אתמול נשברה לו כוס – סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

מאת: מרסל מוסרי   21/9/2014

 

מרסל מוסרי. צילום: פרנקו
מרסל מוסרי צילום: פרנקו

 

אתמול נשברה לו כוס
וכמה זכוכיות נשארו על הרצפה.
הוא לא ניקה,
אני זו שמנקה
אבל הוא גם לא אמר.

וכשבאתי מהעבודה
וחלצתי את הנעליים, אותן הנעליים שאני מבריקה עם מגבון
כדי שיראו חדשות-
דרכתי על אחת הזכוכיות.
וירד לי דם, הרבה דם.
אז צעקתי לו שיבוא
הוא צעק חזרה שהוא מתקלח
ושאל אם אני מכינה משהו לאכול.
צעקתי לו שנחתכתי
ויורד לי דם
אפילו קצת בכיתי-
הוא צעק חזרה שאשים על זה נייר סופג
והוא תכף יצא.

אז שמתי נייר סופג
וישבתי בפינה של שולחן האוכל
הדם הפסיק, אבל הצריבה הציקה.
אחרי 20 דקות, אולי רבע שעה, אולי יותר
אולי פחות-
הוא יצא
וראה אותי יושבת, כשהנייר הסופג מונח לי על הרגל
הוא צחק ואמר "זה כל הסיפור? וואי כל המטבח פה דם"
לא עניתי לו
הוא לקח סמרטוט והתחיל לנקות את הדם.
"הנה, את רואה שהפסיק לך? מה תכיני לאכול? אני רעב מת"

אתמול ירד לי דם.
אולי כבר כמה שנים שיורד לי דם
אבל אתמול ראיתי כמה הוא מלכלך
ואתמול הרגשתי כמה הוא צורב.
אז אמרתי לו שיצא לי מהמטבח ואכין לו לאכול
וכשהוא יצא
הלכתי באיטיות אל הנעליים שלא החלפתי כבר שנתיים
נעלתי אותן ויצאתי מן הבית.
בספריה העירונית, איפה שאינטרנט עולה חמישה שקלים
ביררתי איך מפסיקים את הדם הזה,
כי הוא רוצח אותי לאט לאט.
מצאתי טלפון של עורכת דין חמודה.
אמרתי לה שאני נחתכת יום יום
כבר יותר מדי שנים.
היא הבינה
ואמרה לי לבוא אליה.

יודעים משהו?
מחר אני הולכת לקנות תחבושת
ואולי,
אם יהיה לי מספיק אומץ
הפצעים יגלידו,
ובאיזה בוקר אחד
אחרי שכמה רבנים יתנו את ברכתם,
אצא בחיוך אל הרחוב,
אקנה לי נעליים חדשות,
אגיע הביתה,
ואכין משהו טעים לאכול-
אבל רק לעצמי!
רק לעצמי.
כי צרב לי מספיק,
ועכשיו זמן של החלמה.

 

הספרים של מרסל מוסרי – בחנויות הספרים

~קופסת קובות

~דמעות של יין

 

הצטרפי לאתר אישה בפייסבוק – לקבלת עדכונים, כתבות מעניינות, וסופשבוע מופלא לנשים – 19-20 בדצמבר בפולג

לחצי כאן

מוכר האשליות – סיפור קצר

מאת: סיגל בן שלום 

 

התמונה להמחשה בלבד

היי, קוראים לי מיכל, בעבר קראו לי מייקי. מידי יום, כהרגלי, אני משוטטת בטיילת בת"א, שעות על גבי שעות, הלוך חזור, שוב ושוב. אני אוהבת להתבונן בים, תנועת הגלים מרגיעה אותי ומנתקת אותי מהמחשבות הטורדניות. העומס בעבודה גוזל ממני את חיי. מאז ומתמיד הייתי וורקוהליק, הקדשתי את מיטב שנותיי בניהול מוסד עוצמתי "נשר קומפני בע"מ" כי השמיים הם הגבול – חברת הביטוח הגדולה והעוצמתית בארץ. את תפקיד המנכ"ל קיבלתי "בזכות" אריק בעלי, למרות שהענקתי את רוב  שנותיי ומרצי להוכיח שאני ראויה לתפקיד, למדתי באוניברסיטה מינהל עסקים, נרשמתי לתואר שני ולבסוף ללימודי דוקטורט, עבדתי לילות כימים, סגרתי עסקאות גדולות, יצרתי קשרים הדוקים עם חברות מובילות בעולם, אני קשוחה ולא מתפשרת והעובדים שלי רוכשים לי כבוד.  אבל תמיד יש את אלה שידאגו להזכיר לי שבעלי הוא הבעלים של החברה, נשמות טהורות.

