משופטת לציירת – ראיון עם השופטת בדימוס דניאלה וכסלר, לרגל תערוכה חדשה

מאת: עו"ד חגית רימון

 

השופטת בדימוס דניאלה וכסלר
השופטת בדימוס דניאלה וכסלר

 

ספרי לי בכמה מילים על עצמך

אני חיה ועובדת בירושלים. היו לי 7 תערוכות בנושאים וטכניקת שונות, השתתפתי בתערוכות בחו"ל, ציורי שמן, בעיקר דיוקנאות, אמנות מחזור, ציורים על בדים, מגזרות נייר, רישומים, ציורי פסטל, צילום וציור דיגיטלי. כותבת שירים וסיפורים.

עליתי לישראל עם הורי ואחותי מצרפת. גרנו בת-אביב, שם משפחתי היה רסין, למדתי בבית ספר עממי ותיכון, שרתתי בצבא בחיל המודיעין, למדתי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים עד לתואר שני, עבדתי במשרד המשפטים, בכנסת, במשטרה, בפרקליטות המדינה, במשך 17 שנים הייתי שופטת בבתי המשפט השלום והמחוזי בירושלים, אחרי שעזבתי הייתי יו"ר ועדת שחרורים בבית הסוהר ברמלה. אני נשואה+4.

תמיד ציירתי, אחרי 30 שנה בעולם המשפט הרגשתי שאני חייבת להקדיש כמה שנים כדי לבטא את מה שיש לי לומר בציור ובכתיבה. זה לא היה קל אבל היום אני מברכת על ההחלטה ורק רוצה לצייר עוד ועוד תמונות, ולהמשיך לספר את הסיפורים דרך הצבעים והמילים.

משנת 2000 אני עוסקת באמנות. גם בציור, גם באמנות המיחזור. אני עושה הכל מהכל. אני מציירת הרבה פורטרטים אבל גם דברים אחרים.

בשנת 2000 עזבתי את השיפוט, שכן לא היה לי מספיק זמן לאמנות. עד 2008 הייתי בראש ועדת שחרורים ברמלה, ואחר כך עזבתי גם את זה.

ספרי לי בבקשה על התקופה שלך כשופטת

אם את עו"ד את יודעת מהי עבודת בית המשפט. מאוד אהבתי את העבודה. כבוד גדול היה לי שהייתי שופטת. זו עבודה מאוד מעניינת ומאוד דורשת ממך את כל התכונות שאת יכולה להפיק מעצמך – גם שכלית, גם כושר עבודה, גם רגשית. אני מרגישה שעשיתי שירות טוב לציבור, לא היו לי פיגורים, לא היו לי ערעורים, לא הייתי בעיתון, עשיתי את עבודתי בלי סנסציה.

ואיזו עבודה עשית?

הייתי בבימ"ש שלום ואח"כ במחוזי. במחוזי הייתי רשמת ושופטת. עבדתי מאוד קשה, אבל אני מרגישה שעשיתי מה שהייתי צריכה לעשות.

באיזה תחום התמחית?

בתקופה שבה כיהנתי כשופטת לא היו התמחויות וכולם עסקו בכל דבר, אז עסקתי בכל הדברים. כשהתמניתי לבית המשפט בירושלים הייתי הראשונה שעסקתי בתביעות קטנות. לפני כן לא היה בית משפט לתביעות קטנות.

את כותבת על נשים – אז יש לי 4 ילדים שהם בהפרש של 8 שנים ובעל מאוד פעלתן, ואני חושבת שזה לא פשוט חיים של קריירה עם ילדים ועם משפחה. היום בתי, שיש לה שלושה ילדים, שואלת אותי: "איך הסתדרת"? אז אני לא יודעת איך. בעלי עבד המון שעות. היום יש יותר שיתוף פעולה בגידול הילדים בין בני הזוג.

כשהתמניתי לבית המשפט אמרתי לאחת השופטות בבית המשפט העליון שהתפלאתי שבחרו אותי. היא שאלה "למה"? והשבתי : "כי יש לי 4 ילדים". אז היא אמרה לי בחיוך: "אם יש לך 4 ילדים אז תוכלי להסתדר גם בבית המשפט."

