יונה וולך היפנטה אותי

ביליתי את השבת עם יונה וולך והרגשתי פספוס

מאת: חגית רימון

צפיתי בסרט הדוקומנטרי שערך יאיר קדר על יונה וולך – "שבעת הסלילים של יונה וולך" ופשוט נשאבתי לצפות בה עוד ועוד ולחפש סרטונים נוספים עליה.

במהלך השנים כמובן ששמעתי על המשוררת יונה וולך, על הפרובוקטיביות שלה ועל דמותה הצבעונית והמפתה גברים וגם נשים, אבל היום לראשונה צפיתי בסרט עליה, ולגמרי הוקסמתי ממנה.

כמה אומץ וייחודיות היו לה, ובייחוד כשהמדובר בתקופת יצירתי שהייתה לפני למעלה מ- 40 שנים! היא לגמרי הייתה אישה פורצת דרך ויוצאת דופן, וכמו כן הייתה מסורה לכתיבה שלה. מעניין איך הצליחה להתפרנס רק כמשוררת, או שמא עבדה בעבודות נוספות.

היא הייתה אישה מאוד חכמה, והיא דיברה על נושאים שלגמרי הקדימו את זמנם ורק בשנים האחרונות צוברים תאוצה, כמו למשל בנושא תודעה, אלוהים, מיניות, הפלקסיבליות של המגדר – התזוזה בין גבר לאישה לגבריות ונשיות תוך פריצת הגבולות המקובעים.

שמעתי אותה בקטעי הוידאו מדברת, וזה נראה שהייתה מחוברת ליידע גבוה ונתנה למידע לזרום דרכה.

בסוף הסרט, כשסיפרו על מחלתה ומותה בגיל 41, בכיתי, כאילו הכרתי אותה. ובמהלך הסרט נכבשתי על ידה והרגשתי פספוס שלא הכרתיה. היא כל כך יפה ומיוחדת, עם עצמות לחיים גבוהות ומראה מיוחד. יש לה כריזמה כל כך גדולה, ואנשים היו מרותקים למה שהיא אמרה. ניתן לראות שהיא דיברה מתוך השראה, מתוך חיבור גבוה ליידע שהגיע אליה. היא סיפרה על עצמה שהייתה חרוצה בכתיבה, וכל הזמן כתבה. קראתי את הביוגרפיה של המשוררת הנפלאה ויסלבה שימבורסקה, ושם נכתב שההספק השירתי שלה היה די דליל, והנה וולך שלנו היא לגמרי כמעיין המתגבר, וכמעט כל שיר שלה גורם להתפעם מהיצירתיות שלה ומהאומץ שלה להיות כל כך חשופה, דבר שרובינו מתביישים לעשות, גם ארבעים שנים אחרי התקופה שבה יצרה.

באחד הסרטים שצפיתי היא אומרת משפט חזק ונכון: "הפחד הכי בסיסי שיש לנו הוא הפחד האחד מהשני".

אם יש לכם הערות על הסרטים, היכרות שהייתה לכם עימה או כל דבר אחר לגביה – מוזמנים לכתוב.

הנה סרטו של יאיר קדר, שגרם לי להיות מרותקת לדמותה של יונה וולך

לאחר שצפיתי בסרט, צפיתי בראיון המלא עם יונה וולך בתוכנית "בשעה טובה"

 

 

יונה וולך בערוץ 1, 1985 – פורסם בפייסבוק

 

הנה מספר עובדות על חייה של המשוררת – לקוח מויקיפדיה

יונה וולך (10 ביוני 1944 – 29 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית בולטת בהשפעתה ובייחודה.

תולדות חייה

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי הכפר. מיכאל וולך נהרג במלחמת העצמאות, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938.

"משמעת חברתית הייתה עבור וולך ככלוב לציפור דרור. היא הייתה נערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ואקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו אז לגבריות, ולפיכך גם חריגות לנערה. למשל, היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה, לבשה מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, כובע מצחייה ושיער מפוזר ומרושל. הממסד החינוכי התקשה להתמודד אתה והיא סולקה מתיכון חדש בסוף הכיתה השישית. סמוך לסילוקה נכנסה להריון ועברה הפלה ראשונה. בקיץ 1961, בגיל 17, החלה ללמוד במכון אבני לאמנות הציור והפיסול בתל אביב, מוסד שאהבה ושהגביר בה את דחף היצירה הלירית."

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה שנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא, שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.

בשנות השישים, שבהן התגברו בחברה הישראלית מגמות מתירנות וליברליות בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך דוגמה נועזת ויוצאת דופן, נועזות שבאה לידי ביטוי גם בשירתה, המביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה הירושלמית, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תלך למסע אל אס די".

בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה וולך בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. בשנותיה האחרונות חזרה וולך לגור עם אמה אסתר, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה כ-10 שבועות לפניה). כ-4 שנים לפני מותה התגוררה יחד עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין. ב-1981 התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון. וולך נקברה בבית העלמין חולון.

