קטע מרגש על אהבה, הלקוח מספר מעניין – מזהים את הספר?

מאת: אתר אישה

 

di

 

הנה קטע מרגש מספר מעניין שאני קוראת. מזהות את הכותב המוכשר ואת שם הספר? מה דעתכן עליו?

"היא הייתה שקטה ומופנמת ושברירית כזכוכית ונציאנית וגברים עוררו בה מבוכה נוגעת ללב. בפעם הראשונה בחיי פגשתי מישהי שלא נהנתה מכך שעמדה במרכז תשומת הלב. רק ביום הולדתי העשרים ושמונה קיבלתי רמז לכך שיכול להיות שאני מוביל בתחרות על לבה. התכנסנו לכוסית בכסית, והיא הגישה לי ספר עטוף. הלכתי הצדה וקראתי את נייר העטיפה. היה זה "על האהבה" של אריסטו.
כמה שבועות אחר כך נסעתי לראיין בירושלים את דני קיי. לפני שיצאתי לדרך צלצלתי אליה לשאול מה שלומה. "אני בסדר," היא אמרה, "דולב אצלי."
הגעתי לראיון שפוף ומדוכא. קיי, שהיה יהודי חם ואדם רגיש, הבחין שאני לא מרוכז ושאל אותי מה קרה. סיפרתי לו שפגשתי את אהבה חיי, אבל אני חושש שלבה נתון לאחר.
עד יומי האחרון הייתי אסיר תודה לו על תגובתו. "עזוב אותך מהריאיון," אמר לי, "אני אפנה לך זמן מחר. סע לתל אביב ותציע לה להתחתן אתך."
נוריתי מן הכסא, יצאתי החוצה ונכנסתי למונית. "לתל אביב," אמרתי לנהג, "ותמהר."
בעוד הרי ירושלים חולפים על פני הרגשתי איך מתעורר בי הכעס. על כל הכבוד לאמרותיו של אריסטו על האהבה, זכרתי אמרה אחרת שלו, שהתאימה הרבה יותר למצב רוחי באותה שעה ארוכה כנצח: "כל אחד יכול להתרגז – אין קל מזה. אך להתרגז על האדם הנכון, במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, למטרה הנכונה ובדרך נכונה – אין זה דבר קל כלל ועיקר."
כשהגענו לתל אביב הייתי כבר מרוגז למופת. נכנסתי לביתה של שולה והתייצבתי מולה. "נמאס לי מזה," הרעמתי בקולי, "אנחנו מתחתנים."
"בסדר," אמרה שולה, מה אתה צועק."

 

 

ליהיא לפיד – "אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת"

ליהיא לפיד הוציאה ספר חדש – אני לא יכולה להיות תמיד נהדרת, הכולל את מבחר הטורים שלה, והנה מה שהיא  כותבת.

ליהיא לפיד. צילום: אבי ולדמן

  

יקירתי,

במשך עשר שנים נפגשנו כל שבוע, את ואני. שבוע אחרי שבוע, שנה אחר שנה, כל יום שישי.

לפעמים על כוס קפה בנחת, לפעמים רגע לפני שהלכת לישון שנת צהריים.

בדרך כלל לא התלבשת לכבודי, לא התאפרת, פשוט היית את. וזה בסדר, זה בדיוק היה הרעיון, ששתינו לא עושות הצגות. בלי להכיר הורדנו את ואני מחיצות. אני פתחתי את לבי בפנייך, וגם את ביתי, את מחשבותיי, את הרגעים השמחים ואת העצובים.

את, בתמורה, הקדשת לי מזמנך.

הזמן שלך, שהוא המצרך שיש לך כל כך מעט ממנו, ושאותו את צריכה לחלק בין כל מי שצריכים אותך, שזקוקים לך, שמחכים לך.

אז רק רציתי להגיד לך תודה.

עשר שנים נפגשנו בין השורות שהודפסו על דף עיתון, ועכשיו אנחנו נפגשות כאן. פגישה חגיגית קצת יותר. אבל זה בסדר, את יכולה להתנהג כרגיל, כמו בכל יום שישי, להוריד איפור ולעבור לבגדים נוחים.

אם לא סיפרתי לך אף פעם, גם אני, כשאני מכינה את הפגישה שלנו, אני יושבת מול המחשב עם בגדים נוחים, בלי איפור ועם לב פתוח.

עשר שנים נפגשנו, את ואני, שבוע אחרי שבוע, והנה כמה דברים שדיברנו עליהם. אני ואת. במשך השנים. את חלקם גם אני לא זכרתי. את חלקם אף פעם לא אשכח.

תודה ששוב באת לפגישה שלנו.

אני מתרגשת.

 "הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים.

הייסורים שבאים בעקבות זה שאני לא מצליחה להיות כל הזמן מצוינת ומצטיינת, מתוקתקת ומסודרת, מדייקת ומחייכת. ונהדרת.

כי אני בין כה לא מצליחה להיות כזאת. גם אי אפשר. אני סתם נקרעת, ובסוף כועסת.

מעכשיו אשתדל קצת פחות ואהיה טובה לעצמי קצת יותר.

מגיע לי, אני בסך הכול די בסדר.

אני בטוחה שכולם גם ירוויחו מזה. בעיקר אני.

תחי החירות. כבר יותר טוב לי."

