולם כבר ישובים סביב השולחן. "שבת שלום לכולכם". היא אמרה ללא משים. וכולם השיבו לה פה אחד – שבת שלום. היא הוציאה את הקציצות המוכנות והניחה אותם על צלחת גדולה ומעוטרת. ואז ברגע אחד היא נזכרה שאתמול החליטה להפוך לצמחונית. צער החיות גבר על אהבתה לבשר. היא פסעה למול המראה, סירקה מעט את שיערה, העבירה את הקציצות לצלחת חד פעמית וירדה לגינה מסביב ביתה. פספספספסססס… היא קראה לחתולים. והנה. הם באו. אחד אחרי השני. והגיע אפילו גור קטן שהביט בה ללא פחד. היא דאגה שכולם יאכלו מקציצות השבת שלה. ונתמלאה בשמחה.

 

 

משה – סיפור קצר

בכל בוקר מתעורר משה בדיוק בשעה 06:28, שתי דקות לפני השעון המעורר. הוא קם מן המיטה לאחר שמשאיר לאישתו נשיקה קטנה על לחיה. הוא מצחצח שיניים ועושה כל מה שאנשים רגילים עושים בבוקר, יוצא מהמקלחת ומזליף על צוארו ניחוח גברי מתקתק. כבר שבע ודקה, ועוד מעט יהיו שלושה סדנוויצ'ים מוכנים לילדים. הוא נזכר, כבכל בוקר, באמו האהובה שהכריכים שלה התפוצצו מכל טוב. בקושי היה מה לאכול בביתם, אבל ארוחה שלמה הייתה אצלו בכריך. הוא מכין שתי כוסות קפה מהבילות, וקורא לאשתו לבוא. בתוך שתי דקות משה כבר בחליפה כהה, והנה, הוא כבר בחוץ. לעוד יום עבודה. הוא נכנס למשרדו, מברך את העובדים לשלום. כל מי שרוצה להיכנס לחדרו ולשוחח עימו, גם בעניינים אישיים – דלתו תמיד פתוחה. אבל היום, היום הוא יום מיוחד. ועדיין למשה אין מושג מה הוא צופן בחובו. היום מזכירתו תיכנס לחדרו ותאמר לו שהיא בהריון. ממנו. "ממני??" הוא כמעט יצעק. "כן, ממך". היא תשיב בקולה שפעם נשמע לו סקסי, וכעת נדמה שהוא מנסר את אוזניו. "כבר שכחת מה עשינו לפני חודשיים?" ובדיוק ברגע הזה, ירגיש משה שהשמיים נופלים עליו, והוא רוצה להירדם ולהתעורר מחדש, כאילו היה זה חלום. אבל קולה המנסר ממשיך ונשמע – "מאמי, חשבתי שתשמח." נשימתו נעשית כבדה וראשו החל להסתובב. עיניו נעצמו מתוך סחרחורת, אבל לפתע הופיע אור. אור. הוא פקח אותן, ואמר לעצמו שאיזה מזל שהוא לא נענה לפיתויה של מזכירתו היפה, וכאשר הם נשארו לילה אחד לבד במשרד, הוא אמר לה – "מצטער. אני ממהר. אישתי והילדים מחכים לי בבית."

 

 

החור שבלב – סיפורון קצר

מאת: חגית רימון

 

womannice

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לה חור בלב. כבר שנה היא מסתובבת ככה. עם החור הזה. שהולך וגדל. ולפעמים הוא קָטֵן, או אפילו נאטם, כשנדמה לה שהיא התגברה על הגעגוע, והשתחררה. וכבר אינה חושבת על האישה שעזבה אותה. ואז חולפות שעתיים. והגעגוע מושך לה בחולצה. מזכיר לה – אני כאן. ומחייך במרירות – מה פתאום התגברת? את משלה את עצמך. אני כאן. חי וקיים. ורעב. רעב מאוד. והיא מאכילה אותו בקרואסון טרי שקנתה בסופר בלילה הקר. ובממרח שוקולד נוטלה. ובחצי חפיסת שוקולד. והגעגוע רק גדל. ולא מרפה. וממשיך לשגע אותה. ומכאיב לה בלב. ופוצע אותו. ולא עוזב. והוא גָּדֵל. וגדל. ולמרות חלוף הזמן, במקום שיקטן, הוא כל פעם מזכיר שהוא כאן. והיא הרימה ידיים. יושבת בחדרה וממררת בבכי. ושולחת מייל שלגעגוע להיא שעזבה. אך ללא מענה. והיא מחכה. מחכה ליום שבו החור ייסגר. ולא מאמינה שזה בכלל אפשר.

