"חדרי הבית" – סרט חדש – מה עושים כשהנושים דופקים בדלת? ומה הקשר בין הסרט לבין סגירת "נעלי גזית"?

חדרי הבית – עם השחקנים יובל סגל, עידו זייד, דני שטג ואסנת פישמן, תסריט ובימוי: איתן גרין, ישראל 2016 | 104 דקות

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

יובל סגל, אסנת פישמן ודני שטג הם שחקנים מבטיחים ומוכרים, והציפיות מהם גבוהות. כעת הם מככבים בסרט חדש – "חדרי הבית", ואליהם מצטרף הנער עידו זייד.

האם התרגשתי מהסרט? אני מודה שלא כל כך. אבל יצויין שהסרט די מעניין.
האם הופתעתי מהעלילה או מסופו? גם לא כל כך. האם יצאתי נפעמת או עם תובנה עמוקה לחיים? לא כל כך. יצאתי בעיקר קצת לחוצה בקשר למצב הכלכלי ומכך שברגע אחד בערך עלולים ליפול כלכלית.
במקרה, יום לאחר הקרנת הבכורה שאליה הוזמנתי פורסמה בטלויזיה כתבה על אליאב וינר, הבעלים של רשת נעלי "גזית".

בכתבה בידיעות אחרונות פורסם כי רשת נעלי גזית, הפועלת כ־30 שנה, ביקשה מבית המשפט המחוזי בתל־אביב להורות על פירוקה.נאמר בכתבה כי  "בעלי הרשת, אליאב וינר, טען בבית המשפט כי היא חדלת פירעון. נעלי גזית ט. וינר ובניו, מפעילת הרשת, ציינה בבקשת הפירוק כי אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה לנושיה ולעובדיה. העובדים פוטרו בימים האחרונים. הרשת סגרה את כל החנויות שבבעלותה מאחר שלא עמדה בהתחייבויותיה."

בכתבה בטלויזיה ראיינו את אליאב וינר, הבעלים של נעלי "גזית", והוא נראה שבור, עצוב וחסר אנרגיות.
הכתבה קצת שפכה לי אור על הסרט "חדרי הבית", על ההרגשה של מי שנופל כלכלית, שהיו לו המון חלומות – להחליף את האוטו, לבנות בית יפהפה למשפחה אך מתישהו, בתהליך של היסחפות לבור, הוא מוצא את עצמו מופסד, רגשית וכלכלית. מה שחלם עליו התרסק. ומה יהא עליו עכשיו?

אליאב וינר אמר בכתבה שהוא לא רואה את עצמו עושה משהו אחד מלבד ליצור נעליים, אבל כרגע אין לו שום רעיון או השראה ליצירה ולנסיקה למעלה. כך גם אברם, גיבור הסרט, ניצב מבולבל אל מול המפולת הכלכלית שלו, ואין לו רעיונות יצירתיים מה לעשות עכשיו. הוא מרגיש כמי שחרב עליו עולמו ואין לו מושג מה עושים עכשיו. הוא מבולבל וחסר השראה.

האמת שלא הרגשתי כל כך אמפטיה כלפי גיבור הסרט, כי בכל זאת, יש לו בית יפה בירושלים, ששווה הרבה כסף. אבל ישנם כל כך הרבה אנשים שבאמת התרסקו כלכלית בעקבות חלומות גדולים, וניתן להבין שכשמגיעים הטלפונים המפחידים מהנושים ומהבנק – האדם מרגיש מבולבל, הרגשה שכל הדלתות נסגרות מול פניך וקושי להילחץ מהמצב.

אומרים שכאשר יש לך עשרות מליונים, כמו לטייקונים בארץ, אז כשאין להם מאיפה להחזיר – הבנק מודאג, וכל הזמן אנו שומעים על "תספורות" וקיצוצי חוב שהבנקים עושים לחייבים העשירים. אבל כשהאזרח הקטן מתקשה להחזיר חובות, מיד הוא מקבל טלפונים מהבנק ולא מוותרים לו על שקל.

חשבתי שאצא מהסרט עם תובנות מיוחדות על מה עושים כשיש מפולת כלכלית, אבל לא מצאתי כאלה. לא היו בסרט "רעיונות רוחניים". הפתרון של אברם היה צפוי וטריוויאלי ומי שמחלץ אותו היו בני משפחתו.

בעצם במהלך המקלחת כן מצאתי מסר רוחני של הסרט – הבית הגדול והכסף אינם ערובה לכלום. כשיש לגיבור בית גדול והרבה כסף – הקשר שלו עם אישתו אינו טוב והוא לא משקיע מספיק בבנו. רק כאשר אברם נקלע לקשיים כספיים הוא לפתע משנה את הגישה שלו ודברים קורים אחרת בחייו.

הסרט מדבר על החלום הישראלי והאוניברסאלי להתעשר. מי מאיתנו לא רוצה עוד כמה מליונים? להחליף את האוטו, את הבית, לתת רווחה כלכלית לבני המשפחה? לעבוד פחות? לחיות ללא דאגה כלכלית?

החלום הישראלי מדבר גם על המרדף אחר הבית האידיאלי – הבית הגדול, מנקר העיניים, שמוכיח לך שהצלחת בחיים, שיש לך עוגן על הקרקע. הבית המסמל ביטחון. וכאן נכנס הרקע של הסרט – אזכורים על השואה, שבעקבותיה הוקם "הבית היהודי לעם היהודי".