הגעתי לתל אביב מעיירה קטנה, בחורה צעירה עם חלומות נשגבים על העיר שבה הכל אפשרי. התמזל מזלי והתקבלתי לעבוד ב"נשר קומפני בע"מ" כמזכירת המנכ"ל (מזכירתו התחתנה והתפטרה מהעבודה). אריק שמבוגר ממני בעשרים ושתיים שנים, התנהג אלי תחילה בחביבות, דובי גדול ורך שתמיד חייך אלי ודיבר איתי בנעימות וברצינות. מעולם לא לקחו אותי ברצינות, עוד מילדותי שמעתי שאני צריכה להיות יפה ולשתוק, לא להוציא את "פניני" החוכמה מפי ואריק לימד אותי להאמין בעצמי, הוא רצה שאלמד ואתפתח, הוא אמר שיופי בא והולך אבל המוניטין תמיד יישאר. הימים והלילות הארוכים שעבדנו יחד, קרובים זו לזה יותר מתמיד, קירבו בינינו והקשר הפך לאינטימי. לא רציתי שכך זה יקרה, תשעה חודשים לפני כן הכרתי את אודי, אודי שלי, ברגע שראיתי אותו הבנתי שפגשתי את אהבת חיי. היו לאודי עיניים כחולות כצבע הים, יפות ועמוקות ושיער ארוך שחור ומתולתל, תלתלים שלעיתים מרדו ונפלו בעדינות על מצחו הרחב בעל קמטי הצחוק העדינים. אודי היה נשמה צחורה, ילד טבע, שדאג ליערות, זיהום האוויר, בעלי החיים, החור באוזון .. החלום שלו היה למצוא את הדרך לתקן את העולם או להיות שומר ביערות הגשם. אהבתי  אותו כפי שלא אהבתי מעולם והוא העניק לי אהבה מיוחדת, מרגשת, נקיה מכל חטא.. והסקס .. לפעמים בלילות כשאני שוכבת לבד במיטה, אני מפנטזת עליו, מדמיינת את הידיים החמות והגבריות מלטפות אותי בתשוקה.

לאריק אני נשואה עשרים שנה ואני חיה בתוך סיוט מתמשך. החיים שלי, למי שצופה מהצד, נראים זוהרים, Shine like diamonds. יש לי בעל עשיר ומפנק, אני גרה בפנטהאוז יוקרתי באחד המגדלים  בת"א, ארון הבגדים שלי שופע ב"הוט קוטור" אסקדה, כריסטיאן לקרואה, ורסאצ'ה, גוצ'י… כספת גדולה עמוסה בתכשיטים פדני, קרטייה, ארמני, שאנל, יגר לה קולטר, בולגרי..  אני נוהגת בבייבי האדומה שלי מרצדס M-Class, הייתי במקומות הכי אקזוטיים בעולם, אני מוזמנת למסיבות הכי נוצצות, לקוקטיילים הכי יוקרתיים. החברים שלי הם אנשיי עסקים מצליחים בארץ ובעולם, פוליטיקאים, שחקנים, זמרים, אני מעורבת היטב בברנז'ה הישראלית והתמונה שלי התנוססה במדורי הרכילות כמה וכמה פעמים.

האמת היא שהכל בולשיט אחד גדול. עשר שנים שאריק לא מתקרב אלי, מאז התקף הלב שעבר כשהיינו באמצע הסקס. אין לי חברים, כולם שקרנים ולא אמינים. במסיבות ואירועים אני נתקלת שוב ושוב בצביעות ורכילות זולה שנמאסה עלי. ואת רוב לילותיי במדינות זרות, אני מבלה לבד, בסוויטה רומנטית מפוארת ושוממת. תמיד יש את האופציה להתגרש אבל חתמתי על הסכם נישואין ושנייה לאחר מכן  אפוטר מהעבודה. אני לא רוצה לאבד את כל מה שעמלתי לו שנים ארוכות. אני יכולה לקחת מאהב קבוע שימלא את החסר אבל אני חוששת שאתפס – סעיף אדום ומודגש בהסכם הנישואין. הבעיה שלי שאני תאוותנית ולעולם לא מסופקת, אני תאווה לתענוגות החיים, לתשוקות האסורות. לפעמים כשהגוף שלי רעב למגע אני נוסעת למסעדה אקראית, זולה ומרוחקת, מנפנפת ביהלומים שלי למלצר צעיר וחתיך שלוכד את עיני ומבלה כמה שעות  של סקס פרוע במלון זול עם זר שלא מבין איך התמזל מזלו להתענג עם זרה, יפיפייה ועשירה שמשאירה טיפ של כמה שטרות אדומים. ואני מגיעה לסיפוק, כך אני מצליחה להשקיט לכמה חודשים את סופת האש שבוערת בי, אותן להבות האש ששורפות אותי ומכלות אותי מבפנים. אני ציפור שבעוונותיה נלכדה ומרצה את עונשה בכלוב של זהב.