 

~~~

 

רוצה להכיר חברות חדשות ולהנות מסדנאות נפלאות?

בואי לפסטיבל אישה – סופשבוע מופלא לנשים – 19-20 בדצמבר!!

יהיה מדהים. להרשמה ובירורים התקשרי כעת: 050-5975684

לחצי כאן לקישור בפיסבוק

 

 

"הצד שלו" – סיפור קצר מאת אלמוג בר

 

אלמוג בר
אלמוג בר

מאת: אלמוג בר

"מה את רוצה ממני? אז תלכי!" אמרתי לה בזמן שאני בכלל מנסה להבין מה יוצא לי מהפה.

"אמרת שאת חותכת ממני, מה את רוצה? שאלחם עלייך? למה מה את צה"ל?" צעקתי לה בזמן שהדמעות ממשיכות לרדת לה על הפנים.
אור הייתה האהבה הראשונה שלי. הבחורה היחידה שהצליחה להוציא ממני דברים שלא חשבתי שבכלל קיימים בי. היינו מכיתה י' ביחד, היום אני כבר אחרי צבא ויש לי עבודה רצינית בהיי-טק.
הכל היה בסדר גמור, מאיפה היא נפלה עליי עכשיו עם ה"אתה כבר לא אותו הדבר" הזה שיצא לה מהפה באמצע שאנחנו רואים סרט.
היא עמדה מולי, כל כך שברירית, כל כך יפה, בדיוק כמו ביום הראשון שהצעתי לה לצאת איתי..
אבל אם היא רוצה שזה יגמר, אז זה יגמר. מה היא ציפתה ממני שאגיד? "אל תלכי?" שתלך! אני יכול לחיות טוב מאוד גם בלעדיה.
אדיוט.
השבוע הראשון היה מדהים, יצאתי כל לילה, מי זכר את השם שלה בכלל? פתאום הרגשתי מה זה להיות לבד, ומה אני אגיד לכם? זה היה מדהים.
בחורה אחרת כל לילה, היה לי אפילו יום שהייתי צריך להחליט לאיזו בחורה אני רוצה ללכת. בחיים לא הרגשתי כל כך בשליטה וכל כך מרוצה מעצמי. מי קבע שזוגיות צריכה להתקיים בכלל? תנו לי כוס וודקה ביחד אחת ואיזו כוסית ביד השנייה אני מאושר עד הגג.
אור לא יצרה איתי קשר כל הזמן הזה, ראיתי בפייסבוק שהיא הסירה את מערכת היחסים שלנו ורשמה שהיא רווקה. "שתלך" זרקתי תוך כדי שאני מתקשר לאיזו אחת שהכרתי בטינדר.
אחרי שלושה שבועות נתקעתי ביום שישי בלי מה לעשות. בכל זאת, אין לי הרבה חברים רווקים ורובם כבר מתחת לשמיכה עם בת הזוג שלהם בשעה כזאת של הלילה.
"איזה זין, מה אני עושה עכשיו.." מלמלתי תוך כדי שאני מדפדף באפליקציות באייפון.
יאללה אינסטגרם, אולי תיוגים במקומות יתנו לי קצת רעיונות להיום בלילה.
ואז בום. תמונה שלה, עומדת שם בשמלה שהכי אהבתי, מחבקת איזה אפס שמחזיק אותה צמוד יותר מידי.
"מה היא עושה לעזאזל?! עברו כולה שלושה שבועות היא לא מתביישת?! ככה להעלות תמונות?"
הלב שלי התחיל לדפוק חזק, והנשימות שלי הפכו להיות כבדות מידי. מה לעזאזל קורה פה? טוב לי בלעדיה. נשבע באלוהים שטוב לי.
נכנסתי לפרופיל שלה, הבטן שלי עוד התהפכה מהתמונה עם הגבר ההוא, מחבק אותה עלק.
"יא אללה, כבר שכחתי כמה שהיא יפה.." אני אומר מול אחת התמונות החדשות שלה, בזמן שאני יושב במיטה שגדולה מידי בשביל איש אחד.