אחרי הסרט עולה השאלה – האם רצוי לקחת סיכונים כלכליים או לא? אין תשובות. כנראה שכל מקרה לגופו.

חוץ מזה, צריך לזכור שגם כאשר ישנה מפלה כלכלית, פעמים רבות מגיעים כתוצאה ממנה לתובנות רגשיות חשובות. לדוגמא, כתוצאה מהקושי הכלכלי שאברם נקלע אליו, אשתו של אברם (אסנת פישמן) מגיעה למסקנה כלשהי (שלא אגלה לכם אותה) בנוגע לבעלה ולרצונה לגבי העתיד המשפחתי.

לדעתי הסרט אינו "מבריק". המשחק של כוכביו בסדר, אבל לא מרגש. המוסיקה לא נוסקת לגבהים ולא הרגשתי אותה, ורק בסוף הסרט נאמר לקהל שהיא נעשתה ע"י יוני רכטר המוכשר.

אז מה דעתי על הסרט? תגיעו בלי ציפיות בכלל (זוהי גם המלצה כללית בתחומים רבים). הוא די מעניין, לא יותר מדי מרגש, קצת צפוי, אבל שעה וחצי נעימה שמעוררת לאחר מכן שאלות.

העלילה

החיים של אברם, קבלן בנייה ירושלמי, נמצאים על הדרך הנכונה. יש לו בן ואישה שהוא אוהב, הוא סיים לבנות את בית חלומותיו לו ולמשפחה, וגם הקריירה בכיוון הנכון. אך כשתפנית מפתיעה מביאה את העבודה באתר הבנייה שלו לעצירה מוחלטת, אברם מוצא את עצמו מאבד שליטה על העניינים – תזרים הכספים נפסק, הבוס שלו לא שש לעזור, והוא מסתבך עם חובות לכל מיני אנשים מהסוג שלא כדאי להיות חייבים להם.

כשנדמה שכל חייו מתפרקים סביבו, ובעזרת מערכת היחסים המיוחדת שלו עם בנו, ינסה אברם לשמור על אחדות המשפחה ועל בית חלומותיו, ויגלה תקווה חדשה במקומות שבהם הוא הכי פחות מצפה לכך…

 

דבר הבמאי – איתן גרין
בסרט "חדרי הבית" שתי דמויות ראשיות: אב ובן – אברם ודורון. שתי הדמויות חולמות. חלומו של האב שאפתני ומסוכן. חלומו של הבן תמים כחלומות בני 14.
חלומות שני הגיבורים פוגעים אלה באלה ולעיתים פגיעה קשה ובעוד האב הולך ומסתבך, מנסה הבן להמריא ואולי להתנתק. אבל המציאות לא מניחה לא לזה לשקוע ולא לזה לעוף.
סביב דרמה זו חיה העיר ירושלים וסביבה מדינת ישראל על מגוון תושביה וריבוי פניה. כל אלו נמצאים ברחובות, בבניינים ובמה שביניהם והם מגולמים בדמויות נוספות המקיימות יחסים דרמטיים עם הגיבורים ונושאות את תמונת הרקע של הסיפור ואת רחש הזרמים שהוא קול המקום בו אנו חיים.

כך אנו נפגשים בסלים, עוזרו ושותפו של האב, תושב כפר ערבי הסמוך לירושלים, החולק עם אברם את תשוקת העיסוק בבניית בתים ואף את סיפור השקיעה שתשוקה זו הביאה עליו. אנו פוגשים את דסי האם, אחות בית-חולים במקצועה שהרחיקה לרומניה כחלק ממשלחת הומניטרית. אנו פוגשים בשמואל אחיה של דסי. גבר קולני, חם מזג השש לתקוף כמו גם להגן בחום על בני משפחתו. ואנו פוגשים באשתו של שמואל, אורנה. חוזרת בתשובה המנסה לדבוק באמונתה שזה עתה עמסה על כתפיה וגם לתמוך במשפחה סביבה שאיום מרחף על ראשה. ואנו פוגשים גם בדולברג. מורה לספורט והיסטוריה גם יחד. גבר בודד השבוי בזיכרון השואה שהשפיעו עליו הוריו ניצולי השואה ואחותו הקטנה שנספתה שם.

כל הדמויות הללו חיות במגוון בתים וחדרים: בחדרים ובבתים שעודם נבנים, בחדרי בית רחב מידות שסכנה מרחפת מעל לקיומו, בחדרי בית משפחה צנוע ויציב ובחדרי דירה להשכיר. הן מסתובבות ביניהם ומחפשות מקום שיארגן את חייהן במסגרת נחוצה כל כך לשלווה אנושית פשוטה. שלווה משפחתית.

חלומות שונים מרחפים, אם כן, בין חדרי בתים שונים בסיפור הסרט "חדרי הבית". חלומו של אברם להפוך לקבלן גדול ועשיר. חלומו של סלים, בן הכפר הערבי, להפוך שותף לחברו היהודי בחברת בניה מצליחה. חלומו של דורון להביא את נבחרת בית הספר לניצחון. חלומה של אורנה להגשים את מלוא עומק חזרתה בתשובה. חלומו של דולברג להביא את נבחרת בית הספר לביקור בדכאו ולקרב את הספורטאים הצעירים שתחת חסותו אל זיכרון חיי משפחתו הטראגיים.

