היא בטטה – סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

מאת: מרסל מוסרי

 

מרסל מוסרי. צילום: פרנקו
מרסל מוסרי צילום: פרנקו

 

"היא בטטה אחי!!! אני אומר לך מהשמנות הגדולות! שאין להם פרופורציה בגוף! מפרנסת חצי מהמסעדות בתל אביב, באמא שלי! להזמין אותה לאירוע זה כמו פשיטת רגל לחתן, לכלה ולבעל האולם..קיצר הבנת, שמנה שמנה"

-הבנתי גבר, יאללה תתקדם בסיפור שלך.

"טוב..הייתה דלוקה עליי, מה זה דלוקה? מאוהבת! הייתה הולכת לספר לכולם שחייכתי אליה ברחוב ושאני עושה לה פרפרים .
עכשיו אחי פרפר אצלה זה כמו כבש 100 קילו אצלנו.
אנשים באו אליי התחילו להגיד לי "מה שמענו אתה יוצא עם אורנית השמנה? התחלת לחסוך כבר? אתה יודע..קידוש אצלה זה כמו להזמין את כל הבית כנסת" אומר לך אחי, דברים משפילים!! "

-נו ומה עשית?

"אמרתי חלאס, מה היא חושבת זאתי נתלתה עליי? אני הולך אליה הבית מעיף לה סטירה אומר לה "אורנית!!!! אורנית תרגיעי אורנית! אני לא אחד החברים שלך מה את באה בחרטות על כל השכונה אומרת אני לקחתי אותך ללב שלי? "

– והלכת?

"בטח הלכתי, אחיך לא פרייאר , אחיה פתח לי את הדלת גם הוא לא פרייאר אחי, איך שהסתכלתי עליו אמרתי לו "תגיד לאורנית אחותך הדבה להפסיק להגיד לכולם שאני מאכיל אותה" הוא האכיל אותי כוכבים , נפלתי על הרצפה שלהם ראיתי אורות , באלוהים , אפילו סבא שלי ז"ל בא לי בחלום , אחרי כמה דקות אני פותח עיניים את מי אני רואה? תשאל אותי את מי אני רואה."

– את מי אתה רואה?

"את אורנית! ככה כמו שהיא יושבת ליד המיטה ומעיפה לי סטירות "יאללה קום, קום י'חננה אחי כולו מטר ושייבה עשה אותך שטיח פרסי , קום "
אמרתי לה " לא מרגיש טוב אורנית, הכל כואב לי"
פתאום השתנתה..פתאום בא לה פרצוף אחר אחי."

-מה פרצוף ? איזה פרצוף?

"כמו מלאך , פרצוף שקט כזה, הלכה הביאה לי כוס תות בננה עם קרח אמרה לי "תשתה , זה מתוק אני הכנתי" וואלה היה כתוב "פריגת" על הבקבוק , אבל לא עשיתי חשבון . הרימה לי את הראש, שתיתי .
היא אמרה "יופי כפרה שלי, תרטיב את השפתיים זה טוב"
החזירה אותי לשכב במיטה, הוציאה לי את הנעליים עשתה לי מסז' ברגל אמרה לי "כואב לך מאמי? ככה טוב?"

-יפה לה ואז מה ? קמת והלכת? אמרת לה לא לפנות אליך יותר?

"נשארתי אחי, אכלתי איתם גם ארוחת ערב, עשתה לי צלחת של מלך.
הסתכלתי עליה קצת , לא אוכלת כל כך הרבה אורנית, לא יודע, אולי היא נכנסת לשירותים פעם בשבוע , אולי הגנים שלה דפוקים, אבל באמא שלי היא לא אוכלת הרבה"

-נו ? ומתי הלכת הביתה?

"לא הלכתי אחי, חיכיתי לה בחדר, להגיד לה תודה, הייתה במקלחת.
יצאה, לבשה חלוק לבן כזה יפה, יש לה פנים יפות לאורנית אתה יודע? אף יפה כזה כמו בז'ורנלים ושיער ארוך..אמרתי לה "חבל את לא מפזרת את השיער אורנית, כולם צריכים לראות איזה יפה את."

– ומה אמרה??

"אמרה לי "אתה באמת חושב ככה?" אמרתי לה "בטח חושב ככה,בטח"

– היא חייכה?

"מה זה חייכה? נהייתה אדומה, אמרה "ממחר כל הזמן אני אפזר את השיער, אולי אני אפזר גם קצת פודרה ושחור בעיניים "

– יצאת גבר אחי.

"אמרתי לה "אורנית!!! את לא מפזרת את השיער ליד אף אחד, אף אחד לא צריך לראות מה אני רואה הבנת?"