מה לעזאזל עשיתי? איך נתתי לה ללכת? היא הייתה הדבר הראשון שראיתי בבוקר, והדבר הראשון שרציתי לראות לפני שאני הולך לישון.. מה היא עושה עכשיו בכל המועדונים האלו? היא בכלל שונאת לצאת. היא צריכה להיות פה, לידי, בזמן שאני מכין לה איזה משהו קטן לנשנוש מול "משחקי הכס". מה חשבתי לעצמי שאמרתי לה שהיא יכולה ללכת ואני לא אסתכל אפילו אחורה?
ב2 לפנות בוקר אני יושב במיטה ומריץ מחשבות שלושה שבועות אחורה, לרגע הזה שהיא עומדת מולי והעיניים שלה מתחננות שאני ארצה שהיא תישאר, וכל מה שעשיתי זה לצרוח עליה שיש לי עוד אלף בחורות. בחייאת ראבק, מי צריך אלף בחורות אם אין לי למי לספר כמה הבוס שלי יצא בן זונה היום ורצה שאבוא לעבוד ביום שישי?
נכנסתי להודעות, ורציתי לשלוח לה הודעה.. הבטן שלי התחילה שוב לכאוב ואני רק יושב ומסתכל על המסך.. "מחוברת", "נראתה לאחרונה..". זה מה שאני רואה במשך כבר חצי שעה.
מה אני אשלח לה? כמעט 3 בלילה ולפני שנייה היא העלתה תמונה מתחבקת עם מישהו.
"אני מתגעגע אלייך בטירוף. הייתי צריך להילחם עלייך", הקלדתי. אם אני אלחץ "שלח" והיא לא תענה? אלוהים החיים שלי יגמרו.
על החיים ועל המוות, גבר צריך לדעת להילחם כשהוא רוצה משהו. ואלוהים, כמה שאני רוצה אותה בחזרה..
אחרי ששלחתי השניות כאילו התחילו לשחק איתי משחקים ולא לעבור. שתתחבר כבר. למה היא לא מתחברת? בטח היא ראתה שזה אני והיא לא יודעת מאיפה נפלתי עליה עכשיו. למה שלחתי את ההודעה? איזה טמבל.

"אני לא צה"ל שכחת? עלי לא נלחמים כנראה" היא ענתה. למה היא זוכרת את זה? נשבע שאמרתי את זה מתוך עצבים. ממתי היא מקשיבה לכל מה שאני אומר?
"אני אדיוט. בבקשה, בואי נדבר" שלחתי. אם רופא היה רואה את הידיים שלי עכשיו, הוא היה אומר שיש לי פרקינסון בטוח. אני רועד ואפילו לא קר לי.
"אני מצטערת יואב, יש לי מישהו אחר. זה נגמר.." אני חושב שהפסקתי לנשום. בטוח הלב שלי הפסיק לדפוק לאותו רגע.
איך לעזאזל הפסדתי את האהבה הכי גדולה שלי? כמה שקוע בעצמי הייתי צריך להיות בשביל לא להבין שאני נותן לה ללכת?
אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבכיתי, אבל באותו רגע התחילו לרדת לי דמעות על הלחי וליטפו את הצוואר.
4 לפנות בוקר, איבדתי את כל מה שבניתי במשך שנים, רק בגלל שלא ביקשתי ממנה להישאר כשהיא אמרה לי שהיא הולכת, כי אני לא משקיע בה יותר. 4 לפנות בוקר והיא חוזרת הביתה עם מישהו אחר, שהצד שלי הפך להיות הצד שלו.
4 לפנות בוקר, איבדתי את הדבר היחיד שהייתי צריך להילחם עליו.

 

לאלמוג בר יש דף בפייסבוק – almog bar ובקרוב היא מוציאה סיפורים קצרים

הצטרפי לאתר אישה בפייסבוק ותהני מסטטוסים מעודדים וסופשבוע מופלא לנשים ב- 19-20 בדצמבר בפולג

אתר אישה לחצי כאן

 

‎‎פרסום‎ by ‎אתר אישה‎.‎

 

 

כישרון – סיפור קצר מאת קרן נחום זרקא המוכשרת

מאת: קרן נחום זרקא

קרן נחום זרקא
קרן נחום זרקא

 

אני בחור מוכשר. זאת עובדה. 
שלא תחשבו שאני מנסה לתפוס עליכם תחת.
באמת שאני לא בא להשתחצן, רק לציין עובדה קיימת.
