ההצגה "אילוף הסוררת" בבית לסין – ביקורת – השוביניזם במיטבו. מזל שמיה דגן ויובל סגל כאן / אתר אישה

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

היום צפיתי בהצגה "אילוף הסוררת" של תיאטרון בית לסין, שנכתבה ע"י שייקספיר בסוף המאה ה- 16.

ההצגה נכתבה בתקופה שבה לא היה יותר מדי ערך לא לאהבה ולא לנשים – נשים התחתנו עם מי שנתן לאביהן נדוניה הכי גבוהה, וזה לא שינה יותר מידי האם הן מאוהבות בנותן הנדוניה אם לאו.

למרבה המזל, ברוב המדינות הנאורות כבר שואלים את פי האישה האם היא רוצה להינשא ואם לאו, ולמי. היא זו שבוחרת את החתן.

למרבה הצער, נותרו יותר מידי מקומות וחברות בעולם, שבהן לדעתה של האישה או הנערה אין משקל ובני משפחתה מכריחים אותה להינשא ולהיבעל ע"י גבר שהיא אינה חפצה בו.

כולי תקווה שבמהירה ישתנה מצב גרוע זה לטובה וכל אדם יהא חופשי להחליט על גורלו ועתידו.

הנה העלילה של המחזה (עפ"י אתר בית לסין)

אף אחד לא מוכן להתחתן עם קתרינה (מיה דגן). כולם חושבים שהיא חמת מזג, קשת עורף, מרדנית, ובקיצור: סוררת. וכולם רוצים להתחתן עם ביאנקה (אגם רודברג), אחותה הצעירה, לה יצא שם של רכה ועדינה, אבל אביהן של שתי הבנות (אילן דר) החליט שעד שלא יימצא שידוך לבכורה, הוא לא ייתן את הצעירה.

יום אחד מגיע העירה פטרוקיו (יובל סגל), שלא נבהל מאופיה של קתרינה. כך מתחיל החיזור הגדול בין המרדנית לרודן, בין זו שלא מוכנה לאילוף לזה שרוצה לאלף, כשברקע מתרחשים נכלולים ותככים בין המחזרים של ביאנקה, שמחכים לתורם בחוסר סבלנות.

השוביניזם במיטבו – עושה לי "חררה"

לאחרונה נתקלתי בסרטים, מופעים ומחזות בהם מככב השוביניזם, וזה גורם לי ל-"חררה".

במחזמר הנפלא "אוויטה" המוצג בהבימה, מבקריה של אוויטה כועסים על התערבותה בניהול המדינה, ומכנים אותה "זונה". גם בימנו, "זונה" או "שרמוטה" היא קללה נפוצה כלפי נשים שרוצים להקטין אותן ולבקר אותן על קוד הלבוש שלהן או על התנהגותן ה- "מתירנית". גבר השוכב עם נשים רבות הוא "דון ז'ואן", בעוד שאישה שעושה כרצונה ומחליפה בני זוג או פרטנרים – מקללים ומשפילים אותה.

בסרט המקסים "קרול" (אחחח קייט בלאנשט מצויינת) – הגבר לוקח מהגיבורה את בתה, כי יש לה רומן אישה.

הסרט "הסופרג'יסטיות" מדבר על מאבקן של הנשים במאה ה- 20 לקבל זכות אלמנטארית – זכות הצבעה.

וכאן – בהצגה "אילוף הסוררת", כשמה כן היא: הגיבורה, אותה משחקת מיה דגן, עוברת אילוף ע"י גבר כוחני (פטרוקיו, יובל סגל), שהגיע אליה לא מתוך אהבה אלא כדי לזכות בכספה. לאחר החתונה (אף אחד לא שאל אותה אם היא מעוניינת להינשא) הוא חוטף אותה בכוח ממשפחתה, וכאשר הם בביתו, בטריטוריה זרה לה – הוא מרעיב אותה ולאחר מכן מאיים עליה שאם לא תסכים עם דעתו, היא לא תוכל לבקר את בני משפחתה.