זו עבודה קשה כי בית משפט זה לחרוץ גורלות של אנשים. לקחתי את הדברים ללב. אכפת לי. אולי זו ההשפעה של האופי האמנותי שלי. יש השפעה אצלי בין המשפטים לאמנות. איני יודעת לעשות את הדברים בצורה טכנית. העבודה בבית המשפט כרוכה בעומס מאוד גדול, את רואה איך שופטים עובדים.

ציור מהתערוכה, דניאלה וכסלר
ציור מהתערוכה, דניאלה וכסלר

אילו תכונות אפיינו אותך כשופטת?

עניינו אותי בני אדם, אכפת לי מבני אדם, התאים לי המקום של עיסוק באנשים, שימוש בכושר ניתוח. קשה לי להגדיר את עצמי, אולי אחרים צריכים לעשות זאת.

אני לא כל כך יודעת איך להגדיר את עצמי כשופטת, אני יודעת שעשיתי את עבודתי נאמנה, אנשים חיפשו צדק, וניסיתי לתת להם הרגשה שהם מקבלים את זה.

היה גם תחום פלילי בעבודה?

כן. מעורב, גם פלילי וגם אזרחי. בפרקליטות הייתי במחלקה הפלילית, ובבית המשפט – טיפלתי במה שהגיע אל ידיי.

ולא פחדת?

לא. ממה?

הכנסת גם אנשים לכלא, לא?

כן. זה חלק מהעבודה, אבל אף פעם לא היה לי מקרה שמישהו איים עליי או אמר לי משהו. כשהייתי בבית משפט השלום, אחד העבריינים של ירושלים אמר לי: "את בסדר, את עושה את העבודה שלך ואנחנו עושים את שלנו". גם כשהייתי בוועדת השחרורים תמיד היו לי יחסים תקינים עם מי שנשפט.

נראה לי שצריך הרבה אומץ בתפקיד

אני רק מקווה שלא עשיתי עוול לאף אחד. צריך אומץ כדי להכריע, כי זה גורל של אנשים. צריך להשתדל לעשות מה שאת יכולה לתרום הכי טוב. לא הייתה לי מעולם בעיה של מישהו שאיים עליי.

כעו"ד שנמצאת בבתי המשפט – לפעמים אתם השופטים נראים קשוחים 

אני לא חושבת שנראיתי קשוחה, אבל מעולם לא הייתה לי בעיית סמכות באולם. יחד עם זאת, אמרו לי שאני לא נראית שופטת. ושאלתי למה? ענו לי: "את צוחקת", וגם כי הייתי שופטת מאוד צעירה. היום יש הרבה שופטות צעירות. פעם הדימוי של שופט היה משהו אחר. הדימוי של השופט בספרות ובציור הוא דימוי כזה של משהו קשוח וקשה, אבל היום את יודעת מבתי משפט שאינך יכולה לזהות שופטת בתוך קהל, זה בסך הכל דימוי, ואולי יש אנשים שהם כמו הדימוי המסורתי של שופט, אבל היום שופטים נראים אחרת.

da1

 

לא דיברתי רק על המראה. השופטים לפעמים משתיקים את עורכי הדין

זה התפקיד שלהם. אין להם ברירה. תפקידם לשלוט על המצב. אני לא צריכה להגיד לך איך מתקיימים היום דיונים בבית המשפט. השופט צריך להשתלט על הדיונים.

איך השופט יודע למי להאמין? מי דובר אמת ומי דובר שקר?

שופט הוא לא אלוהים שיכול לדעת בהכרח מי דובר אמת. המשפט הוא לפי נטל ההוכחה. זו עבודה קשה לבדוק בדיוק את כל מה שנאמר במשפט ולראות מי עמד בנטל ההוכחה ומי לא. זה לא שאת מסתכלת בעיניים של מישהו ולפי זה מחליטה האם הוא משקר או לא. הרי אי אפשר לכתוב בפסק הדין: "הרגשתי שהוא דובר אמת…", זה לא עובר. את צריכה להסביר למה את מאמינה למישהו ולא לאחר. ההסבר צריך להיות מבוסס על ניתוח של העובדות, ומי שתובע צריך להוכיח.