יש לי סוד, סוד כמוס שטמון בתוכי, נעול בכספת. עשרים ושתיים שנה אני סוחבת את הסוד הזה כטאבו על כתפיי… פגשתי את מוכר האשליות, כן זה הסוד.. מצחיק, הזוי אבל נכון! ומאז הוא רודף אותי בחלומותיי. לילה אחד חלמתי עליו, על האיש המוזר. חלמתי על עיניו השחורות והמפחידות שננעצו בעיניי והפנטו אותי, על אותו חיוך שהתפשט על פניו הגרומות, על הקמטים העמוקים שנפערו בפניו כשחייך את אותו חיוך אכזרי, שכישף אותי. התעוררתי נוטפת זיעה קרה, עשרים שנה אני חולמת עליו אך הפעם החלום היה חזק וממשי מתמיד. ליבי הלם בחוזקה, לא יכולתי לחשוב, פעימותיו החרישו את אוזניי. במשך השנים ניסיתי למחוק את מוכר האשליות מתודעתי, לברוח מקיומו, אך הוא תמיד הופיע בחלומות, השתלט עליהם ולא הניח לי.

את האיש המוזר פגשתי  ביום הראשון שהגעתי לתל אביב, הסתובבתי בטיילת אבודה, נעצתי עיניי בים השחור והסוער, הגלים הגבוהים והכהים התנפצו בעוצמה על החול שנראה עזוב וערירי כזועק לחוש טביעות כפות רגלים על גרגיריו. השמיים הקודרים השחירו וערפל אפור וסמיך כיסה סביב. טיפות גשם כבדות החלו לחבוט בראשי עד כאב, הייתי בודדה ומפוחדת, הטיילת הארוכה היתה ריקה מאדם ולא הכרתי איש. תל אביב – עיר החלומות נראתה לי פחות זוהרת ויותר גדולה ומאיימת. לפתע הוא נעמד מולי, הבטתי בו מופתעת, מהיכן הוא צץ , נעצתי מבטי בפניו הקשות, המפחידות, כובע שחור כיסה את ראשו ומעיל ארוך ואפור הסתיר את גופו הארוך והכחוש, הוא פתח במהירות את מעילו ולחישה חורקנית נפלטה משפתיו הסדוקות  "א ש ל י ו ת"

"אני רוצה לקנות" אמרתי במהירות מבלי לחשוב על שנאמר מפי. המוכר שלף בקבוק ירוק וקטן והניח אותו על המדרכה. ידיי רעדו כשפשפשתי בתיק למצוא את הארנק שהסתתר וכשהרמתי את ראשי האיש המוזר התנדף ונעלם.

את  הבקבוק  החבאתי  בארון  הבגדים,  פחדתי ללגום  ממנו,  צחקתי על השטות הרגעית  "מי קונה אשליות?" גערתי בעצמי והבקבוק נדחק בזיכרוני. חודשים רבים חלפו באיטיות וחיי לא התקדמו, הרגשתי שאני צועדת במקום, עבדתי קשה, מאוד קשה ולא הייתי מסופקת, אודי התנדנד בין עבודות ואת רוב זמנו העביר בבטלה בבית. מה כבר יכול לקרות חשבתי לעצמי ברגע של ייאוש והוצאתי את הבקבוק מהארון . לגמתי את תוכנו במהירות, טעם שומני ומר שרף את גרוני אך המשכתי ללגום, בטירוף, רציתי שכל החלומות שלי יתגשמו, אותן אשליות של ילדה קטנה ואומללה מעיירה שכוחת   אל, כלומנקית שחלמה  להתחתן עם  בעל עשיר,  להצליח בחיים, להיות נערצת, נסיכה…

