אל תשליכני לעת זקנה / פרידה הכט

מאת: פרידה הכט                                                                                         יום רביעי 06 יוני 2012

פרידה הכט, צילום: רונן אקרמן

אחה"צ של יום שלישי, אחרי יום עמוס של בישולים ומה לא… התיישבתי סוף סוף לשעת המנוחה היומית שלי מחוץ למסעדה. איזה כיף לשבת אחרי יום שלם של עמידה על הרגליים. אחת הבנות הגישה לי אספרסו וסודה. זו הרוטינה הקבועה שלי. כך אני מתחילה להיכנס לאווירת הערב. השמש כבר נחבאת מאחורי הבניין מעבר לכביש, התנועה ברחוב כבדה – אוטובוסים ומכוניות מעשנים עשן כבד והולכי רגל, שאך זה יצאו מהעבודה לתפוס את האוטובוס הביתה.

בעודי לוגמת מקפה האספרסו, נעצר מולי מיניבוס שמשמש אנשים זקנים, המחזיר אותם הביתה לאחר יום פעילות במועדונית. לא שמתי לב כשהמיניבוס נעצר, הייתי עסוקה בשיחה עם לקוחות שישבו בשולחן ליד. לפתע, עם כל הרעש ההומה מרחוב בן יהודה, אני שומעת צעקות היסטריות ורואה בחורה צעירה, הרוכנת מעל זקנה שישבה במושב הראשון ליד החלון, וגוערת בה !!! מבלי שהזקנה נעה ממקומה, כאילו פוחדת מתוך חוסר אונים למראה פניה המפלצתיות של הפיליפינית הצעירה. כל זאת לעיני הנהג שגופו מוטה אחורה במבט אפאטי המחכה שתרדנה כבר ושיתנו לו לחזור הביתה. ולא אומר דבר או חצי דבר למראות השטניים האלה. פשוט לא התערב. כשהנהג קלט שאני מסתכלת על מה שקורה הוא סגר את הדלת שלא ישמעו את הצעקות. כאילו שיתף פעולה עם המטפלת. קמתי ממקומי בריצה למיניבוס וצעקתי על הנהג לפתוח מיד. הוא פתח. עליתי למעלה ותפסתי את זרועה של הבחורה ומשכתי אותה אחורה. כמעט הרמתי את ידי עליה, יכולתי במכה אחת לשבור לה את הפנים, אך היססתי לרגע, תפסתי את עצמי. בכל זאת, אני במסעדה שלי, יושבים להם לקוחות בחוץ, אוכלים ונהנים, למה להפר את שלוותם? שלוותי לעומת זאת, התפוגגה ונמוגה. שכחתי שאני כבר בשלב של "מנוחת הלוחם" ולמי יש כוח למלחמה עכשיו. כל גופי רעד מעצבים על אותה בחורה. אמרתי לה, שלא כך צועקים על אדם זקן ולא משנה מה הוא עשה. יכולתי לראות את פני הזקנה נינוחות מעט יותר, כשהבינה שבאתי להגנתה. ליטפתי את פניה, חיבקתי אותה. יכולתי לראות מתוך מבטה הפוחד את עיניה הכחולות, מבריקות ודומעות וניכר על פניה שהיא בהלם, כשכל גופה רועד. החזקתי את ידה ונישקתי על מצחה. ובשקט עזרתי לה להתרומם מכיסאה. תוך כדי ירידה מהמיניבוס, ניסיתי להחדיר לראשה של הפיליפינית, מה זאת דרך ארץ, ואיך לנהוג בבני אדם חסרי ישע כמו הגברת שבה היא מטפלת. בעמדנו על שפת המדרכה, הזקנה החזיקה את זרועי ונישקה אותה. הן היו צריכות לחצות את הכביש, פחדתי שיעברו לבד, שהזקנה לא תידרס. היא פחדה לחצות איתה לבד, ושאלה אותי אם הן עוברות במעבר חצייה. עניתי לה שלא תדאג, אני אעביר אותן.

העברתי אותן כשאורי כלבי המתוק צמוד לרגליי, חוצה איתנו. גם הוא הלחיץ אותי, בלי חגורה בכביש סואן, שכששלחתי אותן לדרכן, שכחתי לבקש את פרטי הזקנה ולברר מי אחראי עליה ולוודא שהפיליפינית לא מתעללת בה. איזה מרגיז שלא הצלחתי לסיים את המשימה עד הסוף.

אחר כך בכיתי על כל הזקנים, חסרי הישע שזרוקים בכל מיני מוסדות עם מטפלים חולי נפש שמתוסכלים מעבודתם הלא מתוגמלת בעליל ופורקים את תסכולם על מטופלים חסרי אונים. ולהורים הזרוקים עם מטפלים כל השבוע מבלי שילדיהם יבקרו ויבדקו מה קורה כשהאמא או האבא שלהם נתון לחסדיו של מטפל קפריזי שלא מעניין אותו אם הזקן חי או מת. כל שאבקש מכם… אל תשליכני לעת זקנה.

ראיון עם נילי בייטל – סטנדאפיסטית ומלהקת האח הגדול 

נילי בייטל בראיון חושפני על האח הגדול ועל היותה הסטנדפיסטית הבינונית הכי הטובה בארץ 

מאת: ליאת בן דור

נילי בייטל, האישה והאגדה – מלהקת, עונה שנייה, בתוכנית הריאליטי "האח הגדול", מבין הסטנדאפיסטיות המובילות כיום בארץ ומגינה על זכויות בעלי חיים. שלום נילי, ספרי לי ולקוראות מעט עליך, על העשייה המקצועית תעסוקתית שלך.
בשנת 2000, מיד לאחר שחרורי התחלתי לעבוד כמפיקה ברשת, ערוץ 2. ב-2004 עבדתי כמפיקה במחלקת הפרומו של קשת וב-2008 עזבתי כדי להיות רכזת מערכת ב "הישרדות" עונה 3. בפברואר 2009 קיבלתי על עצמי לרכז את מערכת האולפן השקוף של ערוץ 24, בהקמתו ובהשקתו מחדש. כמו כן התמניתי לעורכת משנה בלייט נייט של ערוץ 24. בנובמבר אותה שנה נבחרתי להיות עוזרת במאי בעונה השנייה של "האח הגדול" ובמאי 2010, הצטרפתי למערך הליהוק של "האח הגדול 3".
חוץ מזה, אני סטנדאפיסטית בינונית ומטה, כמעט לא מצחיקה בכלל. משק"ית שמחות וחינגות ומתנדבת בעמותת "תנו לחיות לחיות".