את חלומותיהם של כל אלו ואחרים מבקש הסרט לספר. לספר אותם ואת סיפורם של האנשים החולמים אותם בבתיהם. קצת קטנים מול הקירות והתקרה שמעליהם כשסביבם העיר הגדולה (ירושלים) הממשיכה בחיי ההיסטוריה הסואנת שלה והיא, מנקודת מבטם של גיבורי הסרט, עיר של רחובות, בתים, חדרים ואבנים אטומות. הן לעבר והן להווה.

אבל הסרט הוא כאמור סיפורן של דמויות החיות בעיר שבין קירות בתיה מהדהדים דאגות וחלומות. מהדהדים נושאים גדולים מגודל הדמויות אך כבושים אל מידותיהן בעוד לחש קיומם עובר בין הקירות. והן, הדמויות, נראות כמעט תמיד דרך חלון הבית, או דרך הדלת, או דרך התריס, או דרך שער הברזל או דרך חלון המכונית. כלומר, אנו רואים את המבט החרד או המבט מלא התקווה מבעד למסגרת המציאות כפי שהיא: ברורה וקשוחה.

ולסיום: כשאנו עוברים ברחובות העיר אנו מביטים מדי פעם אל חלונות הבתים ויודעים ששם, בבית, חיה משפחה ולה סיפור. אני בחרתי במשפחה אחת כזאת והתעכבתי קצת. בתולדות משפחה זו ארוגים סיפורים שהם צבע המקום בו אנו חיים ושפע צליליו. משפחה זו היא משפחתי.

בקורת הסרט "חדרי הבית" 

מאת: עדית קמחי

"חדרי הבית" הוא בעצם שני סרטים. האחד הוא הסרט הנרטיבי הפשוט על ישראלי ממוצע, לא מדיי חכם, לא מדיי מוכשר, לא מדיי יצירתי, בעל שאיפות של אדם ממוצע וקשיי זוגיות והורות רגילים, שנקלע למצב שאינו יודע איך להתמודד עימו. מטבע הדברים הוא נגרר אחרי המאורעות ומגיע למסקנות ולפתרונות בדרך הקשה. הסרט הזה לא הכי מעניין ולא בולט בכלום. הכל אצלו די בינוני – משחק, צילום, דיאלוגים…הכל בסדר אבל לא מצטיין בכלום.
אך מעל הנרטיב הזה יש סיפור פילוסופי ע-נ-ק. מובא לפתחנו ברמיזה כשנושא השואה עולה שוב ושוב, כביכול בהקשר של שיעורי ההיסטוריה. את הרמזים הללו משלימה ההתעסקות הנרחבת בנושא הבית. אברם, גם הוא רמז גדול לקומה הפילוסופית, ייחל כל חייו לבית והשיג אותו, אבל לא הכין את עצמו לכל הבטי החיים בבית עצמאי ועל כן נאלץ לוותר עליו. דווקא נושיו הם אלה הגורמים לו להבין שעליו לוותר על חלומו. שחלומו אינו בשל. אנו הצופים מדלגים בין המשמעות של בית אישי, פרטי, משפחתי לבין בית לאומי. הבית הלאומי שקם אחרי אירועי השואה, האיומים שעיצבו מחדש את כמיהת העם לארצו.

ביקורות שפורסמו

"סרט נהדר ומרגש, שעוטף אותך ביופיו האנושי וברגש אמיתי" שמוליק דובדבני, ynet

"אחד הסרטים היפים, העדינים והמרגשים שנעשו בארץ בשנים האחרונות. 9 בסולם אורשר" גידי אורשר, גל"צ

"גרין שוב מזכיר כאן למה הוא נחשב לאב הרוחני של הקולנוע ההומני שנעשה כיום בישראל. כמה עדינות, כמה אנושיות, כמה אמונה בערבות הדדית" אבנר שביט, וואלה!

הבמאי מודע לנקודות החזקות שלו בתור יוצר והוא משתמש בהן לטובת סרט שחודר ברכות מתחת לעור. בדרכו המעט מינורית אך הנחושה, הופך גוף היצירה של גרין לאחד המרתקים ביותר בקולנוע הישראלי העלילתי דווקא משום שיש בו משהו צנוע. חובבי הבמאי יודעים למה לצפות כאשר הם נכנסים לסרט חדש שלו והוא לא איבד מכוחו לאורך השנים, רק שייף את המגע שלו" עופר ליברגל, סריטה

אור ירח – סרט אמריקאי שמצליח להפתיע – בקורת סרט

אור ירח הוא סרט דרמה אמריקאי משנת 2016, בבימויו של בארי ג'נקינס. הסרט מבוסס על ספרו של טארל אלווין מקראני "In Moonlight Black Boys Look Blue". הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 2017. (ויקיפדיה)
עלילת הסרט מגוללת את סיפור חייו והתבגרותו של גבר אפרו-אמריקאי צעיר בשלוש תקופות שונות ומשמעותיות בחייו: כילד, כנער, וכמבוגר.
תאריך הפצה: 21 באוקטובר 2016 (ארצות הברית)
במאי: בארי ג'נקינס

שחקנים: טרוונט רודס, אנרדרה הולנד, ז'אנל מונה, אשטון סנדרס, נעמי האריס ומהרשלה עלי.