ומאז ועד עצם היום הזה אני חיה בעושר ללא אושר, חיים עשירים ריקנים ובודדים. אין מי שיחבק אותי בלילה, ייגע בי בערגה וילחש לי באוזן "מייקי אהובה שלי". פעם, בעברי הרחוק זכיתי לזה, לאהבה גדולה שעטפה אותי והגנה עלי ואני, מבלי להניד עפעף השלכתי אותה מחיי.  אני מתגעגעת לאודי, מעולם לא הפסקתי לאהוב אותו. שמעתי שהוא רופא מצליח, מבכירי האונקולוגים בארץ, אודי יפה הנפש תמיד חלם להציל חיים. סיפרו לי שהוא נשוי באושר, יש לו שלושה ילדים והוא גר באחד המושבים מחוץ לת"א. לעתים אני מדמיינת את הדמות שלו, את החיים שלו. אני מדמה אותו חי בבית פרטי, לא גדול ומטופח, בית כפרי עם וילונות לבנים וגינה צבעונית ובין עצי ההדר, ששתל בידיו החסונות, תלוי הערסל הגדול והישן שסחב כשטייל בברזיל. אשתו חייכנית ורעננה עם רגלי איילה, אצלה בטח הכל טבעי. לא כמוני, אחת שמיודדת עם מזרקי הסיליקון. והילדים שלו, עדינים ומנומסים, ילדים מקסימים. לי אין ילדים, אריק עקר ולמרות כל המאמצים והמשאבים שהשקענו לא הצלחנו להביא ילדים לעולם, כל כך רציתי ילד…

החלום האחרון על מוכר האשליות העיר אותי, צלצל במוחי כשעון מעורר, אני צריכה לחפש אותו החלטתי, למצוא את אותו איש מוזר שהפך את עולמי…

שלוש שנים אני מסתובבת כסהרורית בטיילת, במקום שפגשתי אותו לראשונה. הוא נעלם כלא היה אבל אני לא מתייאשת, אני אמשיך לחפש אותו עד יום מותי, לא ארים ידיים עד שאתקל בו שוב ואתחנן על חיי. אני רוצה לחזור אחורה, להמשיך באותה נקודה שעצרתי את חיי, אני רוצה את אודי שלי חזרה, לחיות את החיים שהיו לי, אותם חיים שנועדו לי. אני אמורה להינשא לאודי, לגדל אתו שלושה ילדים ולחיות בבית קטן עם גינה. אני זאת שעודדתי אותו לקחת יוזמה, ללמוד ולעבוד במקצוע שהוא אוהב. בזכותי הוא רופא  ולא בזכות האיילה בעלת הרגליים הדקיקות.
אלוהים תעזור לי. כמה פעמים פניתי אליו, אין ספור תחינות, מלמולים ריקים שמתפוגגים באוויר. אולי אני משלה את עצמי אבל אני מאמינה שיום אחד אצליח למחוק את מוכר האשליות מחיי, להשמיד את אותו רגע, שבריר השנייה שתאוות הבצע סימאה את עיניי ואפשרתי למוכר האשליות לגזול ממני את גורלי.

סיפור קצר – אתם בטח יודעים מי אני

מאת: חגית רימון

6/2/2014

si

 

היי, אתם בטח יודעים מי אני נכון? או שאתם מנסים להיזכר מאיפה אתם מכירים אותי? אין מה לעשות. הגיל מראה עליי את אותותיו. פניי חרושות קמטים, כמו שאומרים. הנה תראו, שביל כאן. וכאן. וכאן. הלואי שהייתי יכולה להעלים אותם. יש נשים שאומרות שהן הרוויחו כל קמט, וזה מראה על נסיון וחוכמה והן אינן מוותרות עליהם. אבל אני? קחו ממני את העור המקומט הזה. קשה לי להביט בעצמי במראה. אני נבהלת. איני מזהה את עצמי. למרות שכבר הייתי אמורה להתרגל למראה המבוגר שלי. כן. אני כבר מבוגרת. תהילתי מזמן מאחוריי. כבר לפני עשר שנים ירדתי מהבמה. זה היה פאתטי להמשיך לשיר. למרות שיש זמרות ששרות גם בגיל מבוגר. אבל האמת היא שהקהל כבר הפסיק להגיע. בקושי הצלחתי למלא חצאי אולמות. ונראה לי שהאמרגן שלי גם חילק כרטיסים בחינם, כדי שלא אתעצב יותר מדי. אתם בטח זוכרים שפעם הייתי כוכבת בארץ. לא יכולתי לצעוד ברחוב. אנשים היו עוצרים לידי, מבקשים חתימה, אומרים לי כמה שהם אוהבים את השירים שלי, סיפרו לי שהלכו לכמה הופעות שלי. גברים היו שולחים לי הביתה זרים יפהפיים. ואני התמוגגתי. נהניתי מאהבת הקהל. אבל הלב שלי היה מכווץ. נראיתי כמו דיווה. יפה. סקסית. איזה גוף יפה היה לי פעם. ואיזה קול. לאף אחת בארץ לא היה קול כמו שלי. צלול. עמוק. מעיין היצירה נבע ממני במשך שנים רבות. כתבתי לפחות שלושים שירים. רובם הצליחו בגדול. אנשים חשבו שאני מבלה כל יום. שיש לי הרבה חברים. נכון, הגעתי לפרמיירות ולמסיבות של המי ומי, אבל הייתי כל כך בודדה. עד היום. הקריירה עמדה אצלי במקום הראשון. כשהילדים שלי היו קטנים, הופעתי לפחות פעמיים בשבוע. בכל הארץ. ברוב ימי השבוע לא הייתי איתם משעות הערב. היו לי חזרות והופעות. חזרתי מאוחר הביתה. ערן, הבעל שלי לשעבר, היה עם הילדים, וכשחזרתי כולם כבר ישנו. נכנסתי בשקט למיטה, רציתי לחבק אותו אבל הוא זז לקצה המיטה. בבוקר אחרי הופעה התקשיתי להתעורר מוקדם, אז הוא הכין סנדוויצ’ים לילדים ולקח אותם לגנים ולבית הספר.