נ.ב:
אני לא פנויה רגשית, חשוב לי להבהיר את הנקודה הזאת, מאחר שאני יודעת שיהיו לי עכשיו הרבה פניות והצעות חברות. אינני מעוניינת לשבור את הלב של אף בחורה, כזו או אחרת. אני זורמת אבל לא בקטע מיני, במיני קטע.

• מישהי פה אמרה "סטנדאפיסטית בינונית ומטה"… שאני אבין 🙂

נילי, די לי להסתכל על הרזומה שלך כדי להעריץ את הכישרון, ההתקדמות, חוש ההומור מפותח ביותר לצד עשייה התנדבותית והומאנית שאת ניחנת בהם. ש. מה גרם לך לעשות את צעד הראשון בתחום התקשורת? איפה ואיך בעצם התחלת?
כבר בתיכון ידעתי שאני רוצה להתעסק בקולנוע וטלויזיה. למדתי במגמת "תקשורת וקולנוע". במסגרת הלימודים ביימתי סרט עלילתי בן 12 דקות, סרט שזכה להצלחה בבית הספר בו למדתי. בצבא התקבלתי לש"הד (שירותי הדרכה), יחידת ההסרטה של חיל האוויר. במהלך השירות הפקתי סרטי תדמית והדרכה לכל בסיסי החיל בארץ.
השירות הצבאי חיזק אצלי את הצורך והבהיר לי עד כמה אני רוצה לעסוק בטלוויזיה, בפרונט או מאחורי הקלעים. ביום שהשתחררתי נשבעתי שאני לא הולכת לְמַּלְצֶר או לעבוד כמארחת. ידעתי שממני איש לא ישמע: "כמה אתם?", "מעשנים?", "יש לנו מקומות על הבר", "כשיתפנה מקום נעביר אתכם", "אני נורא מצטערת זה ייקח בין 15 ל-35 דקות", "תרצו עוד משהו מהמטבח? אנחנו סוגרים עוד כמה דקות",
"רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו?"…
לא שאני מזלזלת חלילה בעבודת המלצרות, זה פשוט לא אני.

בראיון שלך עם גיא מרוז אמרת "אני לא רוצה להיות סתם עוד כוכבת, אני רוצה לעשות משהו עם אמירה", האם אכן אמירתך נשמעת?
קודם כל, כשאמרתי את זה התכוונתי שאני רוצה לעשות משהו עם אמירה בוזגלו 🙂
אני לא רוצה לעשות שום דבר עם אמירה. אין לי אמת מקובעת ולכן אני לא הולכת אחריה 🙂 אני נגד אג'נדות, זה מעייף, טרחני והכי סוף 2009!!!!

במסגרת "יום האישה הבינלאומי" השתתפת והנחת פאנל-לסביות בנושא ייצוג לסביות בטלוויזיה ובתוכניות הריאליטי, עם איזו אמירה הגעת לפאנל והאם לדעתך כיום עדיין ישנה הומוביות מסוימת בתקשורת?
אני חושבת שהצופים מיצו את המפגש שלהם עם הומואים, בטלויזיה בכללי ובפריים טיים בפרט. הקהל מוכן היום ורוצה לראות לסביות. לא באתי עם שום אמירה, היה לי חשוב להגיד : "היי בנות, אנחנו כאן, בואו נדבר על זה ובואו נעשה הכל כדי להישאר…". אני חושבת שהיום בטלוויזיה הרב ערוצית, יש מקום לכולם ובטח לנו.
זה לא מספיק להיות לסבית. את צריכה אישיות סופר מרובדת ומעניינת בשביל לקחת חלק בתכנית ריאליטי כזו או אחרת, ופרידה הכט היא הדוגמא הקלאסית כשניגשים לענות על שאלה זו, פרידה הכט לא נכנסה לבית "האח הגדול" כי היא לסבית, אבל נטייתה המינית נתנה עוד רובד לאישיות המחוספסת והכל כך מיוחדת.
האמירה היא: "אני כאן להישאר ואת?!!!"

לפני מס' שנים השתתפת בתכנית המטורללת – "בהפרעה" של ערוץ ביפ ו "התעמתת" עם עידו רוזנבלום בכל מיני קטעים מצחיקים והזויים כאחד, איך בא לידי ביטוי שיתוף הפעולה שלך עם עידו בתוכנית ?
עבדתי בקשת 5 שנים ועשיתי המון קטעי וידאו לאמבטיה (טרום מאקו). עידו חבר טוב וחשבנו יחד איך למשוך צופים לראות את התכנית באתר של קשת. הכל נעשה בהומור ובהסכמה ואני אוהבת להשתטות.
זאת אומרת ברור שעידו היה שמח לשכב איתי אבל לי זה פחות התאים 🙂

אני מניחה שלהיות מלהקת של תוכנית "האח הגדול" לא הסתכם בבחירת המתמודדים, אלא גם בליווי מרחוק של המתמודדים לאורך כל תקופת שהותם בבית, האם בשלב מסוים, משום קשיי ומצוקת המתמודדים או התנהגותם, היתה לך תחושה שבחירתך/ם היתה שגויה?
ליהקתי את העונה של "האח הגדול" עם עוד 5 מלהקים. מעלינו הייתה עורכת ועורך ראשי ועוד קודקודים משידורי קשת וקופרמן הפקות, שיחד בחרו את המתמודדים שהרכיבו את העונה האחרונה. כשאתה בוחר אנשים לתכנית ריאליטי, אתה אף פעם לא יודע מה יקרה בזמן אמת. אדם שהיינו בטוחים שיישב על המשבצת של הגו'קר, יכול לצאת פתאום בבית האח הגדול מופנם, אגרסיבי או מפחד לשתף פעולה. מצד שני מתמודד שהיית בטוח שלא ייפתח ולא יעבור תהליך בבית האח הגדול, פתאום משיל את עורו והופך למישהו אחר. זה הקסם של הפורמט הזה שנקרא "האח הגדול".. כשאתה יוצא עם הדיירים לדרך, אתה יודע איך זה יתחיל אבל אתה לא יודע, ואני לא חושבת שאי פעם
נדע, איך זה יסתיים.
אני חושבת שהסיפור של ליהיא זו הדוגמא המובהקת לכך שהמציאות עולה על כל דמיון. את יודעת, מאוד קל לשפוט ולנתח את הקאסט בדיעבד אבל זה לא רלוונטי. כן ישבנו והפקנו את הלקחים מהעונה הקודמת ואנחנו יוצאים ללהק את העונה הרביעית עם תובנות חדשות, בתקווה להפתיע את הצופים בבית.