חשבתי שיש לכם משהו מעבר לכך, איזו יכולת מיוחדת

קשה מאוד לדעת מתי מישהו אומר לך את האמת ומתי לא. וגם מודרני לומר היום: "כל אחד והאמת שלו". אפילו מול הילדים שלך, לא תמיד את יודעת מי אומר את האמת. אז איך אפשר לדעת מה האמת? צריך עובדות. בסיס. זו עבודה קשה. אבל את זה אני אומרת ממרחק השנים, שהרי איני בתפקיד כבר 15 שנים.

עזבת את השיפוט לפני הזמן? האם יכולת ליצור בד בבד עם השיפוט?

עזבתי את השיפוט לפני הזמן. תמיד ציירתי, וחשבתי שאם אני רוצה לעסוק באמנות אז צריך לעזוב בזמן, כשיש כוחות, כדי לבנות קריירה של אמנות. רציתי שאספיק לעשות את זה. לאמנות לקחתי מבית המשפט את משטר העבודה, כי זו עבודה קשה, לעיתים אני עובדת מהסטודיו מהבוקר עד הערב, וזה בסדר, אני רגילה כי אני אדם עובד.

אז בעצם השיפוט חסם אותך מליצור אמנות? 

כשהייתי בבית המשפט עסקתי רק במשפטים ולא באמנות. נתתי את כל הכוחות שלי למה שעשיתי. הרגשתי שכדי לעסוק באמנות אני צריכה את הזמן ואת החופש, לא צריכה להיות מוגבלת.

כיום אני מרגישה אדם חופשי עם הזמן שלי והיצירה שלי. בשביל אמנות צריך להיות חופשי, ושופט הוא לא בנאדם חופשי. הוא חופשי להחליט, אבל חברתית הוא מאוד מוגבל.

כשהיית שופטת גם ציירת?

כמעט ולא, כי אין זמן. גם בפרקליטות המדינה לא היה זמן – הילדים היו קטנים והצטרכתי להספיק להכין את התיקים.

פתאום, אחרי כל השנים, אני מרגישה שאני יכולה לעשות עם הזמן שלי מה שרוצה.

אז את מרגישה פספוס שלא עזבת קודם?

לא, חס וחלילה. להיפך, אני מאוד שמחה שהייתה לי ההזדמנות, העבודה המשפטית שעשיתי הייתה מרתקת. אהבתי ונהניתי מכל התחומים בהם עסקתי. פשוט החיים קצרים, ואם רציתי לעסוק באמנות הייתי צריכה עוד זמן. הייתי מוכנה לחיות שלוש פעמים אבל אין את זה, ולכן עזבתי כדי להספיק ליצור.

יש אופטימיות בציורים שלך, צבעוניות. את מציירת יפה.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי: איך אדע שהתמונה גמורה? כי אני עובדת עליה בהרבה שכבות. והיום אני יודעת מתי היא גמורה – כשהיא עושה לי שמח. אני חושבת שבמהות אני אדם עם שמחת חיים. אני רוצה שהתמונות שלי ישַמחו אנשים, שהתמונה תראה להם את הצד היפה של החיים.

אז בהחלט יש ביצירה שלי שמחה, כי זה מה שאני רוצה לשדר. אני רוצה לשדר כמה העולם יפה וכמה אפשר לראות את הדברים בצורה יפה. כך אני מרגישה. לכן זה יוצא צבעוני.

את רוצה לספר על התערוכה?

אלו שלושה פרויקטים נפרדים. יש תערוכה אחת של 9 ציורים ופסיפס מזכוכית שנקראת: "ציפורים – דעתן קלה?" בכולן יש ציפורים ודמות, עציצים כחולים ומסגרת בתוך התמונה. הן כולן תמונות שמן עם הרבה מאוד שכבות, ויש בהן אינטנסיביות חזקה של צבע. הצבעוניות מאוד אינטנסיבית. בכל תמונה ציפור אחרת.

