ואולי דווקא צריך לשנות את בן הזוג?

מאת: ד"ר צביה גרנות, טיפול זוגי
love

 

בואו נהרהר קצת במיתוס "לקבל את בן הזוג כמו שהוא ולא לשנות אותו". למה בעצם לא לשנות אצלו דברים קשים או דברים לא צודקים או דברים לא חכמים? למה אנחנו צריכים לקבל את הנאחס אחד של השני?

אז לא רק שמותר לשנות את בן הזוג, צריך לעשות את זה. וזאת בעצם המטרה הגבוהה ביותר של החיבור הזוגי: לתקן את המידות של כל אחד מהצדדים. ואת זה אנחנו אמורים לעשות באמצעות המראה שאנחנו מציבים אחד לשני, כדי שכל אחד יראה את הפגמים שרצוי לו לתקן. כך אנחנו גדלים להיות יותר טובים ויותר יפים, ובלי גדילה אין חיים.

אבל כדי לשנות את השני יש שני תנאים:
התנאי הראשון הוא לשנות אצלו רק את מה שאפשר לשנות אצלו, ולקבל כל דבר שאי אפשר לשנות בו, גם אם אנחנו לא אוהבים את זה. אז כשאתם משתדלים לשנות משהו אצל בן זוגכם, הבחינו קודם אם השינוי שאתם רוצים ממנו אפשרי או לא.
איזה שינוי אפשרי ואיזה לא? שינוי אישיותי לא אפשרי, שינוי התנהגותי אפשרי. אם אנחנו רוצים שהוא יהיה רציני יותר, מצחיק יותר, אופטימי יותר, שמח יותר, פעיל יותר או חושב יותר, זה שייך לתחום האישיות שלו. ואת זה לא תוכלו לשנות.
אם אתם רוצים שהוא יפסיק להתעסק בטלפון בזמן שאתם מדברים אתו, או שיילך אתכם לעתים קרובות יותר אל ההורים שלכם, או שידבר אתכם יותר בנימוס, זה אפשרי, כי זה רק שינוי ברמת ההתנהגות, והוא לא נוגע בשורשי הטבע שלו.
האבחנה הזאת תחסוך לכם הרבה זיעה ודמעות, כי תדעו איפה יש טעם להשקיע את המאמצים שלכם, ואיפה צריך לקבל את הדברים כמו שהם.
אז שיהיה ברור: את האישיות שלו אתם לא יכולים לשנות. לא תשנו את מבנה החשיבה שלו, את הטמפרמנט שלו, את הקצב שלו, את כושר הדיבור שלו, את הצרכים והרצונות שלו.
לא תוכלו להפוך פסיבי לאקטיבי ולהפך. לא תוכלו להפוך בעל חשיבה עיונית לבעל חשיבה קונקרטית ולהפך. לא תוכלו להפוך אדם איטי למהיר החלטה ולהפך. לא תוכלו להפוך אדם שטחי למעמיק ולהפך. לא תוכלו לשכנע נהנתן שנעים יותר לשבת בבית, ולהפך.
כל אלה הם צדדים באישיות של השני, ואתם לא יכולים לעשות עם זה דבר. אז מה נשאר לכם לשנות? הרגלים והתנהגויות: חוסר שיתוף בתפקידי הבית, הימנעות מלהודיע על איחור, מרחב אישי מוגזם, קשרי ידידות מעצבנים עם בני המין השני. כל אלה אינם חלק מהאישיות. כל אלה הם דפוסי התנהגות נרכשים שאפשר לשנות, ושרצוי לשנות.
אבל זה לא סוף הסיפור, כי אתם יכולים לשנות משהו אצל השני רק עם שיתוף פעולה מלא מצדו. וזה התנאי השני.
כפייה לא עובדת, כפייה רק מעוררת התנגדות. ואת זה אתם כבר יודעים טוב מאוד. לא עובדים גם מאמצי שכנוע שזה חשוב לכם. הוא ישתף פעולה רק אם זה מספק גם את האינטרסים שלו. ובנקודה הזאת נבחנת היכולת שלכם להשיג שיתוף פעולה בחן ובחסד ובאהבה.
ואל תשכחו את העיקר: לקבל מכל הלב את מה שאתם לא יכולים לשנות אצלו, או את מה שהוא לא רוצה לשנות בעצמו. לא יזיק קצת כבוד למי שהוא, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו.

 

ומה אתכם? תקועים בזוגיות קשה? ניסיתם הכל? לא יודעים איך לשפר את היחסים? למה לא נגלה ביחד שיש דרך אחרת לחיות ביחד?

נגלה איך להיות חזקים בלי צעקות, ואיך לשלוט בעצמנו בלי לשלוט בבן זוגנו. נגלה שאף אחד לא בא להציל אותנו, ושרק אנחנו מנהלים את חיינו. ונגלה שאנחנו אחראים לחיינו, אחראים למימוש הציפיות שלנו, אחראים לבחירות ולהחלטות שלנו, אחראים לגישות שאנחנו מביאים ליחסים שלנו, אחראים לסדרי העדיפויות שלנו, אנחנו אחראים לאיכות התקשורת שלנו, אחראים לתגובות הרגשיות שלנו.