ספרי לנו על "הספייסי גירלס", עד כמה היותך חלק מקבוצת נשים סטנדאפיסטיות מאפשרת לך להתפתח בתחום?
חברה שעובדת בתיאטרון חולון הציעה לי להופיע עם חומרים שלי במסגרת "יום האישה" וביקשה שאבנה מופע באורך של 50 דקות.
מאחר ועוד אין לי כזה, פניתי ל-4 חברות סטנדאפיסטיות (שירי זלמן, מיכל שמטוב, קארין פז ושרית מקלצקי) וביקשתי מכל אחת מהן לבוא עם 10 הדקות הכי טובות שלה ויחד יצרנו את ההרכב שנקרא ה"ספייסי גירלז". בלי קשר לקבוצת הנשים אני מתפתחת בתחום ודווקא נעזרת בהרבה גברים מצחיקים. לצערי אין הרבה נשים מצחיקות בארץ, זאת אומרת אין בכלל חוץ ממני, כאילו לא פגשתי מישהי שיותר מצחיקה אותי ממני, בלי להיות מושתלת של עצמי כמובן. אם אתן רוצות לראות הופעה שלי אתן מוזמנות לסניף הדואר הקרוב לביתכן סתםםםםםםםםםםםםםםםםםם.

ולסיום, במבט האישי, האם תוכלי להגיד לנו כמה דברים שלא ידענו על נילי בייטל ?
– אני מקיאה 3 פעמים ביום ושום דבר בין ההקאות.
– כשאני מגיעה לסופר אני לא יודעת אם להחנות עם הפנים לחנייה או עם התחת.
– אני סופר רגישה ויכולה לבכות מפרסומת לפלאפון שמקדמת מסלול חיילים.
– אני לא לועסת מסטיקים מה – 17/5/2009
– מעולם לא שכבתי עם גבר או אישה בשביל להתקבל לעבודה.
– אני נראית הרבה יותר טוב בבגד ים שלם (עטוף בשמשייה, עם המון בגדים מעליו).
– אני מאוהבת באישה.
– והחלום הכי גדול שלי זה לשקול כמו JPEG

נילי, תודה רבה לך, נהניתי מאוד לראיין אותך, אני בטוחה שהקוראות תתחברנה מיד לסיבה. המשיכי לעשות חייל בעבודתך.

 

פורסם ב-24/9/2011

 

ראיון עם דיג'יי יעל שרייבר – Yael Schraiber  

ליאת בן דור מראיינת את יעל שרייבר, שהפכה מרואת חשבון לדיג'יי בזמנה הפנוי 

מאת: ליאת בן דור

 

יעל שרייבר

 

נשים נעות, שמחות, מקפצות לקצב המוסיקה, ברקע אווירת מסיבה, חיוכים מורעפים לכל עבר, כשעל הבמה עומדת אישה, דיג'יי יעל שרייבר, עטורה בגופייה שחורה ומצוידת להפליא במיטב הציוד המשוכלל, מיקסר דיגיטלי, מחשב, רמקולים והמון ריכוז בכל הפרטים הקטנים, ובפרט שמסיבת הריקודים תהיה מוצלחת ושמחה.

שלום יעל, נולדת בירושלים, סיימת באוניברסיטה העברית את לימודיך, הוכשרת לעסוק בראיית חשבון, עברת להתגורר בתל אביב ועשית תפנית של מאה שמונים מעלות, כיום את עוסקת בתחום שונה ועוסקת מדי פעם בפעם כדיג'יי.

ספרי לנו על התפנית הזו, מי את יעל שרייבר?
עוד בהיותי תלמידת בית ספר יסודי, במסיבות כיתתיות הסתובבתי עם מזוודת פטיפון ותקליטים במהירות 33 ו-44 (אם מישהו עוד יודע על מה מדובר). כל השנים עסקתי במוזיקה במקביל לעיסוקיי הקונבנציונליים. לימים, בשנות ה-20 שלי, כשהכרתי את הקהילה הלסבית ירושלמית, החלטתי לערוך מספר מסיבות ברמה כדי לתת push לעניין זה, כיוון שרוב המסיבות הירושלמיות הביתיות, באותה תקופה, נערכו עם טייפ קלטות, שהיה מונח לו על הרצפה והסאונד לא היה משהו. עובדתית שדרגתי את אותן מסיבות במשך השנים.
בביתנו בתל אביב כבר עשור אנו עורכות מסיבות פרטיות שאני על ה"עמדה" ו-80 עד 100 בנות, חברות טובות – רוקדות… עד שהמשטרה מופיעה… ומזכירה לנו שהחוק העירוני מגביל את שעות הרעש.

אחיך, אמיר, מנגן כבר שנים רבות ב "להקת אבן ירושלמית", כמה השפעה היתה לו על החלטתך לעסוק בתקלוט במסיבות?
אחי המדהים והמוכשר אמיר שרייבר, עשה קריירה של ממש מהמוזיקה, מלבד עיסוקיו הנוספים (הוא בעל חנות מחנאות בשם "דיפנס" בירושלים). המוזיקה אצלו היתה תמיד על הפרק והעונג כולו שלי לתקלט יחד איתו ולצידו באירועים כגון: ימי הולדת משפחתיים ואירועים משמחים אחרים. למעשה שנינו גדלנו בבית מאוד מוזיקאלי.
זכרון ילדות חזק שנחרט בי הוא מבית סבתי, במרכז של העיר ירושלים, מרפסת גדולה מלאה אורחים ואורחות וזמרים מברזיל, מהשורה הראשונה, ששרים, חוגגים ורוקדים בכל ערבי שישי.

מה החלק האהוב עליך בעיסוקך כדיג"י ומה החלק שאת פחות אוהבת, מה הבעיה הכי קשה היום בתחום ?
החלק האהוב בעיסוקי זה כמובן הציפייה למסיבה, ההכנות, ההתרגשות הגדולה שבהכנת הסטים של המוזיקה, הרגע שבו נפתח המועדון, אורות המסיבה נדלקים, הדיסקים מתנגנים, המוניטור שלי בפול ווליום, הקהל הרוקד שממלא את הרחבה, החיבור שלי עם המוזיקה והקהל שמעצים אותי.
החלק הקשה  זה שהמסיבה מסתיימת ואני בפול אנרגיות.

 

כשאני מביטה בך מהצד, אני רואה שאת מביאה איתך הרבה מוטיבציה לתפקיד, מהיכן את שואבת את האנרגיות האדירות האלה?
אני שואבת את האנרגיות המיוחדות האלה מהקהל, מהחברות, ומהמוזיקה. זה המקום להודות לחגית רימון על החברות המופלאה שלי איתה, על הפרגון, ועל האמונה שאוכל להקפיץ 400 נשים במסיבות שהיא ובת זוגתה המדהימה פרידה הכט מארגנות לאחרונה במועדון בתל אביב.