כבר עשר שנים שליהיא לפיד מתעדת שבוע אחרי שבוע את העובדה שהיא לא נהדרת. מדורה הפופולרי ב"ידיעות אחרונות" הפך עם השנים לכותל הדמעות של הלא נהדרות. שם נפגשות כל הנשים שהעוגה נשרפה להן, ששוב רבו עם אמא שלהן, שהגיעו באיחור ועם דמעות לאסוף את הילד, שאמרו לחברה הכי טובה את הדבר הלא נכון על הבחור הלא נכון. הבחורות הנהדרות יקראו כנראה ספרים אחרים, אבל לפיד מזמינה את כל מי שקמה אי פעם עם פיג'מה ותסרוקת גרועה לקרוא את העמודים הבאים ולגלות שאנחנו בסדר, שבחיים אין מתכון סודי מנצח, שהן לא היחידות שמסתובבות בעולם בתחושה שזה לא מה שהבטיחו לנו. גברים, אגב, מתבקשים לא לקרוא את הספר הזה, הוא מכיל יותר מדי סודות שאנחנו לא רוצות שתדעו.

חמישה דברים על הספר הזה:

1.       בכל פעם שהתיישבתי לכתוב לא האמנתי שאמצא על מה, ובסוף תמיד הייתי צריכה לקצר.

2.       שמונה שנים כתבתי מתוך ענן של עשן סיגריות ושנתיים בלי עשן בכלל. תמיד עם כוס קפה.

3.       מעולם לא סיימתי אף כוס קפה. הוא תמיד התקרר לפני כן והכנתי חדש.

4.        אני לא יכולה לכתוב עם שירים בשפה שאני מבינה כי המילים מתערבבות לי, אז ברקע התנגנו לי בחדר מילים בצרפתית, לדינו וספרדית.

5.     בעשר השנים שבהן כתבתי את הספר הזה הזדקנתי מקסימום בשנתיים.

ליהיא לפיד, אמא של ליאור ויעל, האחים של יואב. רעייתו של יאיר. הבת של תלמה ורפי. אחות. חברה. אישה. דודה. גיסה. כותבת. מצלמת. סקרנית. קוראת. לא יודעת לשיר. רוקדת מעט אבל עם כל הלב. שואלת. עונה. לפעמים צודקת, אבל גם ממש טועה. משתדלת. לפעמים משתדלת מדי. רוב הזמן רגועה, אבל כשמתרגזת אז זה עם כל הנשמה. מבשלת, אבל מעדיפה לאכול. מבולגנת. חוזרת הביתה לפחות פעמיים לפני שהיא יוצאת כי שכחה משהו.

סופרת ועיתונאית. לפני כן היתה צלמת עיתונות עם טוסטוס.

ספריה סודות ששמרתי בבטן, (2001) ואשת חיל(2008) היו רבי מכר. כתבה גם ספר מתכונים ושני ספרי ילדים, סבא השמן וסבא הרזה (2012) ולחש הקסמים (2006).

מתוך הספר:

מגילת החירות הפרטית שלי

הריני מוותרת בזאת על הניסיון הסיזיפי, חסר התועלת, מורט העצבים, לשמור על בית מצוחצח ומבריק בכל רגע נתון.

כי זה לא מצליח לי.

מעכשיו אני אסדר רק לקראת בוא האורחים. לא דקה קודם. כי מחיר העבדות כבד מדי.

ואל תבואו בלי להודיע מראש, כי אני לא אפתח את הדלת.

הריני מוותרת בזאת על המרוץ המשעבד להיות מתוקתקת לפי צו האופנה האחרונה. צר, רחב, גבוה, נמוך, עד הברך, אחרי הברך, התייאשתי. אחרי כמה פעמים שהתאמצתי, ובסוף נראיתי כמו בדיחה, אני משתחררת. מעכשיו אני לובשת רק מה שמחמיא לי.

ושמעצבי האופנה יתאימו את עצמם אלי.

הריני מוותרת בזאת על כל הנעליים הלא נוחות. זהו, חברות יקרות מאוד שלי, אנחנו נפרדות. אני יורדת, וחוזרת לגובה האמיתי שלי. חוזרת לאפשרות לרוץ אם אני מאחרת, לרקוד כשאני מאושרת, ולהסתובב לעשות סידורים בנחת, בלי לחלום על לחזור כבר הביתה ולהוריד אתכן מעלי.

הריני מוותרת בזאת על החלום של בטן שטוחה כמו מראת קריסטל, וירכיים רזות כמו זוג קביים. זה לא יקרה. אני אחטא לפעמים באכילת יותר מדי מתוק, אזלול סנדוויץ' בשעה מאוחרת מדי, ומדי פעם אשלח ידי לצ'יפס. אחר כך אעשה התעמלות, זה עונש שאני מוכנה לקבל, אבל אני לא אתייסר עד עמקי נשמתי. כי אף קמפיין דוגמנות לא מחכה לי, ובעיקר כי מותר לי. גדלתי.

הריני מוותרת בזאת על זה שכולם יחשבו שאני נפלאה. אני שמחה לעזור, אבל למדתי שהרבה פעמים אני משתדלת יותר מדי, ונותנת יותר מדי ובסוף מתרגזת. מתרגזת לגלות שמקבלים את זה כמובן מאליו. מעכשיו אני אתן רק כמה שמתאים לי. כמה שבא לי.

הריני מוותרת בזאת על היותי זמינה בכל רגע, לכל מצוקה ולכל שיחת נפש, בעיקר כי אתם אף פעם לא שואלים אם אני יכולה לדבר עכשיו. כן, אני מסננת. תשאירו הודעה, מבטיחה לחזור. זה לא אישי, אני פשוט לא פנויה. ואקבל את זה שתעשו לי בדיוק אותו דבר.