פרסים: פרס גלובוס הזהב לסרט הדרמה הטוב ביותר, עוד
מפיקים: Adele Romanski, דדה גארדנר, ג'רמי קליינר
מועמדויות: פרס גלובוס הזהב לבמאי הקולנוע הטוב ביותר ועוד
 "אור ירח" – בקורת סרט
 מאת: עדית קמחי

אור ירח – סרט אמריקאי שמצליח להפתיע. פעם אחת בכך שלא מופיע אפילו אדם לבן אחד על המסך במשך כל הסרט. פעם שניה בשל העדינות, השקט, הסאונד האיכותי, העלילה האיטית וההתמקדות בהתפתחות של אנטי גיבור. פעם שלישית בשל המסר – באיזו מידה האדם מסגל לעצמו מודלים מסביבתו, האופן בו נסיבות הגדילה של אדם, תבנית נוף משפחתו וקהילתו, מקדם או מעכב את הפוטנציאל של האדם.

צילום יוצא דופן, אינטואיטיבי מאוד, ההופך את הצופה לנוכח בזירת העלילה. סאונד איכותי ביותר המשלב סגנונות, כולל מוסיקה קלסית, צלילי טבע ודממה.
רגעים רבים שאין צורך במילים וגם מסתבר אין כל כך יכולת מילולית בכלל ולבטא מצוקות ורגשות תסכול בפרט.
לא ברור מהי התקופה המסופרת. מהרבה בחינות נראה כי מדובר בשנות השמונים אך יש גם סממנים, בעיקר טכנולוגים, כאילו מדובר באמריקה היום. זהו אולי ניסיון להעביר מסר על זמני.
משחק רגיש ועמוק, יותר דומה לקולנוע זר, של דמויות שאנחנו מאמינים להן, גם כאשר גיבור הסרט עוטה על עצמו חזות הפוכה לפנימיותו. גם אז הוא מעורר אמפטיה והבנה.