התחום שבחרת לעסוק בו הינו עיסוק דינמי, המצריך להיות מעודכן כל הזמן במוסיקה העכשווית, איך את מתאימה את סוגי המוסיקה השונים לקהל היעד שלך?
קהל היעד שלי הוא קהל נשי תוסס: נשים שאוהבות מוזיקה עכשווית, מוזיקה של שנות ה 80-90 , מוזיקה שחורה, מוזיקה נוסטלגית קצבית, ומוזיקה ישראלית.

ושאלה אחרונה – יש משהו שתרצי לומר לקוראות?
שאשמח לראות את כולכן במסיבות שתתקיימנה במועדון "האנגר 17" ברח' בן אביגדור 17 תל אביב.

* ביום שישי 3.6.2011 , החל משעה 21:00 * ולרגל פתיחת אירועי הגאווה, באותו מקום ובאותה שעה, ביום חמישי 9.6.2011
– המסיבה בחמישי מיועדת גם לנשים שלא יוצאות בערב שישי מסיבות כאלה ואחרות.
– למסיבות תגענה נשים מירושלים, מהישובים סביב לה, מחיפה ומצפון
הארץ וכמובן ממרכז הארץ.

– המסיבות הללו מיועדות לנשים שאוהבות לרקוד בכל גיל, פשוט צריך לבוא וליהנות.

 

ראיון עם יריב נתי, בן הזוג של דנה מהאח הגדול!! 

מאוד עניין אותי איך מרגיש יריב נתי, בן הזוג של דנה רון מהאח הגדול, האם יש לו חששות? מי לדעתו יזכה? ומה הוא חושב על הדיירים בבית? … 

מאת: חגית רימון  24/9/2011

 

 

דנה רון ויריב נתי

מאוד עניין אותי איך מרגיש יריב נתי, בן הזוג של דנה רון מהאח הגדול. האם יש לו חששות? מי לדעתו יזכה במקום הראשון? ומה הוא חושב על הדיירים בבית? על כל זאת, בראיון הבא. אני רק אגלה לכם שגיליתי גבר מקסים ומפרגן.

איך הרגשת כשדנה אמרה לך שהיא התקבלה לאח הגדול?
מאוד הופתעתי מעצם העובדה שהיא בכלל הגישה מועמדות. כי עשתה את זה מתוך שיעמום.

היו לך חששות?
לא. אני חושב שמגיע לה את זמן האיכות שלה עם עצמה, ומגיע לה להתנתק מתוך המחויבויות והלחצים שיש בחוץ, היא כל החיים שלה רק נתנה לנו המשפחה ועכשיו אנחנו נותנים לה את הזמן שלה.

כל הכבוד על הפרגון
זה בא מהלב. זו דרך חיים. מגיע לה. היא עשתה בשבילנו כל כך הרבה וזה בכלל לא עניין של פרגון. ככה צריך להיות בין כל בני זוג. כל הקטע של הקנאה והרכושנות סתם עוצרים את הקשר. כשלבנאדם יש את החופש לבחור והוא בוחר בך, זו התשובה הכי טובה שמישהו יכול לקבל בזוגיות, אז מה יש לי לדאוג?
אתה לא חושש שהיא תשתנה?
לא. היא בת 39. היא בנאדם מאוד ברור ברגשות ובבחירות שלו. דנה היא אישה מיוחדת. אין לי דאגות בעניינים האלה.

מה אתה עושה בזמן הזה?
עכשיו למשל אני מקפל כביסה. ואני עושה גם בישולים וכל מה שצריך. בעבר היא לא הייתה נותנת לי להרים כוס בבית.

הגעת לתובנות כלשהן בתקופה הזו?
חוץ מזה שאני מאוד אוהב אותה והיא החברה הכי טובה שלי, אז לא. זה היה יותר אישור מאשר תובנה.

מה דעתך על הדיירים?
אני אגיד משהו כללי. אני חושב שכל הטוקבקיסטים למיניהם הם סתם חולירות, כי במקום לראות את הבנאדם שבכל אחד מהדיירים, הרי הם אנשים עם משפחות ורגשות וחששות, במקום לראות אותם הם מסתכלים ורואים את הדמות שכביכול כל אחד בנה לעצמו. כל ההדבקות האלה של תארים למיניהם עושים עוול לכל הדיירים, ואין אחד שם שבעיניי הוא לא בן אדם מדהים. עצם העובדה שיש להם את הכוח להיות בכזה דבר זה בעיניי אומץ שלי אין. ובטוח שלהרבה אנשים שמגיבים בטוקבקים אין, כי אילו היה להם את האומץ הזה הם לא היו מסתתרים מאחורי שמות בדויים.
מעבר לזה, כשאני קורא את הטוקבקים לי זה לא מפריע. מפריע לי שזה פוגע בילדים שלי.

ואיך הילדים מגיבים?

הם לוקחים את זה קשה כי הם צעירים עדיין, והם לא מבינים עדיין שיש אנשים נטולי רגישות.

הם מקבלים תגובות בבית הספר?
אנחנו מקבלים הרבה פרגון ואהבה מהסביבה, מהחברים, ברחוב ואפילו כשאנחנו הולכים לקניות בסופר.

יש לך פיתויים עכשיו?
כמו תמיד. אני מתעסק בתחום שנוגע להרבה אנשים ותמיד יש פיתויים והצעות, אבל זה לא משנה את העובדה שאני בזוגיות כמו שתמיד הייתי. אני מנהל משפחה, יש לי אהבה גדולה ושום פיתוי שהיה לפני או אחרי לא יכול לערער את היציבות שבניתי לעצמי או לפגוע בקשר שלי עם דנה.

מה דעתך על הקשר בבית האח הגדול בין דנה לפרידה?
לדעתי שתיהן נשים מדהימות. ואני לא אומר את זה בגלל שתותי שואלת אותי אלא בגלל שכשמסתכלים רואים שתי נשים חזקות, עם לב ענק. טבעי שיהיו חילוקי דיעות ביניהן, וטבעי שכל אחת תמצא בשנייה דברים שהיא פחות או יותר אוהבת, כמו שקורה גם בין חברות טובות. בעיניי לכל אחת מהן יש מה ללמד את השניה. בסך הכל הן באות משני עולמות שונים. לפרידה יש ללמד את כל הנושא הבינאישי, הרגישות והחום, שיש את זה המון בדנה אבל היא לא מוציאה את זה החוצה בבית האח הגדול. היא עברה חיים מאוד קשים, ההורים שלה כל הזמן היו בשליחויות בחו"ל והיא גדלה בעצם בלי משפחה תומכת. את כל מה שיש לה היא בנתה במו ידיה. היא הייתה אם חד הורית וגידלה שני ילדים לבד, עד שפגשה אותי. היא התמודדה עם החיים בצורה הכי יפה שיש. לפרידה יש ללמוד מדנה את כל הנושא של האסרטיביות. בפרידה יש מין תמימות כלפי אנשים, והיא רואה את העולם בצבעים ורודים, ובקטע הזה דנה יכולה לתת לה כמה כלים כדי שהיא תוכל להשתמש בהם גם בעסקים ובכל תחום. ואני חושב שפרידה היא אישה מדהימה, היא נותנת עיצות, היא אכפתית, היא מדהימה בעיניי.