הריני מוותרת בזאת על כל החשבונות הקטנים. לא מעניין אותי מי מצלצל יותר למי, מי שכח את היומולדת שלי, ואם הוא הביא פרחים בחג האהבה. כי אהבה וחברות הם לא מבחן שצריך להגיש לפי התאריכים בלוח השנה. כשאצטרך מילה טובה, חיבוק, וגם עזרה, אני פשוט אגיד שאני צריכה. ותעשו את זה גם אתם, כי אני לא טובה בלהבין רמזים. וכשתבקשו, מיד אהיה שם. מבטיחה.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על היותי אם השנה. כי גם את זה אני לא מצליחה לעשות. תמיד יהיו אמהות שיש להן יותר מרץ להרפתקאות, שהן יותר סבלניות, יותר מעורבות, יותר מבינות, ושהן בכלל יותר מוצלחות. אבל אף אמא בעולם לא תאהב אתכם, ילדי היקרים, כמוני. כשצריך אוריד את הירח בשבילכם גם באמצע היום. אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל רגע וכל שנייה. סליחה.

הריני מוותרת בזאת לעצמי על הייסורים. הייסורים שבאים בעקבות זה שאני מנסה להיות כל הזמן נהדרת, מחייכת, מתוקתקת, מאורגנת, מצוינת, מצטיינת ומושלמת. כי אני לא מצליחה.  אי אפשר.

אז מעכשיו אשתדל ואתייסר קצת פחות, ואהיה טובה לעצמי קצת יותר. מגיע לי, אני בסך הכול די בסדר. אני בטוחה שכולם גם ירוויחו מזה.

תחי החירות.

הנה, כבר יותר טוב לי.

חמישה דברים על דיאטה:

  1. זו לא בעיה להחליט שלתקופה מסוימת את שומרת.
  2. זו לא בעיה לתקופה מסוימת לוותר על מתוק.
  3. זו לא בעיה לתקופה מסוימת לוותר על פחמימות.
  4. זו לא בעיה לתקופה מסוימת לוותר על שומנים.
  5. אבל ביום השלישי התקופה הזאת נראית מאוד ארוכה. אינסופית.

 ילדים:

ולסיום, ילדים, אני רוצה גם להתנצל בפניכם בשם כל האמהות

 סליחה על שאנחנו לא מגניבות.

כשהיינו בגילכם גם נשבענו שניתן לילדים שלנו לעשות מה שהם רוצים, נסמוך עליהם, על הבחירות שלהם, לא נשכנע אותם לעשות דברים רק בגלל שהם נראים לנו נכונים לעתיד, נכבד את היותם בוגרים, ונשב איתם לשיחות לב אל לב פתוחות, לא נזדעזע מהגיל שבו הם רוצים להתחיל, נבין שזה הגיל לעשות חיים, שחברים זה הדבר הכי חשוב בחיים, שזה לא נורא אם לא רואים את הרצפה בחדר שלכם מרוב בלגן, אבל אז קיבלנו את התפקיד הזה. של להיות אמהות.

ועכשיו אנחנו צריכות להתנהג בהתאם.

זה לא כיף לנו, ולא כיף לכם. אז סליחה שאני אומרת את המשפט שהכי נשבעתי שבחיים לא אגיד, אבל לסיום אני חייבת להגיד אותו, וסליחה מראש על זה שהוא כל כך נדוש. ילדים יקרים, יש דברים שאי אפשר להסביר. כשתגדלו תבינו.

חמישה דברים על ילדים גדולים:

  1. ילד, מי אסף אותך כל יום מהגן?
  2. מי נשאר איתך בבית כשהיית חולה?
  3. מי למד איתך את השמות של כל הדמויות המצוירות?
  4. מי כתב מכתבים למורה שתוותר לך?
  5. ועכשיו אתה אוהב רק את אבא – זה יפה ככה?

כשהאותיות מתבלבלות (והקשב מפריע).

היום מעל 10% מהילדים מאובחנים עם קושי לימודי כלשהו. לפעמים אני שומעת אנשים שאומרים שיש היום יותר מדי אבחונים ויותר מדי מקרים של התפנקות.

אז אני רוצה להגיד לכל אלה שאומרים את זה, שידברו עם אדם מבוגר עם דיסלקציה, כזה שכולם חשבו שהוא טיפש רק כי הוא כתב בשגיעים. תדברו עם אדם מבוגר עם בעיות קשב שנזרק מבית ספר עיוני לבית ספר מקצועי רק כי הוא לא הצליח להעביר לכתב את כל מה שהיה לו ברור בתוך הראש. דברו עם המופרע של הכיתה, זה שנזרק גם מבית הספר המקצועי, כי הוא פשוט לא הצליח לשבת על הכיסא (אפילו שהוא הבין הכול, וראשון).

דברו איתם על הצלקות ששורטות את הנשמה שלהם עד היום.

את תחושת ההחמצה על כך שהם לא למדו לימודים גבוהים, ועל מה זה להרגיש תמיד פחות טוב מאחרים. אפילו שאתה יודע שאתה חכם, שאתה מבין, רק שבאנגלית האותיות מתבלבלות לך, לקרוא זה עינוי, ולכתוב תשובה מלאה זו משימה בלתי אפשרית.

לאחד מכל עשרה ילדים יש קושי. בשבילו זה מאה אחוז קושי. והוא צריך את כל התמיכה שבעולם.

לא, הילד לא עצלן. יש לו בעיה. תושיטו לו יד. זה יכול לשנות את חייו.

חמישה דברים שלא הבנו כשסיפרו לנו אגדות:

  1. שיש סיכוי שאנחנו לא נהיה הנסיכה אלא המבשלת.
  2. שיש סיכוי שנעל הזכוכית תהיה קטנה לנו על הרגל, ונצטרך לשים פלסטר כי אחרת יכאב לנו.
  3. שיש סיכוי שנהיה בצרה, ולא יבואו שבעה גמדים להציל אותנו.
  4. שיש סיכוי שלא תמיד יהיה סוף טוב.
  5. שיש סיכוי שהנסיכה והנסיך לא חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.