התערוכה השניה היא בפוטושופ, ושמה: "שומו שמיים". זוהי תערוכה של 28 צילומים עם עננים ושמיים, שמרתקים אותי תמיד. התמונות חתוכות, מודפסות על מתכת ואלומיניום.

הפרויקט השלישי – ספר ששמו "למה לזרוק?" כולל צילומים של עבודות מיחזור, קסטים ושירים. הטקסטים מאוד אישיים ו-"לא מזייפים", בכל מיני נושאים קצת ביוגרפיים הנוגעים לליבי.

יש לך טיפים לקוראות? מנסיון חייך

תהנו מכל דבר שאתן עושות בחיים שלכן, תמצאו את הצד החיובי, הטוב. כתבתי זאת גם בספר שלי.

אני מקווה שאספיק לעשות עוד הרבה תמונות, צילומים, סיפורים, ספר המדבר על הסיפור המשפחתי שלי ופרויקטים נוספים.

אני בטוחה שהחיים של הגברים יפים ומעניינים, אבל אני מאוד נהניתי מהחיים שלי כאישה, לא הרגשתי מעולם מוגבלת כאישה. נהניתי מהילדים שלי, היום אני נהנית מהנכדים שלי ומהדברים מסביב, ומקווה שיהיה כאן שקט ושלום. כל כך כואב הלב לפתוח חדשות…

 

התערוכה: "ציפורים – דעתן קלה?"

פתיחה חגיגית: יום שישי, 9.10.2015 בשעה :12:00  נעילה: 7.11.2015

 

גלריית התיאטרון, תיאטרון ירושלים, רח' מרכוס 20

אוצרת התערוכה :נגה ארד-אילון

 

 

חגית רימון

hrimon@gmail.com

 

 

ראיון עם הציירת ענת אורן ודיוקנאות שציירה

מאת: חגית רימון

לאחר שנתקלתי בדיוקן שציירה הציירת ענת אורן במסגרת פרסום האירוע "אמנים במושבה", שיתקיים בחודש אפריל בפרדס חנה – כרכור, החלטתי לראיין את הציירת.

ספרי בבקשה מעט על עצמך

ענת אורן, בת 36, נשואה ואמא לשניים (5,3), מתגוררת עם משפחתי והכלב בכרכור מזה 5 שנים.
בין השנים 1999 עד 2003 למדתי לתואר ראשון באמנות באוניברסיטת SVA בניו יורק. בשנים 2004-2007  למדתי לתואר שני טיפול באמנות בלסלי – שלוחת נתניה.

כיום אני עוסקת בציור, מטפלת באמנות במרכז "גאיה" בנתניה ובקרוב פותחת את "אלינה" – מרכז לחוגים וסדנאות לאמנות בכרכור.

ענת אורן- ציירת דיוקנאות
ענת אורן- ציירת דיוקנאות

ממתי את מציירת?

התחלתי לצייר בגיל 14, בחוג במתנ"ס ומאז לא הפסקתי, למעט תקופת הצבא ותקופות ההריון וההנקה.

במהלך לימודיי בניו יורק התחלתי להתעמק בציור פורטרטים וגיליתי שזה מה שהכי מעניין אותי. משהו במפגש האינטימי ביני ובין האדם שאני מציירת מרתק אותי. אני מתרגשת מכך שמישהו מאפשר לי להתבונן התבוננות עמוקה בתווי פניו ולהעלותם על הבד.

אם אני צריכה למנות שני דברים שמרגשים אותי בחיים (מלבד ילדיי) זה יהיה מפגש עם אנשים וציור.

הציור הוא ערוץ תקשורת לא מילולית שבו אני (או כל צייר) מבטאת את רגשותיי המודעים והלא מודעים. ומכאן גם החיבור שלי לטיפול באמנות ולימוד אמנות. הציור הוא כלי נהדר לעיבוד רגשות ולביטוי עצמי ברמה מאוד עמוקה, כיוון שהוא לא מילולי.