מהן הדקות הכי קשות שלך?
זה כל דקה. זה לא להיות איתה. זה עצם העובדה שאני לא יכול להרים טלפון וסתם לקשקש. או לראות אותה סתם שוכבת בסלון בשקט בלי שנחליף מילה. עצם הנוכחות שלה חסרה לי. מעבר לדברים הברורים שהיא החברה הכי טובה שלי, וכרגע היא אי שם בנווה אילן.

יריב מעדכן אותי במהלך הראיון שעכשיו פרידה ודנה במטבח.
"תראה איזו טלפטיה", אני אומרת לו.

איך זה לישון בלילה לבד?
לישון בלילה לבד זה מאוד קשה, כי זה לבד. זה בלי דנה.

 

מי לדעתך ייסע לספרד? ומי לדעתך יזכה במליון?
אני מקווה שדנה לא תיבחר לנסוע לספרד, כי גם ככה היא רחוקה, אז עד ספרד?

ומי יזכה במליון? האמת היא שכולם מוצלחים שם אז קשה לי להגיד. ואני הכי אמיתי. זה עניין של חיבור של אנשים עם הקהל בחוץ. אני מאוד מקווה שזה מישהו שיש לו אמירה, ולא אחד הליצנים שם. כי מעבר לליצנות, יש מסרים. עכשיו דרך אגב פרידה ודנה מנשנשות במטבח.

לאן לדעתך תגיע דנה?
דנה ללא ספק תגיע לסוף. וגם פרידה.

ועכשיו יריב שואל אותי: מה יש בפרידה שהצופים עדיין לא גילו?
האמת היא שפרידה היא בנאדם מוחצן שאין לו שום רסן לפה. אני לא יודעת אם יש משהו לחדש, פרט לעובדה שלדעתי פרידה פחות עממית ממה שהיא עשוייה להצטייר בציבור. למשל היא מאוד אוהבת אופרות, מוסיקה קלאסית,ו יש לה יידע גדול בהרבה תחומים. אין לה שום סוד שהיא מסתירה.

יריב: אצל דנה זה הצד המצחיק שבה. היא קורעת אותי מצחוק. הצד המגונן שבה התחיל לצאת, היא כל הזמן מגוננת על ליאם כי היא רואה שהיא במצוקה. אני לא יודע אם לדנה יש חיבור רגשי לליאם, אבל יש לדנה נטייה לייצר שלום, היא לא אוהבת ריבים, והיא גם לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. דנה היא שטותניקית שאין דברים כאלה, והיא מגניבה. יש לה הומור מאוד מפותח, ופה משום מה אני עוד לא רואה את זה.

עוד משהו?
אני רוצה למסור לכל מי שקורא את הראיון שיידע שבין המשפחות בחוץ אין ולא תהיה שום יריבות, לפחות אני יכול לדבר על עצמי ואני מקווה שכולם חושבים ככה. לאנשים יש דיעות ולא כולם מסתדרים עם כולם, וזה לגיטימי וככה גם בחיים האמיתיים, על אחת כמה וכמה בתוך סיר לחץ. ואני הייתי מאוד מעריך את זה אילו היו מתייחסים לכך בפרופורציה הנכונה כי בסך הכל כולנו בני אדם.

 

חגית רימון, אתר אישה hrimon@gmail.com

עץ התות, הבדואי וההר – סיפור קצר 

היה בחור אחד שהתיידדתי עמו, שהרשה לי להסתובב איתו בשדה וללטף את הכבשים והעיזים. הוא היה נחמד איתי. הרגשתי בטחון איתו, כמו אח גדול… 

מאת: פרידה הכט  24/9/2011

פרידה הכט

 

זו הייתה עוד שבת אביבית, שבא נהגנו ללכת להר. חיה אחותי, שאול ושלמה, איציק ואיתמר, אופירה, אסנת ומזל. היינו חבורה מופלאה. שבת שטופת שמש מלווה ברוח קרירה, שבת אמיתית, שקטה, יכולתי להרגיש את הקדושה באוויר, כל ילדי השכונה לבשו בגדי שבת, בכל רחוב עמד לו בית כנסת קטן ששייך לעדה זו או אחרת. מלבד הוריי ואולי שכן או שניים, כולם נהגו ללכת לבית הכנסת בשבת בבוקר. ובסיום שחרית כל אחד חזר לביתו לארוחת הבוקר. אני כמנהגי בכל שבת הייתי מתעוררת לפני כולם ויוצאת את הבית ברגל לסבתא כדיה. מרחק של שלוש מאות מטר מהבית שלנו. בידיי הקטנות לקחתי סיר ריק וצעדתי בשמחה. הייתי מדלגת עם הסיר בירידה כל הדרך. לפעמים חיה הצטרפה אלי. לרוב התעצלה. הייתי רק בת שש שנים. אבל כבר אז הייתי אחראית להספקת הג'חנון מסבתא. אבא ואמא מאד סמכו עלי, אהבתי מאד לאכול וידעתי שאוכל שני ג'חנונים. אחד אצל סבתא, עם כוס תה, שרק היא ידעה לעשות. חם, חם ומתוק מאד. אני זוכרת שהייתי נוגסת בג'חנון במלוא הפה ולעכל אותו, לגמתי מהתה. הטעם של שניהם, מן מתוק ומלוח יחד, טעם מיוחד, שהיה רק אצל סבתא כדיה. את השני אכלתי יחד עם הוריי ואחיותיי. הדרך חזרה הייתה לי יותר קשה. העלייה והסיר המלא בג'חנונים האריכו את זמן הגעתי, עצרתי כמה תחנות בדרך בכל פעם שלא יכולתי יותר לשאת את משקל הסיר המלא. ותמיד התפללתי שכולם עוד ישנים כשאחזור. שלא יתעצבן אף אחד מרעב. בשקט פתחתי את שער הבית שאף אחד לא יתעורר וכמובן, חיה כבר הייתה ערה, מחכה לבואי. היא כבר לא רעבה. היא דאגה לחסל חלק מהעוגות, שאמא טרחה כל כך הרבה בשבילן ביום שישי, לכבוד האורחים, שבאו לבקר בשבת בבוקר. בשקט דפקתי בדלת, חיה הייתה שם לפתוח. שמתי את הסיר בתנור שישמור על חום הג'חנונים והכנתי קפה מבושל על הגז לאבא ואמא למיטה עם שתי פרוסות עוגה. אחת לו ואחת לה. עם מגש, שהיה רחב מגופי, הנחתי שתי תחתיות קפה ועליהן ספלי קפה טורקי חזק עם ארומה וקצף קפה כמו שאבא לימד אותי להכין. בצד, צלוחית עם העוגה שאמא אפתה.