ההצגה מתחילה בכך שהגיבורה (קתרינה, מיה דגן) היא אישה מיוחדת, העומדת על דעתה, היא חזקה ועוצמתית (וגם קצת מתעללת באחותה) וכולם נרתעים ממנה. את ההצגה היא מסיימת כאישה כנועה וצייתנית, המתרפסת בפני בעלה. עכשיו, בסוף ההצגה – היא "אישה". בהתחלה כאשר היא מרדנית, היא עם מכנסיים וחולצה, ובסוף תהליך האילוף היא אישה צייתנית עם שמלה ונעלי עקב. הבריונות של פטרוקיו כלפי קתרינה גרמה לה בסופו של דבר להתאהב בו!

אני מודה שחלק מהטקסטים במחזה לא נעמו לאוזניי. ברור שמיה דקלמה אותם בציניות ובצחוק, אבל עדיין – טקסטים בהם אישה מתנהגת בכניעות כלפי גבר, שמתייחס אליה כאל אדונה – גורמים לי לתחושה לא נעימה ולחמלה כלפי הנשים שבאמת חיות כך גם במאה ה- 21.

איך השחקנים? ומי הדובדבנים שבקצפת?

השחקנים רובם טובים, אבל יש כאלה שנראים קצת מדקלמים את הטקסט, ולא כל כך נכנסו לתפקיד. אתייחס כאן לחלק מהשחקנים:

אלון אופיר – משחק בהקצנה מכוונת דמות של גבר נשי, וגורם לקהל לצחוק. הרגשתי שהוא קצת מחקה את זאב רווח בסרטיו, ואני ממליצה לו להתנתק ולתת מעצמו. מצד שני, נראה שהקהל אוהב את זה, אז אולי זה נעשה במכוון?

אילן דר – מצויין בתור האבא של הבנות.

אגם רודברג – בחירה טובה ללהק אותה בתור האחות העדינה והיפה. היא מתאימה בול לתפקיד.

יוסי סגל – מעורר אמפטיה אצל הקהל ומשחק בצורה שובת לב.

ולשני הדובדבנים בקצפת

יובל סגל – מר "לפנק לפנק לפנק" מפנק את הקהל בתפקיד הגבר הכוחני והמיוחד שהוא ממלא. קודם כל – הוא חתיך ונראה מעולה (הנשים התמוגגו). הוא מצויין בתור פטרוקיו, הגבר שאילף את מיה דגן להיות אישה כנועה.

יובל אימץ לעצמו דיבור מצחיק וחיוך מקסים, וצחקתי הרבה בזכותו. ליהוק מצויין!

מיה דגן – הדובדבן השני במחזה הוא מיה דגן. וואאוו היא נהדרת. היא מלאת אנרגיה, מלכת הפרצופים, מצחיקה מאוד ומחזיקה מצויין את ההצגה. אחרי ההצגה חיכיתי לה עם חברה ביציאה כדי להציע לה לראיין אותה, אבל היא שעטה אל המדרכה עם הפלאפון בידה…

למי כדאי ללכת להצגה?

אם אתם מחפשים הצגה מרגשת שמעוררת חומר למחשבה – לא נראה לי שזו ההצגה עבורכם.

אבל מי שמגיע להצגה כדי לחייך או לצחוק – ככל הנראה ימלא את משאלות ליבו.

מהו המסר בהצגה?

האמת היא שאיני מבינה מדוע החליט "בית לסין" להעלות את המחזה השוביניסטי הזה ומהי הרלוונטיות שבו.

בדיוק כפי שאיני מבינה מדוע תיאטרון הבימה העלה לאחרונה את המחזה "יחסים מסוכנים" (עם אסנת פישמן המצויינת), שבו מעלים על נס תככים וכוחניות, ויש בו אפילו סצנה של אונס – הגיבור בועל אישה צעירה ובתולה בעל כורחה, ולאחר כמה שניות היא מתחילה להנות… היש מסר שוביניסטי גועלי יותר מזה?

המחזה "אילוף הסוררת" הוא יותר הצגה שמטרתה להצחיק, ואין בו מסרים עמוקים, פרט למסרים השוביניסטים הללו:

לגברים – תשתמשו בכוח נגד נשותיכם, זה מה שיגרום להן להיות כנועות, אסירות תודה והן אוהבות אתכם ככה, חזקים.