סבתא ציירת: ענת אורן
סבתא
ציירת: ענת אורן

איך החלטת שזה יהיה העיסוק שלך?

בתחילת דרכי כסטודנטית לציור בניו יורק, הייתי בטוחה שזה מה שאעשה: אצייר בסטודיו כל היום ואציג בגלריות ואהיה אמנית מצליחה. אך הפנטזיה התמימה והרומנטית שלי התנפצה והבנתי שעולם האמנות הוא עולם שיווקי ותחרותי ככל העולמות.

האם ניתן להתפרנס מציור?

קשה מאד להתפרנס רק מציור. בנוסף, הסטודיו יכול להיות מקום מאוד בודד. לכן חשוב לי לעסוק בדברים נוספים שבהם מתקיים מפגש וכמובן גם הכנסה.

ענת בשחור ציירת: ענת אורן
ענת בשחור
ציירת: ענת אורן


מהו החלום שלך?

כרגע החלום שלי זה שהמקום החדש שאני פותחת יתרומם ויצליח. אבל החלום הישן של להציג בגלריה נחשבת בניו יורק עדיין קיים…

לעדכונים של סטטוסים מעניינים, אירועים לנשים וכתבות מעניינות

לחצי כאן והצטרפי לאתר אישה בפיסבוק

 

"אמנים במושבה  2014" – מושבת האמנים פרדס-חנה כרכור באירוע השנתי המסורתי

3-5 לאפריל

"אמנים במושבה", אירוע הדגל של אמני פרדס חנה-כרכור, יוצא לדרך זו השנה ה-16. בסופ"ש 3-5 לאפריל, תלבש מושבת האמנים חג ותהפוך לפסטיבל אמנות אחד, גדול ומיוחד.

כמאה אמנים יפתחו את בתיהם ויציגו את עבודותיהם לקהל הרחב, זאת לצד שישה מתחמי אמנות נפרדים, אירועי מוסיקה, תרבות וקולינריה.

קהילת האמנים המהווה מוקד משיכה רב קסם למושבה הציורית, החליטה כבר ב1998, כי הדרך הטובה ביותר להגיע לקהל הרחב היא דרך ההתארגנות הקהילתית. כך נולד אירוע "אמנים במושבה", אירוע שנתי, גדול וחד פעמי במהלכו בסוף  שבוע אחד מוצגת לראווה מיטב היצירה המקומית. מאז, הפך האירוע למסורת ולגדול בארץ מסוגו.

השנה כאמור, יציגו כ-100 אמנים את עבודותיהם בתחומים שונים: ציור, זכוכית, אמנות שימושית, צורפות, אופנה, קרמיקה ועוד. בנוסף, יערכו במספר מתחמים נפרדים ובבתי האמנים עצמם אירועי תרבות, סדנאות אמן, מוסיקה, שיח גלריה וקולינריה.

העבודות ימכרו בהנחות משמעותיות במיוחד לרגל האירוע.

בין האמנים שיציגו השנה: גלית אשר – מעצבת תיקים וארנקים מעור, רונית כרמל – צורפת שיוצרת בהשפעה אפריקאית, ננסי כץ – שיוצרת תכשיטים מזרעים מצמחי האמזונס, הנס ואילנה פלדה – יוצרים בפלסטיק, דוד לאסקר– יוצר רהיטי עץ מעץ מלא עם קליפה, שירה טילס-מרקוס – מעצבת אופנה פראית, עמי ליבוביץ – נפח זכוכית, ליה רונן, מנחת סדנאות מנדלות, אדווה ברונר– מעצבת המותגduende  הנמכר באירופה ועוד.

ניתן להתעדכן על אירועי הסופ"ש בדף הפייסבוק 

 

 

ראיון עם הציירת רוני יפה

ראיון מעניין עם הציירת הצעירה רוני יפה. בואו להציץ בתמונותיה. 

מאת: חגית רימון

ron

 

נתקלתי במקרה בציוריה של רוני יפה, ומיד התלהבתי והחלטתי לראיין את הציירת המוכשרת.