לאט, לאט פסעתי עם המגש הענק, פוחדת שיישפך לי הקפה בטרם אגיש להם אותו. אמא ואבא ישבו זה לצד זה מכוסים בשמיכה, עם חיוך של תודה על השירות. ואני כולי גאווה שהקפה לא נשפך וששימחתי אותם. מאוחר יותר כבר דאגתי לרסק עגבניות לג'חנון בפומפייה עד שכולם התיישבו סביב השולחן. תמיד אהבתי את המטבח. רציתי ללמוד להכין הכל. אבא יותר סמך עליי מאמא. כל דבר שרציתי לעשות, כמוהו, הוא נתן לי לנסות. אבל הייתי עקשנית כל כך, שאמא תמיד נכנעה לי ובסופו של דבר נתנה לי לעשות הכל לבד. אכלנו, זה היום היחיד שאכלנו כולם יחד ארוחת בוקר. אי אפשר היה להתחמק מארוחת הבוקר והצהריים של שבת. זה היה קודש! זמנים מדויקים כמו שרק אבא שלי דרש ולרוב עמדנו בהם. על הדקה! חיה ואני ביקשנו רשות מאבא לצאת לשחק עם הילדים, שחיכו לנו בחוץ. אמרנו שאנחנו הולכים ל"הר". ואבא שאל מי מההורים מתלווה אלינו. וענינו שאמא ודודה של שאול ושלמה לוקחות אותנו. אבא הרשה לנו. אסור היה לאחר! דקה אחת של איחור יכולה לעלות לנו ביוקר. ומי שתמיד שילמה יותר, הייתה אני. אני אחראית עלי ועל חיה להיות בזמן, על אף היותה גדולה ממני בשנתיים. בפעמים המעטות שבהן איחרנו ולא בגללי, שילמתי את המחיר בפליק או שניים ועונשים כל השבוע. הדיוק אצל אבא היה אובססיבי ואני נדבקתי בחיידק הנורא הזה.

 יצאנו כל הילדים לדרך. הדרך הייתה ארוכה ויפה. כל שהיה צריך לעשות בכדי לשנות את הנוף האורבני בנוף ירוק מלא חרציות וכלניות, שדות חיטה ושיחי קוצים עם פרחים סגלגלים, זה לחצות כביש ראשי. אני זוכרת את מרים, אמא של שאול ושלמה מזרזת אותנו " נו, עכשיו, רוצו מהר". ואנחנו היינו מאד ממושמעים. טסנו לצד השני. מרים הייתה החברה הכי טובה של אמא. את כל הסודות חלקו בניהן. שתיהן היו עקרות בית, שגידלו את הילדים. לימים כשגדלנו, הן יצאו לעבוד. אנחנו, שלוש בנות. והם, בת ושני בנים. הגילאים שלנו מקבילים פחות או יותר. חיה ואני היינו החברות הכי טובות של שאול ושלמה. מלכה אחותם הייתה החברה הטובה של רחל אחותנו הגדולה. מרים התייחסה אלינו כמו אמא שלנו. לטוב ולרע. אהבנו אותה כמו משפחה. בחוצנו את הכביש ניגלה לעינינו עמק ירוק עם שביל עפר ארוך, ארוך, בצבע אפור לבן עם אבני חצץ. השביל יורד ויורד עד שבקושי אפשר לראות את סופו. שביל רחב שמצידו הימני אפשר היה לראות את השדות הפתוחים והמרחבים העצומים. ורק עץ תות אחד הזדקר לו מבין גבעולי החיטה שצמחה לה. משמאל היו בתים אחדים. אני זוכרת את הבית של הספר. בית ירוק בהיר עם בלקון ומעקה נמוך, ששם ישבו לקוחות וחברים של הספר. במשך השבוע האווירה הייתה שונה מזו של שבת. שביל העפר היה בעצם רחוב, עם בית שהוא מכולת. בית אחר שימש כבית כנסת לעדה התימנית, שסבי היה חלק ממנה. ועוד שני בתים, שאחד היה הדואר והשני רק בית מגורים. השביל מוביל בסופו אל ה"הר". היינו רצים בירידה להגיע מהר להר המסתורי, המפחיד והמסקרן גם יחד.

 כל ההר היה מכוסה בחרציות, חמציצים וכלניות. האדמה אדומה, חומה, זרועה בסלעים ואבנים וביניהן פילסו להם מי הגשמים, יובלים קטנים ממעלה ההר לאורך המדרון מטה. ואנחנו הילדים רצנו כל אחד עם פיסת קרטון גדולה ושטוחה במעלה ההר, לתפוס כל אחד את היובל שלו. מתיישבים על הקרטון ומחליקים במדרון מטה עד תחילת השדה וכן הלאה. שוב עולים ושוב מחליקים כל פעם על יובל אחר. השמחה בעיני הילדים הייתה אמיתית ומלאה. היינו מאושרים מכלום ועוד כלום. פיסות הקרטון היו כל מבוקשנו ושמרנו עליהן כאילו היו מתנה יקרה מפז. לפעמים, אם בסוף היום הקרטון לא נקרע מהאבנים שהתגלו משטפונות הגשמים, היינו מחביאים אותו לשבוע הבא, בתקווה שלא ימצאו אותם אחרים. שזרנו סלסילות מפרחי חרציות שהבאנו לאמא מתנה. שיחקנו מחבואים ותופסת. תמיד היה זה שנפצע קלות או זה שבוכה כי רב עם אחיו. לרוב היינו חוזרים הביתה עם פרצוף חמוץ לכמה מאיתנו. אבל תמיד עייפים ומלוכלכים מבוץ, אך מרוצים מאד.