ולנשים? המסר הוא שבו בשקט ותגידו תודה לבעל שמפרנס אתכן…

כמובן שניתן לצפות בהצגה כאילו שהינה סאטירה על שוביניזם. תבחרו כרצונכם. אני מניחה שהבמאי והתיאטרון התכוון לאפשרות זו.

 

 

נשים נשים נשים – הסרט "הסופרג'יסטיות", המחזה "אוויטה", הסרט "קרול", ואדל

מאת: חגית רימון

shir

לאחרונה יצא לי לחזות בכמה מופעים וסרטים ולהקשיב לדיסק חדש – ולכולם יש מכנה משותף – נשים נשים נשים! ולא סתם נשים – אלא נשים חזקות, דעתניות, שהלכו או הולכות בדרך שלהן.

ניתן לראות את הדרך שבה צעדו וצועדות הנשים בעולם, דרך המופעים שאמנה.

"הסופרג'יסטיות" (2015) – מוד ווטס (קארי מאליגן) היא צעירה שעובדת ככובסת במכבסה, 12 שעות ביממה מאז ילדותה. גם אמה עבדה באותה מכבסה כל חייה עד שנפטרה בגיל צעיר. בוקר אחד היא נשלחת מהמכבסה למסור סדינים נקיים ונקלעת במקרה להפגנה של הסופרג'יסטיות – התנועה שלחמה בלונדון למען זכות ההצבעה של נשים בתחילת המאה ה-20. בהמשך הסרט מוד מחליטה להצטרף לתנועת הנשים הפועלות לקבלת זכות בחירה.
הסרט מצולם ברובו באוירה קודרת וחשוכה.
זה לא נתפס שלפני כמה עשרות שנים, נשים נאלצו לדרוש את המובן מאליו – זכות בחירה כמו שיש לגברים. היחס אל הנשים היה כאל סוג ב', נחותות לעומת הגברים. בסוף הסרט, לאחר מאבק קשה והקרבה עצומה – הגברים "נאותים" לתת לנשים זכות בחירה, ובתחילה הזכות הזו ניתנה רק לאוכלוסיה מצומצמת.

עד היום, למרבה הצער, בחלק מהמדינות נשים נחשבות לסוג ב', וגברים מנצלים את כוחם הפיזי ומשעבדים אותן לצרכיהם. אני מחכה כבר ליום שבו גברים ינהגו בנאורות ולא ינצלו את כוחם הפיסי לרעה, אלא יהיה שיתוף פעולה פורה וכבוד הדדי בין נשים וגברים.

הסרט "קרול"כאן כתבתי באריכות על הסרט. זהו סיפור אהבה שניצת בין שתי נשים, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בארצות הברית. גם כאן – הגיבורות בסרט אינן מוכנות לקבל את תכתיבי החברה. הן רוצות לאהוב זו את זו, בדרכן, וגם הן נאלצות לשלם מחיר, אך הפעם המחיר כבר יותר קטן.

המחזמר "אוויטה", בתיאטרון "הבימה"ביקורת. המחזמר עוסק בחייה של אווה פרון. עפ"י ויקיפדיה:

אווה דוארטה נולדה ב- 1919 בארגנטינה. היא הייתה אחת מחמשת ילדיהם הבלתי חוקיים של טבחית לא נשואה וחוואי נשוי. מוצאה הנחות והתנכרות מצד משפחת אביה טיפחו בה כבר מילדות שאיפה עזה לטפס בסולם החברתי, בצד טינה יוקדת לבורגנות ולמעמד הביניים, שלימים תרמו לעיצוב חייה והשקפת עולמה.

היא הייתה יפהפייה בהירת שיער, חכמה ושאפתנית מאוד. בגיל 15 עזבה את העיירה והגיעה לבואנוס איירס כבת לווייתו של מוזיקאי נודד. בעיר הבירה של ארגנטינה קשרה קשרים ופיתחה קריירה של שחקנית בינונית על הבמה ובאופרות סבון רדיופוניות. תוך שימוש מושכל באישיותה החזקה, שאפתנותה ומיניותה העזה טיפסה במעלה הסולם החברתי והפכה להיות שחקנית מוכרת ומנהלת תחנת רדיו.