מוזמנים לאתר של ד"ר צביה ברנות

~~~

 

רוצה להכיר חברות חדשות? להנות מסדנאות נפלאות? 

בואי לפסטיבל אישה – סופשבוע מופלא לנשים 

סופשבוע בנושא הצלחה, משיכת שפע לחיים והגשמת חלומות

 

 

אתר אישה – אהבה היא משחק לילדים גדולים

מאת: ד"ר צביה גרנות

אנחנו יכולים לבוא אל מערכת יחסים משני מצבי נפש: מאגו או מאהבה. אין מקום אחר. ובתהליך של ייעוץ זוגי ההבדל בין שני המצבים ניכר מאוד. אנחנו יכולים לבחור במצב נפשי שרוצה לתת אהבה, או במצב נפשי שמצפה לקבל אהבה. והמצב הנפשי שבו נבחר ימגנט אלינו את המצבים המתאימים לו: האגו ימשוך אליו מחלוקות ומריבות שלא נפתרות, התודעה האוהבת תזמין עבורנו דילמות משותפות שיאפשרו לנו להעמיק את ההבנה בינינו. ובתהליך של ייעוץ זוגי אנחנו לומדים לבחור את המצב הנכון.

האגו מתקיים מתוך הציפייה שיאהבו אותנו. כשאנחנו באים מהאגו אנחנו עסוקים כל הזמן בפיקוח על בן זוגנו אם הוא אוהב אותנו מספיק, מכבד מספיק את הצרכים שלנו ונענה מספיק לרצונות שלנו.

כל דבר שהוא עושה הוא מבחן לאהבתו, והאהבה שאנחנו מעניקים לו תלויה במה שנקבל ממנו. אם הוא יעריץ את עפר רגלינו נאהב אותו מאוד, ואם הוא יגלה מורת רוח מהתנהגותנו יתרוקן לבנו מאהבה, ואת מקומה יתפסו כעס ועלבון. כשאנחנו באגו אנחנו אוהבים לא את האדם, אלא את מה שאנחנו יכולים לקבל ממנו. זאת הסיבה שיש לנו כל כך הרבה ציפיות ממנו, וכל כך הרבה תביעות כלפיו. ומכיוון שאיש לא יכול ולא צריך לעשות את השני מאושר, האגו מבטיח לנו רק אכזבות ותסכולים.

התודעה האוהבת היא השתוקקות להעניק אהבה ככל שיש בלבנו, והכרת תודה על האהבה שאנחנו מקבלים, בכל כמות ובכל צורה. מתודעה אוהבת אנחנו נותנים ומקבלים את המתנה הגדולה ביותר, את האהבה כפי שהיא, בלי חשבונות, בלי פנקסנות, בלי טינות.

שני מצבי הנפש האלה מולידים שני סוגים של מערכות זוגיות: יחסים שבהם בני הזוג עושים הכל כדי להעצים זה את זה, ויחסים שבהם בני הזוג עושים הכל כדי לכווץ אחד את השני. אנחנו יכולים להעצים אחד את השני רק אם אנחנו מסוגלים לאהוב את השני עם החולשות שלו, עם ההתנגדויות שלו, גם כשהוא מעדיף את הדרך שלו, ואפילו כשהוא קר אלינו.

זה כאילו שאנחנו יכולים לבחור בין שני משחקים שונים: משחק האגו הוא "אתה אשם אני בסדר". משחק כזה מוליד באופן בלתי נמנע האשמות, כעסים, עלבונות ותסכולים. כל אחד מבני הזוג משתדל להאשים את השני בכל מחלוקת או חוסר הבנה, וכל אחד מבני הזוג מרגיש שהוא הצד הפגוע. זה משחק שאין בו מרוויחים, יש רק מפסידים.

המשחק השני נקרא "אתה בסדר אני בסדר". זה שם המשחק של התודעה האוהבת, ויכול לשחק בו רק מי שוויתר על המטרה הקטנונית להיות צודק, ובחר במטרה גדולה הרבה יותר: להיות מאושר ואוהב וחכם.

גם במשחק הזה מרגיש כל אחד מבני הזוג שיש לו זכות להיות נאהב, אבל בניגוד למשחק האגו, במשחק האוהבים אנחנו לא דורשים אהבה אלא יוצרים אותה, אנחנו לא מצפים לאהבה אלא מציעים אותה, אנחנו לא חושבים שאהבה מגיעה לנו אלא אנחנו מאצילים אותה. ואנחנו יודעים שאנחנו יכולים לממש את יכולתנו להיות נאהבים רק אם ניתן את חלקנו ונלמד לאהוב בדרך בוגרת.

ד"ר צביה גרנות

מטפלת זוגית – מטפלת אישית