מאת: Desire
אני עומדת בכניסה לאולם. לבושה בהידור, מאופרת ומסורקת, נראית כל כך זוהרת. אני מחייכת לכולם, אך בפנים אני מרגישה עצובה כל כך. משחזרת במוחי בפעם המיליון את אינספור ההזמנות שהזמנתי אותה ואת החבר שלה לבריתה לרגל הולדת בתי. והיא מצידה הבטיחה להגיע.
עברו כשעתיים וחצי מתחילת האירוע וברור לי שהיא כבר לא תגיע.
לעזאזל, היא לא יכלה להתקשר או להודיע לי? אולי קרה לה משהו?
ניגשתי לתיק והוצאתי את הנייד, אולי שלחה הודעה או התקשרה להודיע שהיא לא תגיע. על הצג הכל התנהג כשורה, לא הייתה שיחה שלא נענתה ואף לא הודעה כתובה.
כעבור חמש שעות הגיעה הודעה כתובה: "היי…איך היה? אני מקווה שהכל הלך בסדר".
הרגשתי איך הזעם גואה בי. איך היא עשתה לי את זה? כעסתי, נעלבתי הייתי פגועה כל כך. האדם הקרוב לי מכולם, חברתי הטובה שהייתה לי כאחות, כמאהבת, החליטה לא להגיע לאירוע שלי ואפילו לא טרחה להתקשר!?
הרגשתי כאב חד בלב, אחד כזה שמרגישים כשמישהו קרוב שאתה אוהב פוגע בך. כמובן שלא הגבתי על ההודעה שלה. היא התקשרה, אני לא עניתי לטלפונים משום שלא הייתי מסוגלת לדבר איתה.
לאחר שנרגעתי, עניתי לאחד מאינספור הטלפונים שלה. היא התנצלה וטענה שהיה לה תור לרופא נשים. שאלתי בתמימות מה קרה? היא לא רצתה לספר, התחמקה, דבר שפגע בי עוד יותר. הייתה לי תחושת בטן שהיא משקרת, ואכן תחושה זו התגלתה לאחר מספר שבועות כנכונה.
למרות הכל סלחתי לה, אך התרחקתי, הפגנתי קרירות כלפיה. היא לא וויתרה, התקשרה אלי, שלחה המון הודעות, ניסתה להתקרב וידעה שרק פגישה עימי תפוגג את הכעס שלי.
בבוקר חורפי אחד היא הגיעה אליי לביקור (ללא מתנה), הפגישה שירתה את מטרתה.
סלחתי לאהובתי על הפגיעה שלה בי ובכבודי, נראה שהאהבה שוב ניצחה את המכשולים, האמנם כך??
כל הפרקים נמצאים במדור – מיומנה של אישה נשואה