 

 הרגע אחרי

ועמדתי בצד, ברגע הזה, אחרי שקיבלתי את חיי בחזרה, ידי רועדות על ההגה, וזכרתי את כל הרגעים האלה ואת האנשים שממלאים את חיי. את האהבה שלי ושל האיש שלי, את הילדים שלי שאם רק הייתי יכולה הייתי עוטפת בצמר גפן ולא נותנת להם לצאת מתחת לכנפי, את ההורים שלי שאני רק רוצה שיהיו להם בריאות וכוח, את המשפחה המורחבת, את האחייניות והאחיינים שלי שממלאים אותי במתיקות, את החלומות שיש לי, את אלו שהיו לי, את כל האנשים הטובים שמקיפים אותי, שממלאים את הלב שלי בתקווה ואהבה.

ונשבעתי לעצמי להיות זהירה יותר.

כי החיים האלה כל כך שבריריים. וכל רגע בהם הוא רגע שצריך להעריך. ולשמור עליו. כי אף רגע לא חוזר. והזמן טס בזמן שאנחנו חיים.

על החלון ישבתי

השבוע, כשהמצב נעשה לחלוטין בלתי אפשרי, עשיתי סוף-סוף סדר בחדר העבודה שלי. פתאום נתקלתי בספרון קטן וירוק. ידי רעדו כשהחזקתי אותו. ספר הזיכרונות של סוף כיתה ו'. פתחתי אותו בזהירות. בין האותיות הכתובות ביד מתאמצת מצאתי את עצמי נסחפת תוך שניות לאותה תקופה. למי שהייתי. נזכרתי איך קינאתי בבנות המקובלות, איך לא הבנתי מה צריך בכלל לעשות כדי שהבנים יבינו שגם בי יש משהו. פתחתי את ה"סודות" המטופשים, בכל קיפול קטן בשוליים וחיפשתי ניחומים. זכרתי את עצמי, ילדה מרובעת עם ברזלים על השיניים, שכל מה שהיא רצתה זה שמישהו אחד לא יכתוב לה "חברה טובה", או "שתצליחי בחטיבה", אלא שישים לב שהיא יפה. פתאום ראיתי שני זיכרונות, ממש בסוף, שכתובים בניסוח מסובך, קצת מגומגמים, בכתב הבלתי אפשרי הזה של בנים. קראתי את שני העמודים שלוש פעמים, ולהפתעתי גיליתי שהסתתרו בהם כל המסרים שלהם כל כך חיכיתי. כמה חבל שלא הבנתי את זה אז.

 

אהבה אחת, חתונה שנייה.

הוזמנתי לחתונה קצת אחרת. מהרגע ששמעתי על החתונה הזו, הלב שלי דילג לו מרוב שמחה. לפני חמש שנים הם היו עוד אחד מהזוגות שנישואיו לא הצליחו והגיעו אל מדרגות הרבנות ברכבים נפרדים. זה קורה במשפחות הכי טובות. אחרי שהם התגרשו הם חילקו את הימים עם הילד, לימים אצלו ולימים אצלה וכל סופשבוע שני, כמו עוד הרבה זוגות אחרים. זוגות שהם אתם או זוגות שהם חברים שלכם.

בניגוד לחלק מהזוגות המתגרשים, הם לא דיברו אף פעם לא יפה, הוא עליה או היא עליו, ואם הם התווכחו או כעסו, אז זה כנראה היה במידה, כי אף אחד לא שמע. והכי חשוב, והכי פשוט: הם לא פצחו במלחמה.

השבוע, חמש שנים אחרי שהם נפרדו על מדרגות הרבנות, הם עמדו יחד מתחת לחופה. שוב.

והכריזו מול כל הקהל והעדה על אהבתם.

והיא היתה בעיני יפה יותר מאשר בחתונתם הראשונה, בשמלה לבנה ושיער אסוף. והוא חייך חיוך שבאמת הגיע עד האוזניים. והיה שם רק אחד שהיה יותר מאושר מהם. הבן המשותף שלהם, שכשהוא הגיש להם את הטבעות, גם הציניקנים הכי גדולים לא יכלו שלא לנגב את הדמעות.

נכון, זה לא קורה הרבה, ועדיף להסתיר את פרט המידע הזה מילדים של הורים גרושים, שלא יבואו להם בלילה פנטזיות ותקוות, אבל אולי כדאי לזכור את זה. לזכור שהחיים הם עסקה מסובכת ומורכבת, ולא כל מה שנראה נכון היום יהיה כזה גם מחר. ולכולם מותר לטעות. גם אם התגרשתם, וגם אם אין סיכוי שבחיים תחזרו להיות יחד, עדיין שווה לנהוג בהגינות, בכבוד ולזכור שגם אם לא תתחתנו חזרה, אתם יום אחד תעמדו שוב יחד מתחת לחופה. את ואתה.

אתם תעמדו שם לצד הילד או הילדה שלכם ביום הכי מאושר בחייו.

אתם הוריהם ותמיד תהיו, יחד או לחוד. ואין טעם במלחמות.

חמישה דברים שצריך לזכור על משפטים שלאורם גדלנו:

  1. "אין אומרים שבחו של אדם בפניו." אולי המשפט הכי מטופש שיש. בואו נשבח כל אדם בפניו. זה נפלא, וזה יעשה לו רק טוב. אולי בסוף גם יגידו לנו את שבחנו בפנינו.
  2. "יהללך זר ולא פיך." בארצנו המפרגנת, יהללוך זרים רק אחרי שכבר לא תהיו פה ליהנות מזה.
  3. "כל כלב בא יומו." לא נכון. רשעים רבים חיים באושר גדול עד יומם האחרון.
  4. "זה מה יש." זה נכון, וצריך לשמוח ממה שיש, אבל אין שום רע בלשאוף ליותר.
  5. "אם אני לי מי לי." זה דווקא כן כדאי לזכור. מאוד כדאי.