בסיום יש גם התקרבות מרגשת.

~~~

 "אור ירח" – בקורת סרט
מאת: חגית רימון
העלילה של הסרט מעניינת, אבל לא כל כך התרגשתי ממנו. רק קצת בסופו.
המשחק מצויין, הצילום מיוחד, והמוסיקה נפלאה, עם קטעים שהינם השראה ממוסיקה קלסית. בתור סרט אמריקאי, זה סרט טוב. אבל הסתכלתי על הסרט מבחוץ. היה לי חסר אלמנט של התרגשות. כנראה שהבמאי בכוונה לא עשה את הסרט ל"משתפך", אלא כזה שאנו מסתכלים עליו מהצד.
הסרט מטפל ונוגע במספר נושאים – יחסי אמא ובנה, הסכנה בשימוש בסמים וההידרדרות מכך, הרוע של ילדים ובני נוער כלפי מי שחלש מהם, היחס להומואים, החיים בשכונה אפרו אמריקאית ענייה, האפשרות למימוש עצמי כשנקודת הפתיחה שלה נמוכה ועוד.
גיבור הסרט, שייבון, הוא "אנטי גיבור" – הוא לא חכם כל כך, לא כריזמטי כל כך, לא יפה כל כך, ילד שגדל עם אמא מכורה לסמים, שנתון לפגיעות של הילדים ואחר כך הנערים בבית הספר. נער שמגלה את המיניות שלו בלילה אחד, ובורח ממנה. אבל לא ניתן לברוח מהמהות שלך… ואחרי עשר שנים הוא מתחיל לגעת בפנימיות שלו ולממש את עצמו. .
מפתיע להיתקל בכזו הומופוביה, בושה והסתרה בסרט שנעשה בשנות האלפיים. יש לקוות שזה יפוג מן העולם.
זהו סרט על "החיים הפשוטים". על קשיי היום יום. על אנשים שלא נולדו עם כפית של זהב בפה, וגם כשבגרו – לא הפתיעו את העולם עם קריירה מזהירה או עם הישגים מרשימים. הם פשוט חיים. מיום ליום. אין להם אהבה גדולה או עבודה עם שכר גבוה, הם לא גרים בבית מפואר ואין להם מטרות גדולות. כן, החיים יכולים להיות גם כאלה. אפורים ולא מרגשים. במיוחד כשאינך מממש את המהות שלך.
ומהי המהות שלך? המהות שלך היא הדברים שאתה או את אוהבים לעשות, והאנשים שאתם רוצים להיות איתם ולאהוב אותם. לא משנה אם זה גבר או אישה.

היית מוכנה שהפלאפון שלך יהיה חשוף לבן/ת זוגך ולחברייך? הסרט "זרים מושלמים" + טריילר

לכולנו יש שלושה סוגי חיים: ציבוריים, פרטיים וסודיים.
החיים הסודיים שלנו נמצאים היום בטלפונים החכמים שלנו,
מה היה קורה אם אלה היו משתפים בכל הסודות שצפונים בהם?

Perfetti Sconosciuti – זרים מושלמים – סרטו של פאולו ג'נובזה

מפגש ארוחת ערב של זוגות חברים, הופך למשחק מסוכן, כשהם נענים לאתגר להניח את הטלפונים שלהם על השולחן, בידיעה שמכאן ואילך כל הודעה, שיחה ומייל שיקבלו יהיו גלויים לכל. עד מהרה מסתבכים העניינים, כשהנוכחים מגלים כמה מעט הם באמת יודעים איש על רעהו.
"זרים מושלמים", הפך להצלחה הגדולה ביותר מזה שנים באיטליה בזכות תסריט חכם וצוות משובח של שחקנים שחברו לסרט מקורי מרתק ומעורר מחשבה שנע במיומנות בין קומדיה מצחיקה שלא מפסיקה להפתיע לבין דרמה חודרת וכל כך אקטואלית לימינו.

אז הניחו את הטלפונים על השולחן והתחילו לשחק …..

 

הערות הבמאי
מזה מספר שנים אני מסתובב עם הרעיון לסיפור על החיים הסודיים של קבוצת אנשים, אבל לא הייתי בטוח איך לספר את הסיפור הזה עד שקראתי את המשפט של גבריאל גרסיה מרקס "לכולנו יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים" שהוביל אותי לכיוון חדש והבנתי איך אני רוצה לספר את הסיפור הזה.
היום החיים הסודיים של כולנו עוברים דרך הטלפון הנייד. טלפונים חכמים הפכו לדבר הכמעט יחידי שאנחנו סוחבים אתנו כל הזמן. כמו שאנחנו אומרים בסרט, זה הפך ל"קופסה השחורה" שלנו. כל השותפים לכתיבת התסריט התחילו לכתוב, וזה פשוט נשפך החוצה. התזמון היה נכון וכמות הרעיונות בלתי נדלית.
"זרים מושלמים" הוא סרט שבו כל מה שנראה, הוא לא מה שנדמה לנו. בו כל אדם יכול לספר את החוויה האישית שלו, יכול להבדיל בין טוב לרע, נכון ושגוי. זהו סרט המדבר על חיים סודיים, אותם אנחנו לא רוצים, או לא יכולים לחשוף.

במהלך ארוחת ערב המקבצת מספר חברים, אומרת המארחת אווה ברגע מסוים, שהיא בטוחה שזוגות רבים ייפרדו אם הנשים יציצו בטלפונים של הבעלים. אז מתחיל מעין משחק, בו כל הנוכחים מניחים את הטלפונים שלהם על השולחן ומאפשרים לשאר הנוכחים לשמוע את השיחות שיכנסו, או לקרוא את ההודעות שילחו אליהם במהלך הארוחה. מה שנראה תחילה כמשחק תמים, מתגלה במהרה כמטווח בו אנו מגלים שאנחנו לא מכירים את האנשים שחשבנו שהם חברינו הטובים. כשהערב מתקדם, הסודות של האורחים ייחשפו, מה שיוביל לסיום בלתי צפוי, ציני, כזה שיגרום לנו לתהות.

במהלך המשחק, כל אחת מן הדמויות תודה בהדרגה בסוד חשוב, ותהיה שותפה להליך דומה אצל האחרים. זה יביא לגילוי, שלמרות שהם מכירים אחד את השני שנים רבות, הם בעצם זרים מושלמים.