את הקולונל חואן פרון, קצין מבטיח בצבא שמונה לשר העבודה והרווחה, פגשה באירוע צדקה. הם נישאו בשנת 1945, כאשר הייתה בת 26 והוא היה בן 50. כרעייתו של חואן פרון טיפחה את השאיפות הפוליטיות של בעלה, ותוך שימוש במוצאה ממעמד הפועלים גייסה עבורו תמיכה רחבה מבין שורות ארגון הפועלים. במערכת הבחירות של 1946 היא השתמשה בתחנת הרדיו שלה לנשיאת נאומים נלהבים, בהם פנתה לעניי מעמד הפועלים לשכנעם לראות בפרון את נציגם הנאמן ביותר. הרבה בזכות פעילותה הנמרצת ניצח חואן פרון באותה מערכת בחירות ונבחר כנשיא ארגנטינה.

לאווה היה תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות בעלה לאחר היבחרותו לנשיאות ארגנטינה. היא סייעה לבעלה בתפקידו כנשיא והייתה כצל וכממלאת מקומו, ומתוקף כך גם נהגה לקיים נאומים ולחתום על הסכמים בשמו של פרון. היא התגייסה לפעילות ציבורית נמרצת, מעל ומעבר למקובל ל"גברת הראשונה" ולמורת רוחם של רבים מהמעמד השולט. היא הייתה מעורבת בניהול ענייני המדינה, במיוחד בתחומי רווחה וחברה.

מה דעתי על המחזמר "אוויטה"? 

שירי מימון משחקת את אוויטה במחזמר. שירי נפלאה! יפה ומוכשרת. יש לה יכולת ווקלית מרשימה והיא מתאימה בול לתפקיד. הצליל שלה צלול ומדוייק, והיא נראית מצויין על הבמה. היא מחזיקה את כל ההופעה על הכתפיים שלה.

יחד עם זאת – וזוהי הערה כללית לגבי המחזה – הוא לא מרגש. ההתרגשות מצד הקהל מגיעה אולי משירתה היפה של שירי מימון ומשירתם של שאר השחקנים וזמרי המקהלה המוכשרים, אבל תוכן המחזה אינו נוגע, לא מרגש. חסר עומק.

אך העדר העומק לא פגע בהנאה שלי. מאוד נהניתי!

כאמור – שירי מצליחה להחזיק את המחזמר על כתפיה. הנה תהנו מקטעים מהמחזמר. 

https://youtu.be/p5D4T6Qdshg

 

את המחזה כתב טים רייס, והמוסיקה מאת אנדרו לוי וובר. הבמאי המוכשר – משה קפטן.

הליהוק בהצגה מושלם. רן דנקר ואקי אבני מצויינים, וגם שאר השחקנים.

לא אהבתי כל כך את התרגום לעברית. היו קטעים רבים בהם התרגום לא זרם ונראה מאולץ, וגם החרוזים לא תמיד היו מספיק טובים.

הכוריאוגרפיה בראשות אביחי חכם הייתה מעולה! הרקדנים מצויינים ומאוד נהניתי מקטעי הריקוד.

הניהול המוסיקלי של יוסי בן נון נהדר. התזמורת ניגנה נפלא, למרות שבחלק מהקטעים היה דיסונס (חוסר הרמוניה) מלודי, סגנון שאני פחות מתחברת אליו. האזנתי ל"אויטה" עם מדונה (ניתן למצוא את הקטעים ביוטיוב)- ושם המוסיקה מלודית ונעימה יותר לאוזן מאשר בגרסא בהבימה. הנגנים, שניגנו באופן "חי" – מעולים והמוסיקה דומיננטית ודרמטית.

השחקנים וזמרי המקהלה שרו נפלא, בהדרכתה הקולית של דוקי עצמון המוכשרת.

כל המחזמר הינו בשירה, ואין קטעי דיבור. אני התרגלתי לכך, אבל היו כאלה בקהל שזה הפריע להם.

התלבושות במחזה, בעיצובה של ילנה קרליך, היו צבעוניות ומקסימות. הנאה לעיניים.