 

 פסח.

 חמישה דברים שמארחת הסדר צריכה לזכור:

  1. יהיה צפוף, יהיה רועש, ויהיה ברדק אדיר.
  2. בתוך הבלגן אף אחד לא ישים לב שלא כל הכוסות אותו דבר.
  3. מישהו ישכח להביא משהו. או שאת תשכחי להכין משהו.
  4. את תפחדי שיש פחות מדי אוכל, ויהיה הרבה יותר מדי.
  5. כל מי שמציע עזרה – מיד תגידי לו: כן, בשמחה. את לא תצטערי.

 

כולנו מסובין (או למה חלק מהאורחים ישבו במרפסת)

קומה ראשונה על רחוב סואן בבניין מתפורר. היינו זוג צעיר שלקח משכנתא שלא רואים לה את האופק, וקנינו דירה שלכל הדעות יכלה להיקרא חורבה, שאחרי שיפוצים קטלניים שהותירו אותנו מרוששים ומותשים הפכנו אותה לבית הראשון שלנו. ביום האחרון, סוף השיפוצים, הגיע איש הגבס, כדי לבנות עמוד בכאילו. בשרטוטים העמוד המתוכנן נראה מאוד יפה (בשרטוטים גם הדירה נראתה גדולה), והמעצבת הסבירה שהוא נחוץ למען הסימטריה.

להפתעתי איש הגבס לא הסכים לבנות את העמוד. "תראי," הוא הסביר לי, עומד באמצע החלל הקטן, "היום את צעירה, אבל יום אחד תרצי לעשות ליל סדר, ואם יהיה פה עמוד, לא יהיה לך איפה לשים שולחן!"

ממעמקי גילי הצעיר צחקתי צחוק גדול ושאלתי אותו אם אני נראית לו כמו מישהי שאי פעם תעשה סדר. הוא צחק חזרה והודיע, "את תעשי, ואת תודי לי." קיפל את הציוד והלך. ויתרתי על הסימטריה, ועוד באותה שנה מצאתי את עצמי, מתוקף נסיבות פתלתלות, מארחת את הסדר. אם היתה לי הכתובת שלו הייתי שולחת לו פרחים. מאז, כבר יותר מעשר שנים, כמעט כל שנה שאני עושה את הסדר, והאמת שזה ממש בסדר. חלוקת העבודה מסודרת ולא משאירה לי הרבה טרחה.

אט-אט המשפחה גדלה, ומעשרה הפכנו לעשרים וארבעה, אבל אני נשארתי רגועה, יותר מדי רגועה. כל כך רגועה שהשנה הזמנתי כל מי שעבר בשכונה. זה התחיל עם דני, שאשתו נסעה אז אמרתי לו לבוא עם הילדה. אחר כך מירל'ה נסעה פתאום עם בעלה, ונשארו הילדים שלהם – שהוזמנו מיד. ככה זה נמשך, ההזמנות, עד שבסוף שבוע שעבר גיליתי שהזמנתי לביתי גם פסנתרן סיני שעבר בסביבה, ויחד איתו, אני עכשיו עם שלושים ושניים מוזמנים שצריכים להיכנס בסלון שאליו אפשר להכניס מקסימום עשרים איש בעמידה.

 נשמתי עמוק, והיות שאין לי יכולת להזיז קירות, החלטתי להדחיק את הצרה עד לרגע האמת. בינתיים, בבוא יום ראשון, העברתי תזכורת בין הנשים על האוכל שצריך להביא, ובהזדמנות זו הודעתי להן על מספר המוזמנים. בכל השיחות נשמעו חניקות והשתנקויות מהצד השני של הקו, ואחרי התאוששות נשאלה שוב ושוב השאלה, "את בטוחה שיש לך בבית מספיק מקום?!" אחר כך שאלו אם יש לי מספיק כלים, כפיות, כוסות, וכיסאות. כשביום שני החותנת הציעה שנעשה ישיבה דחופה ואמא שלי הצטרפה לחרדה, וכך גם גיסתי, ודני שאל אם לא כדאי להעביר את הסדר למלון, הבנתי שאין ברירה, אני צריכה להתחיל להילחץ. אז נכנסתי להיסטריה.

יש בעיה קטנה, אמרתי לחזק, אני חושבת שאין לנו מספיק מקום. התחלנו שנינו ללכת הלוך ושוב בסלון, מודדים צעדים. אחרי זה העמדנו כיסאות בשורה, וגילינו שאין דרך שבה ישבו כולם סביב שולחן ארוך אחד. חלק צריכים להיות במרפסת.

הייתי מדופרסת. בדיוק באותו רגע צילצלה חברה וכשסיפרתי לה היא גיחכה. "שטויות," היא אמרה, "תעשי שני שולחנות, זה באמת לא משנה, אני בטוחה שיהיה שמח נורא." אז היא שתקה דקה והוסיפה, "יותר טוב מאשר אצלנו. השנה זה רק אני, בעלי והילדה."

הזמנתי אותם.

 "אבל הרגע אמרת שאין לך מקום," היא אמרה.

"לא נורא," אמרתי לה. "לא כולם יהיו באותו שולחן, הצלחות לא יהיו תואמות, ויהיה צפוף נורא, אבל זה כל הרעיון בחג. שיהיה שמח, לא שיהיה מסודר."

עכשיו יש לי שלושים וחמישה איש לסדר, ומבחינתי זה ממש בסדר. רק כשאתם באים, ביקשתי מהאורחים, תביאו קצת כיסאות מתקפלים. וסכו"ם.