זה כמו שאני אגיד לכם שאש שורפת. זאת עובדה.
נולדתי עם הכישרון הזה.
למה דווקא אני? וואלה, אין לי מושג.
הכישרון שלי הוא אקסיומה. כמו שהשמש זורחת בבוקר.
כל אחד שפגש אותי, ישר אמר : "בו'ינה איזה מוכשר אתה".
בגלל שאני לא רוצה לגרום לאנשים להרגיש נחותים ממני (אפילו שהם כן)
אני ישר עונה להם "אתם סתם מגזימים" (אפילו שהם לא)
ישר הם אומרים לי "רציני! אתה חייב לעשות עם זה משהו, שלא תהיה כישרון מבוזבז."
איזה שטויות, "כישרון מבוזבז" הלוואי שהייתי יכול לבזבז אותו, לגמור אותו בבת אחת.
אבל כישרון הוא לא חלב. הוא לא מתבזבז ואין לו פג תוקף.
ברגע שהוא נדבק בך אי אפשר להשתחרר ממנו.
זה כמו גיבנת אבל אחת כזאת שאחרים נהנים להביט בה.

אני יודע בוודאות שאנשים מקנאים בכישרון שלי.
תכלס, אין להם על מה. להיות כזה מוכשר זה עול. זאת קללה.
אם הייתי יכול, בכיף הייתי מוותר על הכישרון הזה.
אתה אף פעם לא יודע אם אנשים רוצים להיות חברים שלך בגללך או בגלל הכישרון.
זה גורם לך להרגיש פרנואיד ובעיקר נורא בודד. אני שונא להיות בודד.
אני הפסדתי הרבה בחיים בגלל הכישרון הזה. אני שונא להפסיד.
ההפסד הכי גדול שלי, היה שהפסדתי את רומי.
עצם אזכור השם שלה, גורם לי לכאב בכל הגוף.
הכרתי אותה במחלקה הראשונה, בטיסה לפרנקפורט.
הוזמנתי לכנס שבו הייתי אורח הכבוד. אנשים מכל העולם רצו לראות את הכישרון שלי.
רומי היתה דיילת בטיסה שלי.
"אפשר להציע לך לשתות שמפניה?"

"בשמחה".

היא התכוונה להגיש לי את הכוס, אבל ידיה איבדו אחיזה והיא שפכה עלי את השמפניה.
"אני מתנצלת, זה אף פעם לא קרה לי… הכישרון שלך, אף פעם לא ראיתי דבר כזה. אתה ממש מוכשר. ממש."

"את סתם מגזימה."

יש מיליון ואחת סיבות להתאהב.
במקרה של רומי, הסיבה שהתאהבתי בה,
היתה הדרך בה היא ביטאה את המילה "כישרון".
היה לזה סאונד שטרם שמעתי ומשהו בסאונד הזה נגע בי עמוק בפנים.

בניגוד גמור לכל הבחורות שהתאהבתי בהן,
ברומי לא חשדתי לרגע שהיא איתי בגלל הכישרון.
רואים שהיא לא בחורה נצלנית. היא אחת כזאת, עם לב טוב, באמת.
היא עבדה גם כדיילת וגם כמורה פרטית לגיל הרך (כיתות א-ב) והילדים היו מתים עליה (ילדים רואים את האמת).
הילדים היו קוטפים לה פרחים ומציירים לה ציורים חסרי מעוף וכישרון.
זה מעולם לא הפריע לה. תמיד זה ריגש אותה נורא.
"מה? זה בשבילי? איזה ציור מיוחד, רואים שממש השקעת. תודה רבה."

הייתי גאה להיות חבר שלה ויותר מכל אהבתי את ההרגשה של להיות ביחד, את התחושה שאתה לא בודד.
בהתחלה זה עבד מעולה בינינו.
רומי זזה הצידה בנימוס ונתנה במה לכישרון שלי.
הייתי אומר לה, "יאללה, אי אפשר לברוח מהכישרון הזה, אני רוצה להיות אתך לבד."
והיא היתה אומרת "קצת סבלנות. אתה חייב להבין, לחזות בכישרון שלך, זה כמו לחזות בפלא השמיני בתבל."

לאט, לאט
הרגשתי שזה מתחיל להיות גדול עליה, הכישרון שלי.