 ההר היה מקום מרוחק מהבית, שבו יכולנו לעשות כל העולה על רוחנו, להשתולל, לרוץ, לצעוק גם בשעות הצהריים והכי חשוב, אמא לא יכלה לצאת החוצה ולקרוא לנו הביתה כשאנחנו באמצע משחק. היינו רחוקים מהבית, רחוקים מכל גבול. פשוט חופש אמיתי. מצידו הצפוני היו פסי הרכבת, שהובילה סחורות מחיפה בצפון עד לירושלים במזרח. מצידו המזרחי של ההר, חי לו שבט בדואי קטן שעסק בחקלאות ומרעה. הם גרו באוהלים וחיו חיים צנועים מאד. אף פעם לא העזנו להתקרב לאוהלים. את הנערים הרועים פגשנו בשדות הפתוחים. יכולנו לראות אותם מפסגת ההר מטיילים עם הכבשים והעיזים. עם הזמן למדנו להכיר אותם. נהגתי לרוץ במעלה ההר בכדי לראות אם יש רועה בשדה.

 היה בחור אחד שהתיידדתי עמו, שהרשה לי להסתובב איתו בשדה וללטף את הכבשים והעיזים. הוא היה נחמד איתי. הרגשתי בטחון איתו, כמו אח גדול. הייתי מחכה לשבת בהר רק כדי לפגוש אותו. החיות עניינו אותי יותר מלשחק עם החברים. אני זוכרת שלא אהבו שאני הולכת לפגוש את הבדואי. אבל תמיד נעלמתי בשקט וחזרתי בזמן, כך שאף אחד לא הבחין בחסרוני.

 באותה השבת הגענו להר ואני כבר הייתי חסרת מנוחה לפגוש את הרועה. מרחוק ראיתי אותו יושב בשדה. שמחה הציפה אותי. רצתי במדרון, מפלסת את דרכי בתוך סבך צמחיה שהייתה גבוהה ממני. השדות הפתוחים נתנו לי תחושה של חופש, אבל גם פחד מלאבד את הדרך. הייתי מגיעה אליו, כולי שמחה שנפגשנו שוב. העניין והסקרנות שגיליתי גרמו לי לעשות דברים שאסור לעשות. רציתי לדעת הכל. ולבדואי הייתה סבלנות אלי. ותמיד ענה לשאלות המעצבנות שלי בנחת. בטחתי בו מאד. הוא היה החבר האסור שלי. גם הילדים האחרים הכירו אותו. שאול חברי הטוב ביותר אחרי חיה אחותי, היה איש סודי לכל דבר, גם הוא הכיר אותו היטב. אך לא התעניין כמוני בצאן. לכן באותה שבת הלכתי לבד אליו. אמרתי לחיה ושאול שעוד מעט אחזור. והם שמרו את סודי ולא סיפרו למרים ולדודה שהלכתי. הבדואי ישב בצל עץ התות כשמקל הרועים בידו. משתעמם לו בזמן שהכבשים והעיזים מלחכות את העשב. הוא ישב על גל אבנים, שהיה שם עוד קודם. אני שמחתי לראותו, הוא חייך אלי, כאילו שמח לבואי.

 היינו רחוקים מכולם. אי אפשר היה לראותנו משום מקום. רק ממקום אחד. מפסגת ההר. מלמטה ראיתי את הילדים רצים ומשתוללים על ההר. הם נראו קטנים מרחוק. אבל אני שמחתי להיות איפה שאני. הייתי מטפסת על העץ לקטוף תותים והבדואי קטף לי את התותים שלא יכולתי להגיע אליהם עם ידיי הקצרות והקטנות. הוא עזר לי למלא את המכל , שמצאתי קודם לכן בשדה. והייתי חוזרת עם מכל מלא תותים, חולקת אותם עם הילדים. אכלנו אותם מלאי תאווה. מתוקים וטריים, מבלי לשטוף במים. נדיר שנשארו לנו תותים להביא הביתה. עמדתי מול הנער קטנה ובטוחה. הוא ישב והניח את המקל על האדמה. בישבו על גל האבנים ואני עומדת מולו, כשראשי באותו הגובה של ראשו הוא פתח את רוכסן מכנסיו והוציא את איבר מינו. אני לא הבנתי מה הוא עושה, אבל הרגשתי שמשהו לא בסדר. הוא אחז בידי וקרב אותי אליו, הפשיט לי את המכנסיים הקצרים שהיו עלי. עדיין לא הבנתי מה הוא מנסה לעשות. אני זוכרת את המבט הקפוא שלו, העיניים שהשתנו כשהרגיש אותי מתנגדת. הוא הפעיל עלי כוח ופשט לי את התחתונים, הצמיד אותי לגופו והושיב אותי בכוח על ברכיו. הרגשתי לחץ עטוף בכאב והבנתי. הבנתי שהוא עושה משהו שאסור. לא הבנתי מה, רק כאב לי. התחלתי לבכות כי ידעתי שזה לא בסדר. הפנים שלו והמבט השטני שלו שידרו לי שמשהו לא טוב קורה. בכיתי, פחדתי, אבל קבלתי אומץ וניסיתי להדוף אותו ממני. בכיתי מאד ולא צעקתי, רק דחפתי אותו, בכל כוחי. הוא הרפה את הלפיתה החזקה שאחזה את זרועי הקטנה ונתן לי ללכת. הסתובבתי ורצתי לתוך השדה לכיוון השביל המוביל להר. רצתי בוכה ומפוחדת, רק רציתי לצאת מהשדה. הצמחייה הגבוהה שעברה את ראשי הקשיתה עלי לפלס את דרכי. הרגשתי שעשיתי משהו נורא. את הבגדים לבשתי, אך הרגשתי עירומה. פחדתי להגיע לשביל שמוביל להר. שמא איחשף. לבשתי את הבגדים שהכי אהבתי, חולצה בצבע צהוב בננה, מבד כותנה סרוגה, נעימה על הגוף. רוכסן מאחור בצוואר, שתמיד נתפס בשיער. ומקדימה, מלמעלה למטה היו שלושה פרחים קטנים, רקומים בצבעים אדום, ירוק ושחור. המכנסיים בצבע חום חרדל , קצרים ונוחים. חיכיתי לשבת או יציאה עם המשפחה, ללבוש את הבגדים האלה. מצד אחד נראו חגיגיים ומצד שני, אפשר היה להשתולל, לרוץ ולטפס איתם. רציתי להתחבא, שאף אחד לא יראה את המעשה הנורא שעשיתי. הרי, אם הייתי נשארת לשחק עם החברים שלי, שום דבר לא היה קורה. ידעתי שאני מאחרת. פחדתי לצאת לשביל, מישהו יכול לראות אותי. פחדתי פחד מוות.