ספר חדש: אשריך וטוב לך – המדריך לאושר מאלף ועד תו

מאת: אודליה אלכסנדרוביץ 

הספר "אשריך וטוב לך – המדריך לאושר מאלף ועד תונועד לעורר לגרום לאנשים להאמין שאושר הוא בר השגה, שמגיע לנו להיות מאושרים, וגם הצעות היכן למצוא אותו. הספר מציע אתנחתא מהמציאות הלא פשוטה, ומזכיר לנו מה עושה אותנו מאושרים, ואיך, בסופו של דבר, הדרך לאושר אינה כזו ארוכה ואינה כל כך מפותלת. הספר משלב הומור ומחקר, רוחניות ומדע.

אושר הוא משאלת לב אוניברסלית, חוצה דת, מין, גזע וגיל. יחד עם זאת, כמעט אין שני אנשים שיגדירו אושר בצורה זהה. עבור כל אחד מאיתנו אושר נמצא במקום אחר. לאחד אושר הוא הצלחה, לאחד – בריאות ולאחר שניהם גם יחד. אבל כולנו מחפשים אותו. היות שכל אחד מגדיר אושר בצורה שונה, המדריך לאושר אינו "מגלה את סוד האושר" אלא נותן סימני דרך היכן לחפש את האושר שלך.

 הספר נחלק לשניים

  • החלק הראשון: עוסק בתיאוריה של האושר ומציע הגדרות לאושר הן אישיות והן של פסיכולוגים, פילוסופים ומורים רוחניים ידועים.
  • החלק השני: הוא מדריך מא' ועד ת'. כל אות קיבלה ערך והצעה היכן למצוא אושר, לדוגמא: מ' היא מוסיקה, ק' הוא קוקאין וס' – נו, מה כבר יכול להיות בס'? כמובן שהכותרות מהוות טיזרים לתוכן מרתק, מעורר השראה ומעשי למציאת האושר.
  • בסיום כל פרק ישנו טיפ הומוריסטי בדרך אל האושר…

על המחברת:

אודליה אלכסנדרוביץ – מאושרת. לא לחלוטין ולא כל הזמן, אבל לרוב שמחה בחלקה. מאמנת אישית, עסקית ומגשרת מוסמכת. מנחת סדנאות אושר ומציאת הייעוד האישי.

 איך הגעת לכתוב את הספר?

תוך כדי עבודתי כמאמנת אישית גיליתי שבתהליכי האימון אנשים רבים מחפשים את האושר אך אינם מוצאים אותו מסיבות רבות ומגוונות שבראשן – אנשים רבים חושבים שזה לא מגיע להם! שאם הם יגידו שהם מאושרים כנראה שהם לא עובדים מספיק קשה, אם הם מאושרים כנראה שהם עשירים וכדומה.

סיבה נוספת היא שאיננו מגדירים לעצמנו מהו אושר בשבילנו, וכשאנחנו אוספים להגדרה אחת את הפירושים של כל הסובבים אותנו זה הופך ליעד בלתי מושג.

 טיפים בדרך אל האושר:

הספר שזור בטיפים למציאת האושר, בואו ננסה לצאת לדרך יחד:

  1. היות שאושר הוא דבר אינדיבדואלי ראשית הגדירי לעצמך מהו אושר בשבילך? מה משמח אותך? מה נעים לך? מה עושה לך טוב?
  2. בשביל אושר צריך לעבוד: ברגע שהגדרת לעצמך מה עושה אותך מאושרת – "עשי לביתך" אם את מאושרת כשאת קוראת – פני לזה זמן. אם את מאושרת כשאת משיגה יעדים בעבודה – התאמצי בשביל זה, אם את מאושרת כשאת מקבלת מחמאה – סחטי אותה.
  3. אושר צריך לזהות: לפעמים קורים דברים רבים שעושים אותנו מאושרים ואנחנו מתעלמים מהם כי הם קרו מעצמם, אז אנחנו לוקחים את קיומם כמובן מאליו ולא מודים שזהו רגע מאושר, לדוגמא: מקום חניה שהתפנה בדיוק כשהגעת לרחוב סואן, גשם שירד וחסך לך להשקות את הגינה, פגישה שהתבטלה ופינתה לך זמן לארוחת צהרים שקטה.
  4. אושר הוא לא בהכרח אקסטזה והוא גם לא יכול להיות רציף ובאותה מידה כל הזמן, אושר הוא אוסף של רגעים שיכולים לנוע מתחושת נעימות דרך הנאה ועד לשימחה גדולה.
  5. כשאת כבר מאושרת – תודי בזה. ותודי על זה. משום שזה בלתי נמנע, בדבש יש עוקץ, לעיתים יש גם רגעים לא טובים. אך ככל שתכירי ותוקירי רגעים מאושרים ותאמרי לעצמך "כרגע אני מאושרת", "ברגע זה טוב לי", תגלי שאוסף הרגעים הללו גדול, חשוב, ומפצה על הרגעים המרירים.

הייעוד שלי הוא לתרום לאושרם ולאיכות חייהם של אנשים רבים ככל האפשר.

בימים אלו אני כבר כותבת את הספר הבא שלי שיהיה מדריך למציאת הייעוד האישי.