ספרי לי קצת על עצמך

אני בת 25. גרה ברמת גן. במקור מקיבוץ נתיב הל"ה שבאיזור ירושלים. מאז ומתמיד אני מציירת. אני לומדת לצייר אצל המורה ג'ורג' רוט מאז דצמבר 2005.

מה את הכי אוהבת לצייר?

בכיתה יב', שאלה אותי המורה לאמנות למה כל הפרטים בפרוייקט שלי עוסקים בדימויי גוף. אז אמרתי לה שזה מה שאני אוהבת.
בעיקרון, עם תחילת לימודי הציור אצל ג'ורג' כל השאלה הזאת נהייתה לא רלוונטית בעליל.

אין כל הבדל אם אני מציירת אדם, חיה, נוף, טבע דומם או כל דבר אחר. אני ניגשת לכל ציור באותה הצורה ועם אותם הכלים. כל דבר שאני מציירת מבטא אותי. ובלימודים שלי אני לומדת לחדד את זה ולעשות את זה בצורה הטובה ביותר.

יש לי כמובן עוד דרך ארוכה עד שאגיע לרמה שאני שואפת אליה, וברור לי לחלוטין שכש"אגיע" אליה, אני אראה שיש לי עוד הרבה מאוד להתקדם וללמוד.

 

מהן שאיפותייך בתחום הציור?

לצייר בצורה שתרגש את מי שמתבונן בציור. אמנות היא ביטוי לרגש.
כשאני אומרת "לרגש" אני מתכוונת למשמעות הפשוטה ביותר של המילה. לרגש, לחוש.
אנשים טועים לחשוב ש"לרגש" משמעותו לסחוף אנשים לסערת רגשות קיצונית. אז לא, אני מתכוונת, שכשאני אצייר בד לדוגמא, אז את כצופה תדעי איזה סוג בד זה, תדעי איך יהיה להחזיק בו ולרגע אחד, את תרגישי שיכולת עכשיו לגעת בו. מרגישים את זה באצבעות. זאת המטרה. ציור שמרגש הוא ציור מוחשי ומשכנע.
צריך לתת לצופה את התחושה שהדבר אכן נמצא שם. לדברים המצויירים צריכה להיות המחשה ברמה של חיים. חייבים להיות חיים בציור.
כשאת רואה כסא מולך במציאות, אז את יכולה להניח כמה הוא שוקל, את יכולה להניח אם הוא יסחוב את המשקל שלך אם תשבי, ואת יכולה לדמיין איך זה ירגיש לשבת עליו.
את כל המידע הזה את מקבלת רק מהסתכלות, אין צורך לגעת בכסא הזה.

כך צריכים להיות ניואנסים דקים בציור על מנת שאכן תרגישי שיש שם משהו מוחשי ואמיתי. כאשר בציור יש משהו אמיתי ומרגש, שנוגע ללב של האנשים נהייה לו ערך של זהב. כי רגשות הם תמיד רלוונטים.

אין צורך במבקר או אוצר או מורה לאמנות שיסבירו לך כצופה מה את אמורה להרגיש. אם הציור הוא מוחשי ומשכנע וחי, כל אדם ירגיש וידע את זה.

עוד בקשר לשאיפות – אני אתפרנס מהציור שלי. אני מתפרנסת כבר עכשיו מהציור שלי והשאיפה היא להמשיך ולעשות את זה. אם זה בתחום של ציורים קלאסיים או יצירת קומיקס, או עבודות פרטיות לעיצובי כרזות וכדומה, את כולם אני אוהבת ונהנית לעשות. ואני אהפוך את זה למשלח יד בכל מחיר.

אילו ציירים את אוהבת?