 מרחוק ליד המכולת ראיתי קרטון גדול. רצתי אליו מהר ונכנסתי לתוכו. פתחתי את הצד התחתון והרמתי אותו לכסות את גופי העליון והתחתון, כאשר רק ראשי ונעליי חשופים. כך פסעתי בירידה לכוון ההר. כפות ידיי הקטנות בקושי הצליחו לאחוז בקרטון ולהרימו תוך כדי הליכה. מסורבלת בתוכו. חשבתי שאפשר לראות דרך הבגדים את מה שעשה לי הבדואי.

 גופי רעד ובקושי הצלחתי לפסוע במורד, כשלפתע מרחוק, ראיתי את חברו של סבא שלי יוצא מהבית. נבהלתי. עצרתי ונכנסתי עם כל גופי לקרטון. התחבאתי. פחדתי שיגלה אותי. קפאתי בקרטון, לא העזתי לזוז, רעדתי מפחד, חיכיתי שיעבור אותי. יכולתי לשמוע את הצעדים שלו, חיכוך הנעליים באבני החצץ. קול הצעדים התחזק ככל שקרב לעברי. הצעדים התקרבו אלי, וליבי הפסיק לפעום. הפסקתי לנשום. פתאום נפסקו הצעדים, האיש עצר ופתח את הקרטון. מסתכל עלי מלמעלה. הוא גילה אותי. ואני, התכופפתי כשראשי מוטה מטה שלא יזהה אותי. פוחדת לעמוד ולהתיישר עם הגוף. הוא הכיר אותי וידע שאני הנכדה של כותה. והוא שאל אותי. "מה את עושה פה בינת' אל'כותה"? משמע, הבת של כותה. ואני גמגמתי. לא הסתכלתי לו בעיניים. ועניתי שאני הולכת לחברים שלי בהר. והמשכתי. פחדתי שיספר לסבא שלי. המשכתי בדרכי, עטופה בקרטון. מרחוק ראיתי את שאול רץ במדרון לעברי. כולו פחד ודאגה על שאיחרתי. "איפה היית? אמא ודודה שלי חיפשו אותך". היה כבר מאוחר. מרים פחדה מהתגובה של אבי במידה שנאחר. היא ידעה שיעניש אותנו. לכן כל האמהות שיצאו איתנו להר, דאגו שנחזור בזמן. בשעה שתיים ולא דקה אחרי. כולי מתנשפת ומתרגשת בפגשי בשאול, כאילו אבן נגולה מליבי. רציתי להשיל את הכובד הזה מעליי. לא יכולתי לשאת את הסוד הנורא, שקרה זמן מה קודם. שאול היה החבר לסודותיי. אמנם כולנו קראנו לו "חולה שקרים". תמיד הבטיח לא לספר, אבל תמיד חלק את סודותינו עם חבר שלישי. ואני, התפתיתי לספר לו את חוויותיי, כי היינו חברים טובים. הוא הקשיב לכל הסיפורים שלי בשקיקה. הזדהה איתי בתחושותיי. ופחד איתי. העיניים של שאול היו מבוהלות. אני בכיתי ורעדתי, לא יכולתי לספר לו אבל, גם לא יכולתי לשמור את הסוד שלי.

 חשבתי שלא יאונה לי כל רע אם אספר את האמת למה איחרתי. אז סיפרתי לו. הייתה לי הקלה באותו רגע. שאול נבהל ופתאום החל לרוץ בחזרה להר לאמו וסיפר לה. אני נשארתי במקומי רועדת כולי. מחכה לילדים שיבואו. לא סיפרתי לאף אחד גם לא לחיה. כעסתי על שאול שסיפר לאמא שלו. מרים והדודה ירדו את ההר. כל הילדים כבר התקבצו סביבי, מודאגים מתגובתו של אבי. הפנים של מרים אמרו הכל. היא הייתה מבוהלת וניכר המתח על פניה כל הדרך הביתה.

 בחוצנו את הכביש הראשי ראינו מרחוק את אבי עומד בפתח השער מחכה לחיה ולי. ידענו, שטוב זה לא יהיה. הילדים רצו בירידה, כל אחד הלך לביתו ורק אני הלכתי לאיטי מאחורי מרים, שלא אצטרך לעמוד מול אבי לבד. הגענו לשער ומרים סיפרה לאבי על הבדואי. פחדתי פחד מוות. " כנסו מיד הביתה, לשטוף פנים וידיים ולשבת לאכול"! כך פקד עלינו. מדלת הכניסה יכולתי לראות את אבי שואל את שאול אם הוא מכיר את הבדואי. ושאול הנהן שכן. "בוא איתי, תראה לי אותו", מבלי לבקש את רשותה של מרים, הלכו שניהם להר. בשוטפי פנים וידיים הרגשתי מאד מלוכלכת. לא עזרו המים והסבון. סגרתי את דלת האמבטיה, הורדתי את המכנסיים והתחתונים וכתם דם קטן היה עליהם. נבהלתי מאד. הורדתי את התחתונים ודחפתי אותם לתחתית ארון הכביסה. פחדתי שיגלו את מה שקרה. הרגשתי שעשיתי משהו נורא. יצאתי למטבח. אמי הייתה שקטה אבל עצבנית. גם היא פחדה מהתגובה של אבא על האיחור שלנו. אני זוכרת את השקט מסביב לשולחן בזמן שאכלנו. אף אחת מאיתנו לא העזה לצייץ. חיכינו לבואו של אבי. חיכינו לתגובה שלו. אמא לא אכלה איתנו. היא עמדה ליד הכיור כאשר אבי חזר. המבט שלו היה עצבני ומתוח, אך מרוצה מהתוצאה. "גמרתי אותו" אמר. שטף ידיים והתיישב לאכול. ואמא לא הגיבה. היא לא ידעה על מה מדובר. הוא לא סיפר לה כלום עד אותו רגע שחזר. דממה שררה מסביב לשולחן. לא העזתי להסתכל לו בעיניים. הרגשתי אשמה. פחדתי מעונש. אבל הוא לא העניש אותנו. הוא הבין שפגעו בי ותפקידו להגן עלי. הוא לא האשים אותי בכלום ולא דיבר איתי על כך אף פעם. גם אמא שמה את המקרה הזה בצד. אני לא יודעת כמה היא ידעה על מה שקרה לי. היא לא דיברה על כך עם מרים או עם אבא כל השנים. הסיפור נפתר ונסגר מעצם סופו הטראגי. ואני, חייתי עם הסוד הזה עד עצם היום הזה, כשכולי פחד שמא יתגלה הסוד הנורא של אבא, שקרה בגללי.

לקח לי הרבה זמן להעלות את הסיפור הזה על הכתב. ידיי רעדו מהתחושה הקשה שאחזה בי תוך כדי כתיבה.

~

הצטרפי לאתר אישה בפייסבוק!