אחרי ההופעות היו מחכים לי מעריצים. כן, היו המון גברים שחיזרו אחריי. ולפעמים הם הצליחו לגרום לי להיפגש איתם אחרי ההופעה. כנראה שבשלב מסויים ערן הרגיש. כי הוא פחות ופחות דיבר איתי. בגיל 35, כשפתאום התחלתי להתפרסם ולהצליח, ערן התחנן בפניי שאופיע פחות. הוא קינא לי ורצה שאהיה יותר בבית. אבל לא יכולתי לוותר על מחיאות הכפיים. כל כך אהבתי להופיע. זה היה חזק ממני. לשיר. לרגש. להצחיק את הקהל. לקבל מהם כל כך הרבה אהבה. במהלך השנים ערן ואני התרחקנו. היה קשה לו עם הפרסום שלי. והתגרשנו. חשבתי שאסתדר טוב בלעדיו ושתוך כמה זמן אפגוש גבר אחר שיפרגן לקריירה שלי ושאוהב אותו. אבל טעיתי. כל גבר שפגשתי, בהתחלה חיזר אחריי, ובעצמו נהנה מהפרסום, אבל אחרי כמה שבועות הוא נעלם. לא היה מסוגל להתמודד עם היותי זמרת מפורסמת, אהובה ומחוזרת. המשכתי להופיע, מאוד נהניתי בהופעות, אבל הבדידות הרסה אותי. לחזור אחרי הופעה לבית חשוך ושקט. הילדים כבר ישנו. ואחר כך כשגדלו, הם בקושי היו בבית. כן, היו לי חברות, אבל לחזור למיטה ריקה זה קצת עצוב. כל כך התגעגעתי לערן. הלב שלי כמה להרגיש אותו קרוב אליי. אבל אחרי זמן קצר הוא פגש אישה נחמדה והתחתן איתה. הוא המשיך לראות את הילדים ולדאוג לכל מחסורם, וכשנפגשנו דיברנו על דא ועל הא. לא הראיתי לו שאני מתגעגעת. מה זה יעזור?
אז הנה אני עכשיו. בת שישים וארבע. עם קריירה מפוארת מאחוריי. הילדים בקשר טוב איתי. אני עוזרת להם עם הנכדים. התייאשתי כבר למצוא בן זוג. הגברים שהתחילו איתי נראו לי כל כך זקנים, שאני מעדיפה את השקט שלי. אני נפגשת אחת לשבוע עם החברות שלי, ואחת לחודש אני שרה בהתנדבות בבית חולים איכילוב, ומנגנת שם על הפסנתר. לפעמים אני כותבת שירים חדשים ומוכרת אותם לזמרים צעירים. לפני כמה ימים עידן רייכל הציע לי לעשות איתו דואט. מיד אמרתי כן. מוכשר הרייכל הזה. כנראה שאצטרף אליו לסיבוב ההופעות שלו…

 

– סיפור קצר. לא אמיתי. ואולי כן?