אודות הבמאי פאולו ג'נובזה
יליד רומא 1966, למד כלכלה ומנהל עסקים. החל לעבוד בפרסום בחברת מקאן אריקסון בשלוחה האיטלקית. יצר פרסומות שזכו לפרסים באיטליה ובעולם. לימד במוסד האירופאי לעיצוב וגם בסדנה של טלקום איטליה.
ביים למעלה משלוש-מאות סרטי פרסומת. ב- 2003 נבחר לבמאי הפרסומות הטוב ביותר על ידי פאנל שנבחר על ידי המגזינים הבולטים בשטח.

ב- 2001 הוא כתב ביחד עם לוקה מניירו סרט שזכה בפרס דויד דונטלו, ב- 2003 כתב שוב עם מניירו את התסריט לסרטו השני. ב- 2006 יצר יצירה מיוחדת 'מסע באיטליה', שהוצג בפרקים קצרים בטלוויזיה האיטלקית. ב- 2006 יצר סרט נוסף ומיני סדרה.
ב- 2009 החלה תקופה יצירתית מוצלחת כשבכל שנה הוא יצר קומדיה מצליחה. סרטיו זכו למועמדויות רבות לפרס דויד דונטלו ולפרסים נוספים.
ב- 2012 יצר את "משפחה מושלמת" בכיכובו של סרג'יו קסטליטו, שלא רק שהיה להיט ענק בקופות וזכה בפרס סיאק הזהב של מגזין סיאק, אלא גם זכה בפרסים רבים בפסטיבלים ברחבי העולם וצבר מועמדויות בתחרויות קולנוע איטלקיות.
ב- 2013 הוא כתב וביים את הסרט "הכל באשמת פרויד".
"זרים מושלמים" הוא סרטו העשירי.

פרסים

זוכה פרסי דויד דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר.

זוכה פרס התסריט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה 2016.

זוכה בחירת הקהל לסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בנורווגיה.

זוכה פרסי איגוד מבקרי הקולנוע באיטליה לקומדיה הטובה ביותר, השיר הטוב ביותר ואנסמבל השחקנים הטוב ביותר.

בחירת הקהל האיטלקי
הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר והשחקן הטוב ביותר.
הלהיט הגדול ביותר של הקולנוע האיטלקי וההצלחה הגדולה של פסטיבל חיפה.

איטליה 2016, 97 דקות , איטלקית תרגום לעברית ולאנגלית.
הסרט מופץ בישראל על סרטי נחשון
החל מתאריך 166 בפברואר בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ

יוצרים
בימוי ורעיון : פאולו ג'נובזה Paolo Genovese
תסריט: פיליפו בולוניה, פאלו קוסטלה, פאולו ג'נובזה, פאולה מאמיני, רולנדו רבלו
Filippo Bologna, Paolo Costella, Paolo Genovese, Paola Mammini, Rolando Ravello
צילום: פבריציו לוצ'י Fabrizio Lucci
עריכה: קונסוולו קאטוצ'י Consuelo Catucci
עיצוב סט: קיארה בלדוצ'י Chiara Balducci
תלבושות: גראציה מטריה, קמילה ג'יוליאני Grazia Materia, Camilla Giuliani
מוסיקה : מאוריציו פילרדו Maurizio Filardo
שיר מקורי: פיורלה מנוניה Fiorella Mannoia
הפקה: מרקו בלרדי Marco Belardi סרטי מדוזה Medusa Film

שחקנים
פפה: ג'יוזפה בטיסטון Giuseppe Battiston
קרלוטה: אנה פוג'ליטה Anna Foglietta
רוקו: מרקו ג'יליאני Marco Giallini
קוזימו : אדוארדו לאו Edoardo Leo
ללה: ולריו מסטאנדריאה Valerio Mastandrea
סופיה: בנדטה פורקרולי Benedetta Porcaroli
ביאנקה: אלבה רורוואכר Alba Rohrwacher
אווה: קסיה סמוטניאק Kasia Smutniak

על השחקנים

ג'יוזפה בטיסטון – פפה
יליד 1968, שחקן וכותב. הופיע בסרטים רבים והיה מועמד פעמים רבות לפרס דויד דונטלו, בו זכה 3 פעמים והיה מועמד וזכה בשלל פרסים נוספים. מרבה גם להופיע בתיאטרון.

מרקו ג'יליאני – רוקו
יליד 1963, ברומא. הופיע בסרטים רבים. מרבה לעבוד עם פאלו ג'נובזה. היה מועמד 6 פעמים לפרס דויד דונטלו וזכה מספר פעמים בפרס של איגוד מבקרי הקולנוע, כולל פרס מיוחד על שמו של השחקן נינו מנפרדי.

אנה פנה פוג'ליטה – קרלוטה
ילידת 1977, ברומא. היתה מועמדת שלוש פעמים לפרס דויד דונטלו. הופיעה בסרטים רבים, ביניהם 'האמריקאי' לצד ג'ורג' קלוני.

אדוארדו לאו – קוזימו
יליד 1972, ברומא. למד פילוסופיה, היה מועמד לכמה פרסי דויד דונטלו וזכה בשלל פרסים נוספים. הופיע בסרטים רבים, ביניהם סרטו של וודי אלן "לרומא באהבה".

ולריו מסטאנדריאה – ללה
יליד 1972, ברומא. זכה בשלושה פרסי דויד דונטלו ובשני פרסי סיאק, בהם שניים על תפקידו בסרט "יחי ההבדל הקטן" שהוצג גם בארץ.

אלבה רורוואכר- ביאנקה
ילידת 1979, בפירנצה. הופיעה בסרטים רבים שחלקם גם הוצגו בארץ, בהם "אני אהבה", "מה עוד אני רוצה". זכתה בשני פרסי דודי דונטלו ובשלל פרסים נוספים.
הייתה חברה בחבר השופטים בפסטיבל ברלין.

קסיה סמוטניאק
ילידת 1979, בפולין. החלה לדגמן בגיל 15. הופיעה בגרסה האיטלקית לסדרה "בטיפול". ובסרטים רבים, ביניהם "כאוס שקט" ו"מפריס באהבה".

בקורת

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