מאחלת לכם אוסף גדול של רגעים מאושרים,

שלכן,

אודליה

את הספר ניתן לרכוש בלינק www.odelia-coaching.co.il

או ישירות דרכי בנייד: 050-8823394

E-MAIL: odeliaalex@gmail.com

הבשורה על פי עצמי – ספר חדש של ליב ברזילי

מאת: חגית רימון

 

ספר חדש נחת במערכת אתר אישה, ושמו "הבשורה על פי עצמי" של ליז ברזילי, בהוצאת אוריון. התחלות של ספרים קובעות האם אמשיך לקרוא אותם אם לאו, וההתחלה של הספר הזה מעניינת: 

"פקחתי את העיניים וניגבתי את הזיעה הקרה מפניי. נשמתי עמוק ופלטתי אנחת רווחה: זה היה רק חלום. שוב. התיישבתי והסתכלתי על החדר החצי חשוב סביבי. נשענתי על ראש המיטה מאחוריי והרגשתי עצבות מוכרת משתלטת עלי מלמטה למעלה. פתאום מצאתי את עצמי חושבת שוב את המחשבה שהעירה אותי כמעט כל לילה. כמה שנים עוד אתעורר מאותו סיוט? כמעט כל לילה, כבר עשר שנים, אני עוצמת את העיניים ורואה אותו תסריט זוועה. אני רואה את עצמי, לפני עשר שנים, בת שבע, מחכה בבוקר מחוץ לכיתה לבד. מחכה ששאר הילדים כבר יגיעו או שהמורה תבוא לפתוח את הכיתה, או מישהו אחר. העיקר שאני לא אשאר שם לבד. כל יום עמדתי באותה נקודה, באותה תחושה זוועתית שהנה הוא בא, מעבר לפינה. כל רגע. וברוב המקרים הוא באמת הגיע. הוא ידע מתי אני לבד וידע שאף אחד לא יראה מה הוא עושה ליד הכיתה הפינתית. כמעט כל לילה מחדש שמעתי את צעדי רגליו מהדהדים על המרצפות, ראיתי את העור השחום בולט כמו כתם על רקע הקירות הלבנים. כל פעם הרגשתי את תחושת המחנק שאין לאן לברוח, שאין לא יכול לעזור לי. כך קרה כמעט מדי יום ביומו.

בהתחלה הוא היה מסתכל עלי, אחר כך מתקרב אלי ובסוף גם שולח ידיים. כשהיה מגיע אל מתחת לחולצה, היה מבט מסתורי על פניו, שנראה תמיד אותו דבר. הוא נראה מרוצה במיוחד אם היה מצליח להגיע אל מתחת ל"טייטס". הייתי לוקחת צעד אחורה ועוד צעד בכל פעם שהוא ניסה לשלוח אלי ידיים, אבל בסוף הייתי מגיעה אל הקיר ואל מבוי סתום.."

הכתיכה יפה וזורמת, וההתחלה של הספר מסקרנת להמשיך לקרוא, ונוגעת בתחום כואב לנשים ונערות רבות…

הבשורה על פי עצמי, ספר חדש

והנה תוכן הספר, כפי שכתוב על גב העטיפה:

רומן כחול-לבן מקורי ומרגש, המציג תמונה אותנטית וכאובה של נוער בגיל ההתבגרות ושל המשבר שהם חווים ביחסיהם עם הוריהם, בצד נושא האהבה לבני-זוג, שהוא בראשית התפתחותו על כל הכרוך בכך.
מילדותה מתמודדת ליה בת השבע-עשרה עם הריחוק והניכור בינה לבין אמה. לאחר מותה הטרגי של חברתה הטובה ביותר היא נותרת להתמודד מול העולם לגמרי לבדה. בניסיון למצוא משהו שימלא את החלל שהותיר מותה של חברתה, היא מוצאת את עצמה חיה עם חבורת בני נוער, אבודים כמותה, ולצדם היא חווה מעט מאוד שקט לצד הרבה סמים, אלכוהול ויחסי מין. על רקע המאמצים לעבד את תחושת האובדן העצומה עקב המוות הפתאומי, חל מפנה ביחסה של אמה כלפיה, והדבר מסייע לליה להשיב לעצמה שליטה על חייה, אך יותר מכול מאפשר לה להניח לכאב ולזיכרונות ולהתחיל לחיות בהווה במקום להיות רדופה על ידי העבר.
 
 
"החופש המוחלט תמיד היה חלק בלתי נפרד משגרת חיי, הוא הפך להיות חלק ממני עצמי, הוא מרכיב חשוב במי שהפכתי להיות. החופש הזה היה הדבר היקר לי ביותר, ובו זמנית גם האויב הגדול ביותר שלי. הייתי אומללה כל-כך בגלל הכאב והניתוק שהוא המיט עלי, אבל לא יכולתי לדמיין עצמי בלעדיו." הציטוט הזה מתוך הבשורה על פי עצמי נבחר כיון שרגע הכתיבה שלו היה פשוט הרגע בו הצליחה ליב ברזילי לנסח ברהיטות את הקונפליקט הגדול של חייה. הקונפליקט הפנימי הזה הוא מה שמשותף לכל "נערי החוף" באשר הם. ליב מספרת, כי "אם תצליח לגרום לנערים ולהורים שיקראו את הספר, להבין את הקונפליקט הזה, רק את הדבר האחד הזה, היא את שלה עשתה".     
 