hrimon@gmail.com

סיפור קצר לשעת לילה מאוחרת

מאת: חגית רימון

night

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הוא רדף אחריי. ולא הפסיק. אדם גבוה. רזה. שחום. נשימתי הפכה כבדה. הכושר שלי מקרטע. אז המשכתי לרוץ מהר ככל יכולתי. בסמטאות החשוכות של דרום תל אביב. חוצלארץ במרכז הארץ. והוא המשיך לרוץ אחריי. קל כאיילה. כאחד המשתתפים במרתון באולימפיאדה. לא צעקתי כי זה אפילו לא עבר בראשי. הייתי עסוקה בלברוח ממנו. מפני הגבר הזה שרודף אחרי כמו בכתבות המפחידות בעיתון. ואילו הייתי צועקת, מי היה בא לעזרי? זה בטח היה מעצבן אותו עוד יותר. והוא היה שולף סכין. ועושה לי פס על החזה. לקישוט ולמזכרת. אז המשכתי לרוץ. אם אפשר לקרוא לזה ריצה. הרגשתי שהסוללה עומדת להיגמר. הפרעתי לחתולה מולי לנמנם והיא ברחה. הלוואי שהייתי קלילה כמוה. בעצם, לקנא בחתולי רחוב זה להגיע לתחתית. איזה חיים יש להם. מסכנים. אבל גם אני מסכנה כרגע. מה עם המסכנות שלי? החל לכאוב לי במותן הימנית ושמתי עליה את היד. "היי" השחום צעק מאחוריי. "סטופ… סטופ" נראה לך שאעצור מיוזמתי? מה, ואולי אתה גם רוצה שאשכב על המדרכה ואחכה לך, ולפני כן אזליף עלי גם קצת בושם? השתגעת או מה? אז המשכתי לנוס על נפשי. כמו איילה שהזאב רודף אחריה. רק שלא הייתי כאיילה. אלא יותר כמו פילה כבדה. בעצם, רץ המרתון יכול היה מזמן לתפוס אותי. אילו רצה. אז מה קורה כאן? אולי גם הוא התעייף כמוני מלרוץ? החיים האלה, כמה ריצות יש בהם. מרדפים אחרי הזנב של עצמנו. ולפעמים אחרי המרדף אנחנו מגיעים לאותו המקום. אבל לפחות עם תובנות. זה גם משהו בימינו. השעה שעת חצות. והרחובות ריקים מאנשים. רק הוא ואני. והכוכבים שבשמיים. והמותן שלי יותר ויותר כאבה. אבל המשכתי. "סטופ… פליז" שמעתי שוב את קולו. והגוף שלי האט מעצמו. הבנתי שאין לי ברירה. רגליי כשלו ובקושי הצלחתי לעמוד. נשימתי הייתה כבדה והרגשתי שתוך שנייה פורצות ממני דמעות של חוסר אונים. איזו סיטואציה מחורבנת. פחדתי להסתובב. אז נשארתי עם הגב אליו. גופי החל לרעוד מרוב פחד. ומערבולת התפתחה בבטני. אלוהים בבקשה תעזור לי. התפללתי בכוונה גמורה. וחשתי יד על כתפי. ורציתי להיעלם משם. באותו הרגע. להיות במיטתי הבטוחה. מוגנת מהעולם. נותרתי נטועה במקומי. והוא אמר "היי מיס. וואט הפנד טו יו? איי פאונד יור טלפון. היר איט איז." והוא הושיט לי את הפלאפון שלי. ונטלתיו. ושתקתי. לא יצאו ממני המילים. "טנק יו טנק יו". הודיתי לו. והוא חייך. והלך משם.

 

 

חגית רימון

hrimon@gmail.com

לחצי כאן והצטרפי לדף האוהדים בפיסבוק – סטטוסים מעניינים, אירועים לנשים, חברות חדשות

דף האוהדים – אתר אישה בפיסבוק

 

 

סיפור קצר ומדומיין בהחלט – לילה בקיסריה עם שרה נתניהו

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

 

 