לסיכום – מאוד נהניתי מה"שואו" – הריקודים והשירה, וזה חיפה על העובדה שהמחזמר לא כל כך מרגש או בעל עומק.

אדל – הדיסק החדש – 25 – זהו דיסק מצויין, שירים נעימים לאוזן, שכבר לאחר האזנה אחת ניתן לזמזם אותם. בחלק מהשירים הליווי מינימליסטי – רק פסנתר או גיטרה. הייתי שמחה לליווי קצת יותר מתוחכם עם עוד כמה כלים, ולעיתים זה היה חסר לי, אבל גם בלי זה נהניתי מהשירים. הקול של אדל עוצמתי ומיוחד. ובאדל אני מסיימת את רשימת ארבע הנשים שלי להפעם – אדל מייצגת ברשימה זו את "האישה החדשה". אישה צעירה, מלאה, נאה, מוכשרת מאוד, שאינה מתחנפת לטעם הקהל, ובסגנונה המיוחד והכשרון הגדול היא הגיעה להצלחה ענקית. היא מאוד מוערכת, ובניגוד לשלוש הנשים הקודמות ברשימה, אינה "נלחמת" כדי להתקדם ואינה מקריבה קורבנות גדולים כדי לממש את הרצונות והחלומות שלה. היא פשוט עושה את מה שהיא אוהבת, דרכה סלולה והיא מקבלת הערכה גדולה.

הנה שיר שאותו אני אוהבת

 

https://youtu.be/23eI14Y3Ae0?list=RD23eI14Y3Ae0

 

 

 

הסרט "קרול" עם קייט בלנשט – סיפור אהבה בין שתי נשים – בקורת + טריילר

מאת: חגית רימון

carol

ביום חורף קריר שמתי את פעמיי לקולנוע וצפיתי בסרט "קרול".

הז'אנר המועדף עליי הוא סיפורי אהבה בין שתי נשים, והסרט קולע בדיוק לטעמי.

הסרט איכותי ונפלא, זורם כמי נהר (לעיתים קצת איטי), אך הוא משאיר טעם מתוק בפה גם כמה ימים לאחר הצפייה בו.

זהו סרט עדין ומרגש, המספר על קשר בין שתי נשים – האחת בת ארבעים ומשהו (בלנשט) והשנייה צעירה ממנה בעשרים שנה – ומתרחש בארצות הברית, בשנות החמישים של המאה הקודמת.

תרז בליווט (השחקנית רוני מארה) היא צלמת חובבת, העובדת בחנות צעצועים גדולה. בתקופת הכריסמס, כשהחנות לובשת חג, האורות מנצנצים ורכבת הצעצוע נוסעת בחדווה בתוך החנות הגדולה – נכנסת לחנות  קרול איירד (קייט בלנשט), אישה עשירה, יפה ואלגנטית.

מיד כשהן נפגשות – נהיה בום!

את מכירה את ההרגשה הזו? כשאת פוגשת מישהו או מישהי שמוצאים חן בעינייך, ואת כמהה לפגוש אותו שוב? אז ככה זה בסרט, מהפגישה הראשונה ביניהן.

במהלך הסרט אנו, הצופים, עוקבים אחר סיפור האהבה של השתיים, שמתפתח לאיטו, ואני מניחה שרוב הצופים מחזיקים באולם אצבעות שהקשר ביניהן יצליח.

קייט נראית נפלא בסרט. היא מושכת, כריזמטית, עם קול עמוק, סקסי, מבט עיניים ממגנט וחיתוך דיבור קצת איטי ודרמטי (לעיתים דרמטי מדי).

מצד אחד, היא נראית אצילית וקרה – בלונדינית עשירה עם תספורת עשויה היטב ובגדים מחוייטים, אך מצד שני, היא הדמות הכי חמה בסרט.

כדי לא לקפח את השחקנית רוני מארה, אציין שגם היא משחקת נהדר. לכאורה היא משחקת את האישה הצעירה שאינה יודעת מה היא רוצה, אבל בעצם היא זאת שבזכותה מתרחש הרומן. היא עשתה את הצעד הראשון.

אני מכירה את ההתנהלות הזו של תרז בוליווט בסרט, ופעמים רבות נקטתי בה בעצמי.