ליב ברזילי, 27, אחות מוסמכת, גדלה בקיבוץ אפיקים, בעמק הירדן. הספר "הבשורה על פי עצמי" נכתב בהשראת קיץ שאת רובו העבירה בחוף על שפת הכנרת, אם כי לחלוטין לא מדובר בשחזור מדויק של אירועים ספציפיים.     ליב ברזילי מספרת, כי "הספר פותח לקורא חלון לעולמם הקסום והכואב של "נערי החוף", אליו נחשפתי כשהייתי בתיכון. הוא מספר את סיפורה של התופעה כולה דרך סיפור אינדיבידואלי אחד, שעוקב אחר כל הפרטים שקשורים לעניין. איזה סגנון נעורים נכנס לעולם הזה, מאיזה רקע הם מגיעים בדרך כלל, מה קורה להם שם ואיך הם חוזרים למסלול החיים הנורמאלי. שזרתי בסיפור את הפן המשפחתי והחברתי, את כל הרגשות והמחשבות בהם נתקלתי בהתנסות שלי עם החוויה הזו. לדעתי, הספר יכול לתרום רבות לכל מי שהיה נער או נערה מעט מחוץ למעגל ולכל מי שיש לו נערים בבית.  מצד אחד, אתה כנער חי באווירה מופלאה של חופש, מי לא רוצה להיות חופשי לעשות כל העולה על רוחו? מצד שני, אתה שבוי של החופש הזה, כי הוא מביא בצידו בדידות עצומה וחוסר ודאות, מסכמת ליב ברזילי. 
 
הבשורה על פי עצמי, מאת ליב ברזילי, הוצאת הספרים אוריון, 243 עמודים, מחיר לצרכן 72 ש"ח, להשגה בכל חנויות הספרים. 
 
 
 
 
 
ע
ע
עע
ע

ספר חדש ומפתיע: חיים חדשים – רומן מתח לנשים  

חיים חדשים מאת ישראל אדיר הוא ספר ייחודי ומפתיע, המיועד בעיקר לנשים, אולם גם הגברים יקראו אותו בשקיקה עד לסיום המותח והמרגש.  

מאת: זוהר נוי, יח"צ

"חיים חדשים" מאת ישראל אדיר הוא ספר ייחודי ומפתיע, המיועד בעיקר לנשים, אולם גם הגברים יקראו אותו בשקיקה עד לסיום המותח והמרגש. חיים חדשים הוא רומן מתח, המבוסס על אירועים אמיתיים, אולם רובו ככולו הוא פרי יצירתו של ישראל אדיר, בעל חברת היי טק, ששאף לתת דרור לפרץ היצירה המיוחד שהיה אצור במוחו עד שהגשים את המטרה. הספר חיים חדשים מתאר אישה אמיצה שאינה נכנעת למצוי. אישה המתמודדת מתוך בחירה אישית, בדרך מפותלת ולעיתים כואבת מתוך הבנה שיעדה אכן בר השגה אם רק תפעל בהתמדה עבור עצמה.

"חיים חדשים" הינו מסע של נערה צעירה בעלת יותר מחמישה חושים. את חושיה למדה לחדד תוך הסתכלות בוחנת ומתוחכמת בצעדי אביה שניחן אף הוא בסגולות הניתנות להערצה. היא מסרבת לקבל את חייה העגומים כעובדה ושואפת "לנפץ" בכל דרך אפשרית את האמונה המרחפת בסביבתה, שגורלה נקבע ולא ניתן לשינוי. מזל הופכת במהירות מסחררת מנערה לאישה בעלת יכולות יוצאות דופן, המסייעות לה לצאת מחיי דלות לחיי עושר ולא תמיד בדרכים חוקיות. היא אינה בוחלת במשחקי יצרים, כסף ומין. היא מוכיחה בכל פעם מחדש שביכולתן של נשים להפוך את הגברים ל"כלי עזר" כזה או אחר בדרך למימוש מטרה, ללא ידיעתם.

את הרפתקאותיה החלה גיבורת הסיפור מימי התיכון, בהם עברה חוויה שניפצה את חלומה ואמונתה של כל נערה צעירה. אותה חוויה משפילה, בשילוב חיי דלות חסרי מגן מצד הוריה ולאחר התעללות קשה על-ידי אחיה הובילה לפגישה מקרית עם אישה מסתורית. היא מסייעת למזל להגיע להחלטה גורלית שמשנה את חייה ומובילה לחיים שיכלו להיות הרסניים אלמלא נחנה ביכולת ההישרדות. בהמשך מסעה, היא נתקלת במצבים מביכים, אולם תמיד מוצאת דרך חילוץ המובילה להתחלה חדשה שכללה תמיד שם חדש, מקום מגורים ואנשים חדשים. בסופו של דבר, היא נאבקת לשמור קרוב אליה את החיים החדשים והאחרונים אותם יצרה ובמקביל, לחזור ולהתמודד עם המקום בו החל מסעה .

ישראל אדיר מספר, כי הספר חיים חדשים הוא פרי מחשבה ממושכת על פני מספר שנים עד שהסיפור הבשיל לרומן המכיל אירועים גדושים, גיבורים רבים ומשתרע על פני עשרות שנות חיים וארבע יבשות.
אדיר מסביר, כי המסר המרכזי של הסיפור נמצא בביטוי הידוע "הכל צפוי – והרשות נתונה". גורלו של אדם אמנם קבוע, אבל ניתנת לו האפשרות להשפיע על מהלך חייו ולהתגבר על קשיים בסיוע כוח הרצון.
אדיר מפתיע ומציין, כי הוא פמיניסט ובעל אמון רב בעדיפות יכולותיהן של נשים על פני גברים. "אני מאמין שנשים כישרוניות יותר מגברים ולמעט כוח פיזי, יש להן עדיפות. ניסיתי לבנות דמות חזקה ומצליחה כדי לנסות ולדרבן נשים ליטול את "הרשות הנתונה" ולהגשים את "יכולותיהן". העדיפות של הגיבורה על פני כל הגברים בהם היא נתקלת במהלך חייה, בולטת לקורא כמעט מתחילת הספר, ועוברת כחוט השני לכל אורכו."
"אני מקווה שהספר יגיע לידי נשים רבות אשר אולי חלקן תקבלנה עידוד לצאת מהשגרה, ליזום ולבצע. אם אכן כך יקרה – דייני!".

חיים חדשים, מאת ישראל אדיר, 86 ש"ח