לפני שבוע הפלאפון שלי צלצל.
"הלו". עניתי בקולי הנעים.
"שלום מיכל, זה ביבי."
קול גברי עמוק ונעים נשמע באוזני.
"היי ביבי". עניתי בשמחה. מהולה בכבוד. כי בכל זאת, ראש הממשלה שלי על הקו. "מה שלומך?"
"מצויין." הוא השיב. והקול שלו… איזה קול יש לו… באמת שנמסתי כמו השעווה שבנר.
"תשמעי יקירתי, אני מתקשר אלייך כי שרה מבקשת להיפגש איתך. היא קוראת את הסטטוסים שאת כותבת ומאוד אוהבת אותם. ורוצה לראות מי עומדת מאחוריהם."
"ניפגש בשמחה." השבתי. ובאמת שמחתי. כי הסתקרנתי לפגוש את שרה, אשת ראש הממשלה, האישה שסיפורי אימה נקשרו בשמה. וחשבתי לעצמי שאולי אמצא אישה רגישה, עדינה ואנושית.
"נפלא מיכל. פשוט נפלא. את מוזמנת אלינו מחר לקיסריה, רחוב הדר שבע."
"להתראות מחר."
סיימנו את השיחה. ונותרתי עם הפלאפון ביד. דבר ראשון שאלתי את עצמי – מה אלבש?
נעמדתי מול המדפים שלי בחדר השינה. הבטתי בהם ארוכות. והם הביטו בי. לא מצאתי משהו מסעיר ויפהפה. טוב. נו. מכנסיים שחורים וחולצה שחורה. ואת המגפיים השחורים שלי. כמה מקורי.
ביום למחרת הפעלתי את הווייז השווים כמה מליארדים ושוב אמרתי לעצמי למה לא המצאתי משהו דומה. לא הרגשתי התרגשות יוצאת דופן. מה, כולנו בני אדם. קראתי קצת על שרה בויקיפדיה. היא נולדה ב- 5 בנובמבר 1958. כלומר היא בת מזל עקרב. דהיינו תשוקתית ביותר. פועלת מהלב, אבל גם בהגיון. הישגית. ויכולה לדקור בעת כעס או נקמה כמו עקרב. גיליתי שיאיר לפיד, מנהל הכספת הלאומית, נולד גם הוא באותו התאריך. כמה שנים אחר כך. עשיתי חישוב לא מהיר ששרה היא בת… 56. שרה עובדת כפסיכולוגית חינוכית, אז אוכל לשאול אותה קצת על העבודה שלה. ומה היא עושה במסגרתה. אני בטוחה שפניה יחייכו כשהיא תדבר על כך.
הגעתי לקיסריה. בצידי הרחוב ראיתי כל מיני אחוזות עם חומות די גבוהות. והרבה ירוק. ולא. אני נשארת בתל אביב. גם אם יציעו לי וילה בקיסריה. בעצם, אולי אשקול. נראה.
הנה, אני רואה שומרים ליד החומה. הגעתי. זהו. עכשיו התחלתי להתרגש. באופן רשמי ופורמלי. כיביתי את הרכב. נשמתי עמוק. הדלקתי את האור ומרחתי את האודם האדום בורדו שלי. להדגיש את שפתיי המלאות. "שלום, אני לשרה נתניהו." אמרתי לשומר. הוא בדק את תעודת הזהות שלי והכניס אותי. צעדתי בשביל בתוך גינה רחבת ידיים. הפנסים האירו את הדרך באור נעים וחמים. ראיתי שם בריכת נוי לא גדולה עם מים שנוזלים בה כדי להרגיע את הנשמה. אין ספק. יפה כאן. חששתי שישמעו את דפיקות הלב שלי. השומר פתח לי את הדלת הגדולה, וזהו. אני בפנים. וואאוו. אמרתי לעצמי. איזה יופי. משום מקום התקרב אליי ביבי. מסביבו הילה צהבהבה וכתר בלתי נראה. הוא הושיט את ידו אליי וחייך את החיוך המיוחד שלו. "שלום חגית. אני שמח שהגעת." הוא סקר אותי במהירות מלמעלה למטה ולמעלה. כף ידו החמימה עדיין בידי. הבטתי בעיניו. והתחלתי להרגיש בבית. "בואי שבי". אמר והפנה אותי לשבת בספה בצבע בורדו בסלון. "עוד מעט שרה תרד. מה תרצי לשתות?" "אשמח לנס קפה." השבתי. וביבי צעד לעבר המטבח. חשבתי שתגיח איזו אישה נחמדה שתכבד אותנו, אבל לאחר חמש דקות ביבי חזר עם מגש יפהפה ועליו שתי כוסות עם נסקפה וצלחות מעוטרות עם שלל עוגיות מפתות. "יש לך בית מאוד יפה." אמרתי לביבי.