הנושא של הסרט מעניין – האם הייתם מעיזים להניח את הטלפון שלכם באמצע השולחן, כשהוא חשוף לבן או בת זוגכם ולחבריכם הקרובים?

ואם תעשו כן, אילו סודות יתגלו עליכם?

נכון שמומלץ בכל מערכת יחסים לסמוך? אז בסוף הסרט תגיעו למסקנה הפוכה. שאי אפשר לסמוך על אף אחד. כי כולם מסתירים משהו או משקרים.

הסרט מעורר תהיות ושאלות – האם רצוי לחטט בדברים אישיים של הפרטנר שלכם? האם ייתכן שהוא מסתיר או מסתירה מכם רומן סודי? האם הקשר שלכם לא קרוב כמו שחשבתם?

צפיתי בסרט עם בתי ושתינו נהננו. מה שטוב בסרט זה שהוא מעורר הזדהות ועניין, כי הוא נוגע בנושאים שקרובים כמעט לכולנו – נושאים של שקר ואמת והסתרה וזוגיות ולסמוך ולהאמין ומתי לחשוד.

האיטלקית מתנגנת, השחקנים טובים ועוברים מסך מעולה, העלילה מעניינת. את הסוף לא הבנתי בהתחלה, אבל הסבירו לי אותו והכל הסתדר. אם לא תבינו את הסוף, תשאלו.

סרט קליל שנוגע בנושאים חשובים.

הציון – 8, נהניתי.

 

סרטים חדשים-בקורת: "המייסד" ו- "טרומן – חברים עד הסוף" / אתר אישה

הסרט "המייסד

תקציר הסרט "המייסד", מתוך אתר "סרט"

סיפורו של ריי קרוק, המייסד של רשת "מקדונלד'ס". קרוק הוא סוכן מכירות כושל אשר פוגש בדרך בשני אחים תמימים, לוקח את המיזם המקומי שלהם למזון מהיר, והופך אותו לרשת המזון הגדולה והמוכרת ביותר בעולם

בקורת, מאת עדית קמחי:

המייסד – סיפור מעניין המבוסס על עובדות, במתח שבין מה שאנו מכנים "הצלחה" למה שאנו מכנים "רמאות". הגיבור מגולל את סיפור ההפיכה של מקדולנדס למותג וההפצה לרשת ארצית ועולמית. ללא ספק הצלחה ענקית בתחום המסחרי, אולם אנו מתוודעים לשלבים שבדרך ונוכחים שפועלו היה על חשבון אחרים. מה נכון ומה לא נכון, משאירה לכל אחד להחליט, אבל מה שברור הוא שהמייסד ראה למרחוק, העז והפך את הרשת הזו לנוכחת בכל העולם וזה מרשים מאוד.

במהלך הסרט הצופה נע בין אמפטיה לסלידה. אנחנו לא ממש מתאהבים בו אבל אנחנו בהחלט יכולים לחוש פה ושם הבלחות של הערצה על שראה את הדברים לפני כולם וידע ליצור את השותפויות הנכונות בכל שלב. כייף גם לשטוף את העיניים עם סמלי וסגנונות שנות השישים שבעים של המאה הקודמת. משחק טוב, בימוי קצת שטוח. אני לא הכי ממליצה לראות אותו כי יש סרטים הרבה יותר טובים ממנו. בסמוך לצפייה בסרט פורסם תחקיר טלויזיוני על פיו ההמבורגר של מקדולנס נמצא מוביל בארץ מבחינה תזונתית, אך נתון זה גם הוא אין בו כדי לשכנע ללכת לראות את הסרט או לחילופין, לאכול מקדולנדס.
טריילר מהסרט המייסד

שחקנים: מייקל קיטון  לורה דרן  לינדה קרדילני  ג'ון קארול לינץ  פטריק וילסון
במאי ג'ון לי הנקוק הפקה תסריט: רוברט סיגל,
צילום: ג'ון שוורצמן, מוסיקה: קרטר בורוול
ז'אנר: דרמה  ביוגרפיה
אורך: 115 דקות
מקום / שנה ארה"ב / 2016 בכורה ינואר 2017
הסרט "טרומן – חברים עד הסוף"
תקציר הסרט, מתוך אתר "סרט" http://www.seret.co.il
זוכה פרס גויה (האוסקר הספרדי) לסרט הטוב ביותר בשמת 2016. חוליאן, שחקן תאטרון מוערך, גר במדריד עם כלבו הנאמן טרומן ומתמודד עם רגעים קשים בחייו. כאשר חברו הטוב תומאס המתגורר בקנדה מחליט לבקר אותו במפתיע לארבעה ימים, שני חברי הילדות משלימים פערים בזמן קצר. במהלך הזמן שלהם יחדיו יבינו השניים שהביקור הנוכחי יהיה כנראה מפגשם האחרון
בקורת סרט, מאת עדית קמחי:
משחק מעולה, מאוד מאוד משכנע ומשובח (של כולם אך במיוחד של שני השחקנים הראשיים), המצלמה מדריכה אותנו קרוב קרוב לפנים שלהם ודרכם לתוך הפנים שלהם ולקשרים שביניהם. הסרט מעלה נושאים חשובים והגיון של שכל ישר לאור החלטיות ראויה להערכה.
הסרט מצליח לטפל בנושא שהוא טאבו באופן רגיש אך גם מטלטל ובעיקר מאוד מאוד מרגש. מדובר על פרידה מהחיים, פרידה מחברים אנושיים וגם מבעל חיים.
הספרדית מתנגנת לה במלוא האותנטיות, נופי ספרד ואמסטרדם מעוררים קנאה, שפע של אסתטיקה בתוך השגרה העירונית והרחוב.
אוסף של רגעים שבהם אין מה להגיד בין חברים ובין בני משפחה, מרוב שהדברים בלב ברורים. שיר הלל להחלטה וביצוע אציליים אבל בלי להתחנחן ובלי להתחנף לאף אחד.
ממליצה בחום.

שחקנים: ריקרדו דארין, חוויאר קאמרה, דולורס פונזי
במאי: ססק גאי, הפקה תסריט: ססק גאי, תומאס אראגיי, צילום : אנדרו רבס, מוסיקה: ניקו קוסטה, טוטי סולר
ז'אנר: דרמה  קומדיה  זר
אורך: 108 דקות
שפה: ספרדית
מקום / שנה ספרד / 2015 בכורה ינואר 2017

הסרט "ריקי והפלאש" עם מריל סטריפ – להיות אמא משקיענית או כוכבת רוק?