-בואנה אחי! נדלקת עליה חזק! התנשקתם ?

"איזה התנשקנו אחי, מה לא עשיתי? שלחתי לה פרחים , לאפה מאווזי, חולצה ממתאים לי..כלום! היא לא רוצה אותי..אומרת שאני חננה מדי וחוץ מזה יש לה כבר מישהו ושאני אפסיק לאכול סרטים כי היא לא מדברת עליי בשכונה וחוץ מזה סרטים זה לא טעים, היא ניסתה "

-בחורה טובה אורנית, טובה.

"למה אחי? היא זרקה אותי!"

– נאמנה אורנית. יאללה אחי יש לי פגישה בשיפודי התקווה , נדבר.

 

לסיפור נוסף של מרסל מוסרי

 

הספרים של מרסל: קופסא של רובות, ו- דמעות של יין, בחנויות הספרים

 

 

מוכרת סיפורים – סיפור קצר מאת מרסל מוסרי

מאת: מרסל מוסרי   4/9/2014

מרסל מוסרי. צילום: פרנקו
מרסל מוסרי צילום: פרנקו

 

חברות שלי לא קולטות
שאני סתם מזיינת את המוח.
שאני לא דוברת אמת,
הן לא קולטות שאני מוכרת להן סיפורים בשקל וחצי.
במועדון ההוא, עם המראות על הקירות
אני הראשונה שמוצאת מישהו
שיראה לי את המראה מקרוב.
הראשונה שנותנת לגבר עם חולצת פסים
לגעת לה מתחת לחולצה, כמעט עד לחזיה,
מעבירה יד על חלציו ונושכת לו את השפה התחתונה.

חברות שלי צוחקות, נקרעות מצחוק
אבל מפסיקות אחרי רגע,
הבעלים שלהן נועצים עיניים-
כמו אומרים "מה יש לצחוק מהפרחה הזו?"
כשאני מעיפה את הגבר עם הפסים מעליי
ואומרת לו "מצטערת, אני במחזור"
הן ניגשות אליי, מחזיקות לי יד ואנחנו הולכות לשירותים.
בשירותים הן מרשות לעצמן לצחוק עוד יותר
אחת אומרת "איך אני מקנאה בך!"
השניה אומרת "למה התחתנתי למה? בטח הוא ירדם עוד באוטו"
והשלישית מורחת אודם, קוראת לי ואומרת "הלוואי עליי ככה להנות"

כשנחזור אל הרחבה, אתפוס מישהו אחר
הפעם בלי חולצת פסים, אני אוהבת לגוון
ולו אני דווקא אתן להגיע לחזיה, אבל גם אותו אעצור-
אשקר שלא באתי לבד.
כשהמועדון יתחיל להתרוקן והדיג'יי ישמיע שירים רגועים כמרמז לנו ללכת,
אני אשתה עוד צ'ייסר, בשביל להרדם טוב
ואצעד אחרי חברות שלי והבעלים שאיתן לכיוון היציאה-
אחד סוחב לאחת את התיק,
אחד מרים את השיער של אשתו ונושף לה על העורף כדי שלא תזיע
ואחד שואל "מאמי, המפתחות אצלך?"

חברות שלי לא קולטות שאני סתם מזיינת את המוח.
כי מה שווה הרווקות?
ומה שווה הסיפוק המהיר-
אם בסוף הערב,
אני עומדת
בין שלוש מכוניות באי נוחות
נכנסת לאחת מהן,
מצטופפת מאחור בין כסאות תינוקות מוכתמים-
ומביטה ישר על מוט ההילוכים.

בדרך אני רואה-
איך יד גברית מעבירה הילוך
ואיך יד נשית מלטפת אותה ומשחקת בטבעת הנישואין שעליה.
מה שווה הרווקות?
ומה שווה הסיפוק המהיר?
אם בסוף הערב
אני עולה הביתה
לבד
ולא נכנסת לחדרים לבדוק אם הילדים מכוסים-
אלא הולכת ישר למיטה ומתחילה לסמס לכל מני גברים בוואסטאפ.

מה שווה הרווקות?
ומה שווה הסיפוק המהיר?
אם אף אחד לא פוקד את הצד השני של המיטה שלי ואומר
"מה יש לך בטלפון בשעה כזו? בואי אליי."

נו קרא לי כבר!
אני אבוא-
נשבעת שאני אבוא.

 

 

ספריה של מרסל מוסרי בחנויות הספרים:

קופסא של קובות

דמעות של יין

 

מה עוד תבקש? סיפור קצר מאת מרסל מוסרי