אני לא מתפלא. אם עליי הוא גדול ואני הרי חי איתו מלידה אז מה יגידו אזובי הקיר?
הייתי מתעורר בבוקר והיא לא היתה במיטה.
"הלכתי לאכול ארוחת בוקר. אוהבת אותך."
העדיפה לאכול את ארוחת הבוקר שלה לבד, לשתות את הקפה שלה בשקט. צודקת.
היא אפילו הלכה לראות אופרה בלעדי.
לא שרציתי ללכת לראות אופרה. מעניינת לי ת'תחת האופרה הזאת'
אבל רציתי שהיא תרצה שאני אבוא אתה.
מהאופרה היא חזרה עייפה אז לא שכבנו.
לא יכולתי לשאת את זה, אז שאלתי אותה "את רוצה להיפרד?"

היא ענתה לי "ממש לא" ושאלה "למה אתה חושב ככה?"

"לא יודע… ראיתי שאת מעדיפה להיות לבד."

"אני מעדיפה להיות איתך… לא אתה הבעיה, זה הכישרון שלך.
לפעמים, הוא גורם לי להרגיש כמו צל."

"הלוואי שהייתי יכול להפטר ממנו נשבע לך, אבל הוא בא BuiIt in."

"אל תגיד את זה. אתה צריך להרגיש מבורך. אנשים היו מתים לכישרון כמו שלך.
אני הייתי מתה לטיפת כישרון ממה שיש לך."

"הייתי נותן לך את כולו."

רומי לא קלטה את הקטע. היא חשבה שאני סתם אומר את זה כדי שתרגיש טוב עם עצמה, שלא תרגיש בינונית.

"עזוב, שכח מה שאמרתי. בוא ננסה שוב."

ניסינו. זה לא הלך.
כשרומי נפרדה ממני באופן סופי, היא ביקשה שנישאר ידידים.
היא אמרה לי שהיא לא יכולה לשאת את המחשבה שלא אהיה חלק מחייה.
חשבתי לעצמי שאולי היא אומרת את זה כדי לא לפגוע בי, למרות שלהיות ידיד של מישהי שאתה אוהב, עלול לפגוע בך עוד יותר.
לא סיפרתי לה על המחשבות שלי. במקום זה, אמרתי לה "בסדר. נישאר ידידים."
היא חיבקה אותי חזק ואמרה "תודה."

אחר כך שכבנו. סקס של פרידה. היה לי עצוב.
אחרי שהיא התלבשה והלכה, הבדידות שלי עשתה קאמבק.

הרבה זמן לא שמעתי מרומי. בנות תמיד אומרות כל מיני שטויות שהן לא מתכוונות אליהן,
כמו "נישאר ידידים."

יום אחד, באמצע כנס שלי בסין, שגם אליו הוזמנתי כאורח כבוד בגלל הכישרון,
הסלולרי שלי מצלצל ועל הצג מופיע השם "רומי."
הלב שלי כמעט ויצא ממקומו.
אמרתי לסינים שאני מצטער אבל אני חייב לקבל את השיחה הזאת.
הסינים אמרו משהו בסינית, שכמובן לא הבנתי. אני לא מבין סינית.

עניתי לשיחה, הקול שלי קצת רעד.
זה בערך מה שאני זוכר מהשיחה: היא הכירה מישהו באחת הטיסות שלה, הוא צייד כישרונות, היא מתה להכיר ביננו, היא תכין ארוחת ערב מושקעת, מנות שלמדה להכין בקורס בישול, אני אלקק את האצבעות, ממש חשוב לה שאני אגיע, היא מאוד מתגעגעת אלי, אתה זוכר שהבטחנו שנישאר ידידים?, היא הסתפרה קארה, היא היתה בהופעה של ניל יאנג בגרמניה, היה מהמם, היא עוד לא יודעת אם זה רציני בינה לבין הצייד כישרונות, קוראים לו בן-צור, מאד חשוב לה לדעת מה דעתי עליו, מצלצלים לה בדלת, יש לה שיעור פרטי להעביר, היא מבקשת ממני להבטיח לה שאבוא.

הבטחתי.

כשהגעתי לדירה של רומי, השולחן כבר היה ערוך.
אפשר היה לראות שהיא השקיעה מאמץ רב בעיצוב שלו.