בדרך של פסיביות לכאורה ועדינות – תרז הצעירה גורמת לקרול לעשות בדיוק את מה שגם תרז רוצה. פשוט לתרז אין מספיק אומץ להביע את רצונה במפורש.

למעשה הדמות של תרז, שנראית לכאורה חלשה ופסיבית – אינה כזאת. היא בעצם אמיצה – היא נפרדת משני מחזרים שיש לה, בוחרת לאהוב אישה (דבר שהצריך המון אומץ בשנות החמישים), ובסוף היא אפילו משנה מקצוע ועובדת במה שהיא אוהבת!

התלבושות היפות שקייט בלנשט לובשת הולמות את האלגנטיות שהיא משדרת.

המוסיקה בסרט נהדרת ודרמטית.

סצנת התשוקה בין השתיים עדינה אך די מכשפת. וקצרה מדי 🙂

בסרט ישנה אבחנה בין נשים לגברים. הגברים מצטיירים באופן שלילי או שטחי. או כפלקט – שני החברים של תרז אינם שמים לב שהיא בכלל לא מעוניינת בהם. או כגברים רעים -הבעל של קרול, כאשר היא נפרדת ממנו, מאיים עליה ואף מממש את האיום ויוצר אצל הקהל אנטגוניזם כלפיו.

לעומת זאת – ולמרות שקרול בעצם כבר בגדה פעם אחת בבעלה – הצופה מזדהה עם אהבתן של השתיים. לפחות אני הזדהיתי. שתיהן מצטיירות כאוהבות, רגישות, מכילות, עדינות, כאלה שאהבתן היא טהורה וחד פעמית. אהבה כזו שקורית פעם אחת בחיים, ושכל אחד רוצה. מעין התאמה אלוהית שכזאת.

גם חברתה של קרול מצטיירת כאישה בעלת תכונות טובות. וזאת כאמור לעומת הדמויות הגבריות בסרט.

למרות שסיפור האהבה מתרחש בשנות החמישים, תקופה שבכלל לא איפשרה ביטוי לאהבה לסבית – הרי שלשתי הנשים בסרט – מאוד ברור שהן אוהבות זו את זו והן כלל לא מתנצלות על כך.

הן מאוד בטוחות באהבתן, בקליק שנוצר ביניהן, על אף הפרשי הגילאים, למרות הסטטוס החברתי השונה ביניהן, והאהבה ביניהן מוצקה ונוכחת.

בניגוד לסיפורים ולסרטים אחרים העוסקים באהבה בין שתי נשים – בסרט אין התחבטויות וחיבוטי נפש של קרול ותרז בעניין אהבת אישה לאישה. כל כך ברור להן שהן רוצות האחת את השנייה, ושום גבר אינו מעניין אותן. גם אין להן כמעט חששות, כמו החששות שיש לנשים רבות שמתאהבות באישה כגון – האם זה נורמלי? האם אני בסדר? מה יגידו? מה יהיה?

לקרול ולתרז לא היה כל ספק בעניין. אהבתן הינה גדולה ונוכחת. שתיהן הלכו עד הסוף עם אהבתן! כל אחת הקריבה למען אהבתה, אך הן בכלל לא הרגישו הקרבה, אלא היה ברור להן שזו הדרך.

האהבה בין שתי הנשים נראית טבעית כל כך. היה ברור להן שזוהי אהבה גדולה, לעומת חוסר אהבתן לגברים שלצידן. הן רוצות האחת את השניה, בלי התפלספויות ושאלות.

לא אגלה לכן את סוף הסרט, אלא רק אומר שמאוד נהניתי ממנו – מהמשחק, מהמוסיקה, מהעלילה, מהתלבושות, מהצילומים היפים ובעיקר מקייט בלנשט. ציון 8.5.

18/2/2017 אתמול במהלך זפזופ בערוצי הטלויזיה נתקלתי בסרט "קרול". איני נוהגת לצפות שוב בסרטים, אבל את הסרט הספציפי הזה שמחתי לראות שוב! ובמיוחד עם אישה שאני אוהבת. כל כך נהניתי. והציון? הפעם אני נותנת לו 10

הנה קטעים מהסרט