מאת: חגית רימון

mer

מספר חודשים לא הייתי בסרט, וכשקראתי שמריל סטריפ יוצאת עם סרט חדש: "ריקי והפלאש" – זו כבר סיבה למסיבה, והתייצבתי בסינמה סיטי! (אגב, תנצלו את המבצעים בכרטיסי האשראי ולכו להנות מסרטים).

נו, ואיך מריל סטריפ בסרט? כמו תמיד – נו, מריל היא מריל. מדהימה. עם עצמות לחיים גבוהות, נכנסת לתפקיד ואת מיד מאמינה שהיא בכלל לא בתפקיד, אלא שזה אמיתי. שיש מישהי כזאת – ריקי, שהיא זמרת רוק שמופיעה בבר השכונתי מול בני חמישים פלוס.

מריל סטריפ כבר בת 66, ומה שמקסים בה, שהיא לא נלחמת בגיל, אלא הולכת איתו בגאון. מריל סטריפ בקולנוע היא כמו ברברה סטרייסנד בעולם השירה. שתיהן נשארות משובחות, יפות וכאריזמטיות.

מריל נראית נפלא, עם היופי המיוחד שבה והחוכמה היוצאת ממנה. בסרט היא משחקת זמרת רוק (ריקי) – לא מתוחכמת במיוחד, שנראית קצת שתוייה רוב הסרט (למרות שהיא לא). ריקי חברה בלהקה שבה יש לה קשר עם הגיטריסט, שהינו גבר נאה ומקסים שמחובר לצד הנשי שלו ומחוייב לקשר, וכמעט כל אישה הייתה רוצה לצידה כזה גבר.

מריל סטריפ הלכה בסרט עד הקצה עם ההופעה שלה – היא אמנם נראית אישה בוגרת ואינה מסתירה את הגיל, אך היא לא נכנעת למוסכמות ומתלבשת כ"נערת רוק" – היא עונדת המון טבעות ושרשראות ויש לה קעקוע ענק על הגב ואיפור מודגש וגוף נפלא ומכנסי רוקיסטית שחורים צמודים והיא מנגנת בגיטרה חשמלית ושרה נפלא והאנרגיות שלה הגיעו עד אליי. רציתי לקום מהמושב בקולנוע ולהגיע לבר שבו היא מנגנת, או להציע לה לשיר יחד עם בתי בלהקה שלה, PandamooN.

מה שמקסים במריל בסרט הוא שהיא אותנטית, לא מתייפייפת, כשאין לה כסף היא לא ממציאה תירוצים אלא מספרת שהיא בפשיטת רגל ומשתמשת בהנאה בכרטיס האשראי של הבעל הבוגדני של בתה.
היא הולכת עם האמת שלה ומגשימה את החלום שלה להופיע בלהקת רוק, אבל החיים שלה אינם נוצצים והיא עובדת כקופאית בסופר שמשתכרת מעט.

הגשמת החלום של ריקי גבתה ממנה מחיר כבד של ניתוק הקשר עם המשפחה שלה. היא אמנם מנסה להאשים בכך את בת הזוג של בעלה לשעבר, אבל במהלך הסרט לא קניתי את התירוץ הזה. האם אמא יכולה לנתק את הקשר עם ילדיה? האם אין זה תפקידה לשמור על הקשר בכל מחיר ולהשקיע בילדים?
אבל אמרתי לעצמי שאיני שופטת ואיני מבקרת ופעמים רבות לא ניתן לדעת מהי האמת, ולמה קשרים מתנתקים, ומי "אשם".

מה העלילה?

ריקי (מריל סטריפ) מקבלת טלפון מבעלה לשעבר, השחקן קווין קליין שמשחק נפלא את הגבר הרגיש והקצת חננה. הוא מספר לה שבתם מצוייה במשבר רגשי קשה, עקב העובדה שבעלה הטרי בגד בה, התאהב באחרת ועזב אותה.

לאחר מליון שנה שבה ריקי לא פגשה את ילדיה ואת בעלה לשעבר, פיט, היא מגיעה לאחוזתו המפוארת. שם היא פוגשת את בתה שמצבה הנפשי רעוע ביותר והיא על כדורים פסיכיאטריים. אבל יש דברים שאמא יכולה לסייע בהם הכי טוב, והמפגש בין האמא לבת עושה טוב לשתיהן, והן פורחות. את הבת מגלמת השחקנית מיימי גאמר, שהינה בתה האמתית של מריל סטריפ! זהו הסרט השלישי שלהן ביחד. גאמר משחקת באופן משכנע, ונחמד להשוות בין האמא והבת. אמנם שתיהן משחקות נפלא, אך מריל סטריפ גם יותר יפה וגם יותר כריזמטית. אין מה לעשות, מריל יש רק אחת.

אז כאמור, אחד הנושאים המטופלים בסרט הינו הקשר בין אמא לבת, ונושא נוסף הוא היחס בין קריירה והגשמת חלום לבין אימהות, והאם ניתן להיות אמא משקיענית במקביל לאמא שמגשימה את עצמה? כל אחת עם עצמה יכולה לענות על השאלה.

איך מרגישים כשפוגשים אקס אחרי כל כך הרבה שנים

נושא נוסף שמצאתי בסרט הינו מפגש עם אהוב לשעבר לאחר שנים רבות. מה קורה כשמריל פוגשת את בן זוגה לשעבר? אב הלא נאמר מהנאמר. יש מתח באויר ואהבה והמון טקסט שנמצא אצל כל אחד בראש. המשפטים מדודים והרגשות יוצאים לאחר מחשבה ואיפוק. יצא לכם לפגוש מישהו שהיה בן זוגכם, זמן רב לאחר שנפרדתם? מצב מורכב, לא?

פסקול מוסיקלי

הסרט מלווה בקאברים רבים שאותם שרה מריל סטריפף ולא את כולם הכרתי. יש לה קול יפה, ובמיוחד עבור הסרט היא למדה לנגן על גיטרה.

מדהים, בגיל 66 מריל מופיעה כזמרת רוק, שרה, מנגנת על גיטרה חשמלית, מתנועעת כמו בת 24, מתנשקת צרפתית ואומרת את מה שעומד על לשונה החריפה. מקסים, אה? לגמרי מעורר השראה.

אם אתם מתכוונים להגיע לסרט, תגיעו בלי ציפיות. זה כלל שתמיד טוב. זהו סרט לא כבד, שמשאיר טעם טוב. לא איזו יצירת מופת, אלא סרט חמוד עם מריל סטריפ המוכשרת.

 

הנה טריילר

 

 

חגית רימון hrimon@gmail.com