"תודה". הוא השיב. "איפה את גרה?" סיפרתי לו. "אה, נחמד שם. יופי של שכונה." הוא פרגן לי. דיברנו קצת על כל מיני דברים, גם טיפה על פוליטיקה, למרות שאין לי כמעט מושג בזה, וגם קצת על צמחונות, מסעדות טובות, שאיפות, חלומות, אהבות וזוגיות. השיחה איתו הייתה מעניינת. ואז, אחרי כמה דקות, שמעתי נקישות. "הנה שרה באה." אמר ביבי, כשהוא מזדקף ומרצין.
"מאוד שמחתי לפגוש אותך. תהיי בקשר, אוקי?" "בסדר". השבתי. למרות שהיה לי ברור שהוא אמר את זה רק בגלל הנימוס. "באמת תהיי בקשר. לא סתם אמרתי. תתקשרי מתי שתרצי. ואם לא אהיה זמין, אחזור אלייך. אני מבטיח. אשלח לך את המספר שלי בווטסאפ."
ביבי קם ממקומו, שוב חייך את החיוך החמוד שלו, לחץ לי את היד ואמר "להתראות מיכל, תהנו לכן." הנקישות על הרצפה התחזקו, ושרה הופיעה במלוא הדרה. ביבי הניח עליה את היד, נשק לה על הלחי. ונעלם. קמתי ממקומי. שרה חייכה. ועיניה הכחולות אורו. חשבתי ללחוץ לה את היד, אבל היא התקרבה אליי וממש חיבקה אותי בחום. אז נישקתי את לחייה ככה באויר. ריח של אביב התפשט בחדר. והתערבב עם ה'מדמואזל' שהטפתי עליי. שרה התיישבה לידי. קרוב. והניחה רגל על רגל. היא נעלה נעלי עקב אדומות בוהקות. שמתי לב שהיה לה לק אדום סקסי. החצאית השחורה שלה עלתה קצת וחשפה גרביון שחור שקוף ורבע ירך. היה לה קצת מחשוף בחולצה שגילה עור זך ויפה.
"מיכל, תודה שבאת. תדעי לך שאני קוראת את רוב הדברים שאת כותבת, וזה נוגע בי. באמת. את כותבת יפה."
"תודה רבה." השבתי. "את באמת קוראת?"
"כן. בטח. אין לי הרבה זמן פנוי, אבל אני אוהבת לקרוא אותך." עיניה הכחולות הביטו בעיניי, ופשוט הרגשתי אותה. את מי שהיא. את מה שהיא מרגישה באותו הרגע. לא הצטרכנו יותר מדי מילים. שרה הורידה עת נעליה ושילבה את רגליה על הכורסא. ואני כמובן נותרתי עם המגפיים. "תורידי גם." היא אמרה לי. חלצתי את המגפיים שלי, והודיתי לאל שהגעתי עם גרביים במצב טוב. ישבנו זו ליד זו, ודיברנו על מלא נושאים. אפילו מצאנו כל מיני אהבות לדברים משותפים. גם שרה קצת "רוחנית" ואוהבת לבדוק ולהתעניין בתחומים חדשים. גם היא קראה את "הסוד" ואת "שורשים ושיעורים בזמן" ושאלה את עצמה האם יש גלגול נשמות והאם באמת ניתן לתקשר. היא הדליקה את מערכת השמע ומוסיקה נעימה התפשטה בחדר ובלב שלי. וגם בשלה. שרה המליצה לי בחום לאכול מהעוגיות, שאת חלקן היא אפתה. ובאמת הן היו מאוד טעימות. פריכות כאלה, עם אגוזים. אחר כך שתינו ביחד תה קינמון, והארומה שלו התפשטה בחדר.
הבטתי בעיניה וראיתי בהן קצת עצב, אבל גם שמחה וגעגוע לכל מיני דברים שהיום רחוקים ממנה, אבל יכולים אולי להיות שוב בהישג ידה. "גם אני אוהבת לכתוב." היא לפתע גילתה לי. היא הלכה יחפה לאחד החדרים וחזרה עם מחברת בצבע כחול. "הנה." אמרה והגישה לי אותה ביראת קודש. התרגשתי מכך שהיא הכניסה אותי למקום כל כך אינטימי שלה. פתחתי את העמוד הראשון, והמילים פשוט יצאו מתוך הדף ונכנסו הישר לנשמתי. "איזה יופי את כותבת." אמרתי בכנות. "תודה." שרה חייכה ולפתע צצה בפניה גומה. המשכתי לקרוא, וכששוב הבטתי בה ראיתי דמעה קטנה מנצנצת בעיניה. שאלתי את עצמי האם לעשות את עצמי כאילו לא ראיתי. ואז הדמעה החלה לזוז. וכבר לא יכולתי להתעלם. ושאלתי את עצמי מה לעשות. כי אני לפעמים נבוכה ממצבים כאלה ולא יודעת מה בדיוק לעשות ומה מקובל. אז שתקתי. וגם היא שתקה. והמשכתי לקרוא עוד קצת מהמחברת הכחולה. ובינתיים בזוית עיני ראיתי שהדמעה מטיילת על הלחי. ואצבעה עם הלק האדום מיהרה לנגבה. היא הביטה בעיניי. כאילו חיכתה שאשאל אותה מדוע היא נעצבה. אבל הרגשתי מבוכה. "מה קרה?" שאלתי כמו ילדה קטנה. "נזכרתי במשהו." היא ענתה בשקט ובקול מתוק. "במה?" שאלתי. והיא סיפרה לי. והתרגשתי. ונטלתי את ידה, למרות שהמבוכה הציפה אותי. וכך ישבנו. יד ביד. בשקט. ללא מילים. לא תמיד צריך לדבר. השקט יכול להיות עוצמתי באותה המידה. ואז היא הניחה את ראשה ליד כתפי. והצטנפה בין זרועותיי. המשכנו לשתוק. ומאז נשארנו בקשר. אחת ליומיים שלושה אנחנו מחליפות חוויות ומדברות על הדברים שבלב. ולפעמים, כשאנו מפנות זמן, אני מגיעה לקיסריה. לערב של דיבורים. ושתיקות.

 

* זהו סיפור קצר. הקשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט

 חגית רימון hrimon@gmail.com