את צייד הכישרונות שלה לא ראיתי בסביבה.
התיישבתי על הספה ושתקתי.
רומי ניסתה לשבור את הקרח ואמרה "התגעגעתי אליך. התגעגעת אלי?"
הנהנתי עם הראש.
שמעתי מישהו מוריד מים בשירותים.
חצי דקה אחר כך יצא מהשירותים החבר החדש של רומי ולחץ לי את היד.
אני מקווה שהוא שטף ידיים. הוא לא נראה בחור היגייני ואין לי מושג מה יש לבחורה כמו רומי לחפש איתו.

"זה בן-צור" אמרה רומי.

"כן. הבנתי." אמרתי אני.

"בו'ינה איזה כישרון יש לך. תביא עוד קצת לראות. חשבתי שרומי הגזימה עם מה שהיא סיפרה עליך. אבל היא לא הגזימה בכלל. הכישרון שלך זה משהו שלא ראיתי בחיים שלי ואני צייד כישרונות. רומי סיפרה לך, שאני צייד כישרונות?" שאל אותי בן צור הבן זונה.

– "כן. היא סיפרה לי."

במשך כל הארוחה, הבן צור הזה, לא הוריד ממני את העיניים.
קלטתי איך הוא חומד לי את הכישרון.
איזה בן אדם שפל, לא מספיק לו שהוא לקח את רומי הוא עוד ממשיך לחמוד.

אחרי כמה כוסות יין, קצת ירד ממני הלחץ.
"אז, מה בדיוק אתה עושה בעבודה שלך?" שאלתי את הבן זונה.

"אני צייד כישרונות." ענה לי הבן זונה.

– "כן, אני מבין. אבל מה בדיוק אתה עושה? איך אתה צד אותם?"

– "אני מחפש כישרונות, מוצא אותם, לוקח אותם אלי, דוחף את הכישרונות לתוך התחת ומבריח אותם לכל המרבה במחיר. נורא פשוט."

נורא? כן. פשוט? עדיין לא הבנתי איך הוא עושה את זה. איך אפשר לקחת מבן אדם כישרון?

לא חפרתי בעניין. אני פה בשביל רומי, לא בשביל הבן זונה.
רומי הגישה את הקינוח. ליקקתי את האצבעות כמו שהיא הבטיחה.

כשהארוחה הסתיימה ונגמרו לנו המילים, רומי ליוותה אותי לחדר המדרגות.
"אז, מה אתה חושב על בן צור? תגיד לי את האמת." ביקשה רומי.
"אם טוב לך, טוב לי." (גם בנים יודעים להגיד שטויות שהם לא מתכוונים אליהם)
היא הביטה בי עוד מעט. היה נראה שהיא שוקלת בינה לבין עצמה מילים.
לבסוף היא אמרה "אני שמחה שבאת."
אמרתי לה "גם אני."

חזרתי לבית שלי בודד כמו שיצאתי ממנו. נכנסתי למיטה ונרדמתי ברגע.
ישנתי שינה חזקה, נטולת חלומות. מעולם, לא ישנתי שינה כזאת טובה.
כאילו היה בה משהו לא טבעי.
כשהתעוררתי בבוקר, הרגשתי כאילו אבן נגולה מעלי.
צחצחתי שיניים, שטפתי פנים, הבטתי במראה וראיתי.
וידעתי.

כמה שבועות אחר כך, דיווחו בחדשות על אחד שניסה להבריח כישרון מטורף.
משהו ברמה של פלא עולם שמיני שתקוע אצלו עמוק בתוך התחת.

לפעמים, אני מביט ברומי וחושב לעצמי שאולי היא תכננה את זה כבר ממזמן…
האמת, זה עושה לי טוב.
היא הצילה אותי מחיים של בדידות.

 

בקרוב – ספר חדש של קרן נחום זרקא – ספר של סיפורים קצרים המשלבים את חיי היום יום (זוגיות, משפחה, עבודה..) במציאות סוריאליסטית. על הגבול שבין אמת לחלום.

KEREN NAHOOM ZARKA- בפייסבוק.

~~~

הצטרפו לאתר אישה בפייסבוק – סופשבוע מופלא לנשים ב- 19-20 באוגוסט וסטטוסים מעניינים

אתר אישה