לבושתי אומר שההשכלה שלי בתחום תולדות האמנות היא יחסית מצומצמת. אני יכולה להזכיר שמות של אמנים כמו טיציאן, רמברנדט, מיכאלאנג'לו, דירר,ולסקז, גויה. אבל על כאלה יציאות אנשים בדרך כלל מדלגים כשהם קוראים אותם כי הם סוג של מובן מאליו.
אז אזכיר דווקא שלושה שמות שנחשפתי אליהם רק בארבע שנים האחרונות והם גם יותר מתקופתנו –  הנריך קליי. כשראיתי ספר עם קריקטורות פוליטיות שלו אצל ג'ורג' רוט והתלהבתי ממש. "תראי מה זה, הבקבוק שהוא מצייר חי יותר מכל הדמויות של נחום גוטמן".

עוד אמן רציני ביותר בתחומו הוא פרנק פרזטה שנפטר ממש בחודש האחרון. אותו הכרתי דרך חבר טוב ללימודים בשם רועי הורן, שגם הוא עוד ירקיע שחקים בתחום האמנות הפלסטית, האילוסטרציה והאנימציה.

אצל פרזטה יש את אותם המוטיבים שרבים לפניו ואחריו עושים בהם שימוש על מנת לתפוס מקסימום קהל – גיבורים, אלימות, ומין. הכי קל נכון? אצל פרזטה הם ברמה הכי גבוהה הכי מבריקה והכי מדוייקת שיצא לי לראות אצל אמן קומיקס ואילוסטרציה. הנושאים כלל לא משנים בעיניי על מנת לאמוד את רמת המקצוענות שיש לאדם בתחום. והאחרון ששוב, לבושתי הכרתי רק בחודשיים האחרונים הוא נורמן רוקוול.
שוב, כזאת רמה של חיים בציור, זאת רמה לשאוף אליה. ואם את, או מי שקוראת את זה תשאל "מה זה החיים בציור האלה?" אומר את מה שאמר לי ג'ורג רוט בשיעור הראשון כששאלתי אותו את אותה השאלה בדיוק: "כשאת רואה כלב שוכב על כביש, איך את יודעת אם הוא חי או מת?"
"כלב חיי זז"
simple as that.
אצל כל האמנים שהזכרתי כאן, הכל חי.
הכל זז והכל נושם בציור. את מסתכלת על דמות ואת רואה את התנועה הבאה שלה. את שומעת את המילה שיוצאת מהפה או מרגישה את הנשימה שלה. ולו לרגע אחד. וזה מספיק.

אם את רואה ציור ומתחילה לחשוב מה הכוונה בקומפוזיציה הכיאסטית (משאילה מונחים מעולם הספרות, עמך הסליחה) שלו, או באילו קווים סוגסטיבים הוא השתמש… אז כנראה שמשהו כאן לא עבד.
או שאת בכוח מנסה לכפות על עצמך להראות משכילה מהסובבים אותך.

אם כבר ניתנה לי הבמה הזאת, אנסה לנסח עוד דבר קצר בקשר לעולם האמנות שאני נכנסת אליו.
אני יודעת לאן אני נכנסת.
אני יודעת שאני נחשבת ל"פאסה" ואני יודעת שיש לא מעט אנשים שרוצים להגיד לי (ואמרו לי לא פעם) "להשתחרר ולצייר קצת אבסטרקט". זה באמת גועל נפש . למדתי חמש יחידות "אמנות" בתיכון. ראיתי תערוכות, הייתי במוזיאונים לא פעם וטיילתי ברחובות המקיפים אותם לא מעט..
אני משוטטת באתרי אמנות ישראלים, בפורומים, ויש לי לא מעט בלוגים ברחבי הרשת. אני רואה ושומעת מה קורה מסביבי פה בארץ
מחברים באקדמיות השונות כאן, ומאלה שרואים את מה שמציגים להם

אומר רק את זה:

יש כאן עולם של אמנות ואמנים. הוא רק מוחבא מאחורי גושי בטון ומתכת לא ברורים ובדים מלוכלכים, שמוצבים במקומן של יצירות אמנות של ממש.
וכל זה משתנה ברגעים אלה .
כי הקהל לא עיוור ולא טיפש ולא יתפשר על איכות.

חגית רימון, עו"ד ועורכת אתר אישה
hrimon@gmail.com