שירתה

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעיתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפאראפסיכולוגיה, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות, העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו נלקחים כמובן מאליו בין השאר בזכות שיריה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חווית הקורבנות, על כלל כל היבטיה.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" וכן: "בהמה מיוחמת (…) הייתי שמה אותה בפינה". המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את הקשר עמה בעקבות פרסום השיר.

שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חווית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשני הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.

מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו.

 

"התפקיד שלי הוא לעזור לאדם להתחבר למהות המקורית שלו." ראיון עם רויטל קמחי, מטפלת מזן אחר

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

רויטל קמחי: התפקיד שלי הוא לעזור לאדם להתחבר למהות המקורית שלו.
רויטל קמחי: התפקיד שלי הוא לעזור לאדם להתחבר למהות המקורית שלו.

 

נכנסתי למושב עין אילה, הממוקם צפונית לחוף דור. נסעתי בין המטעים, והחניתי את רכבי בין עץ הקלמנטינה לאורוות הסוסים.
קולות פעמון הרוח וציוץ הציפורים קיבלו את פניי.
הדלת נפתחה ונכנסתי לבית עץ נעים. פכפוך מזרקת המים, ריח הקטורת וזוג עיניים כחולות ועמוקות הישרו עליי אוירה רגועה.
רויטל קמחי היא מטפלת מזן אחר. יש לה רשימה מרשימה של תעודות וכישורים – היא מורה ליוגה, מטפלת ברפואה סינית ובדיקור קרקפת, היא נעזרת גם בשיטת הקינסיולוגיה, שיאצו מוסיקה ותדרים (דיג'רידו, קערות קריסטל ועוד) ואפילו באמצעי 'ניקוי' שלמדה משמאנים בדרום אמריקה. רויטל משתמשת במגוון הכלים הללו כדי לסייע לאדם המגיע אליה להתקרב אל מהותו וייעודו.

"כל מה שנוצר במרחב, זו לא עבודה שלי." אומרת רויטל. "עצם זה שאדם בא למפגש טיפולי זה אומר שהוא מוכן לעבור תהליך של עבודה. לפי התפיסה שלי – אדם אחד לא יכול לרפא אדם אחר. כל מחלה שנוצרת או אי נעימות או רגש תקוע נוצרים בתהליך. זה לא משהו שקורה בבת אחת. אותו דבר תהליך הריפוי.

כשאדם מגיע אלי למפגש טיפולי יש בינינו הסכמה שאנחנו עוברים תהליך משותף. לעיתים אני נותנת לאדם לעשות "שיעורי בית" לאחר המפגש, כדי לתחזק את התהליך ולהעצים אותו גם לאחר הפגישה.

יש אנרגיה יותר גדולה מאיתנו של היקום ושל מה שיצר אותנו ואחראי על כל התהליכים הקורים על כדור הארץ, וברגע שאנו משדרים לה שאנו מוכנים לקבל עזרה, ריפוי הכוונה – היא מגיעה לעזור."

מי מגיע אלייך? במי את מטפלת?

מגיעים אלי אנשים עם מגוון נושאים לטיפול – אנשים עם בעיות אורטופדיות ופיזיות, הרבה חולי פרקינסון, מגיעים אלי אנשים שמרגישים שהם רוצים הכוונה ודיוק למה הם רוצים לעשות או מרגישים מבולבלים וצריכים בהירות, אנשים שרוצים להתחבר יותר לעולם היוגה. מגיעים אלי גם הרבה אנשים לחוצים המחפשים רוגע.

הנטיה של רוב בני האדם בעולם המערבי היא לשכוח לנשום וכשלא נושמים המערכת מיד נכנסת למצב של לחץ שלאחר מכן עלול להוביל למחלות מכל מיני סוגים.

יש לי מטופלים בני עשרים ומשהו וגם בני שמונים ומשהו וכל טווח הגילאים ביניהם ואני יכולה לטפל גם בבני נוער ומתבגרים.

התפקיד שלי הוא לעזור לאדם להתחבר למהות המקורית שלו. למי שהוא באמת, לתפקיד שהוא בוחר למלא כאן.

במהלך המפגש הטיפולי האדם מקבל כלים להתחבר למהות המקורית שלו ולבטא אותה באופן הטוב ביותר, לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. אני משתמשת בכלים מגוונים בכל מפגש – לעיתים אני מתבססת על דיקור ומוקסה ולעיתים על שירת מנטרות ויוגה ועוד.

במהלך המפגש הטיפולי האדם מקבל כלים להתחבר למהות המקורית שלו ולבטא אותה באופן הטוב ביותר, לממש את מלוא הפוטנציאל שלו.

כשבאים אלייך חולי פרקינסון – מה קורה במהלך המפגש? ומה קורה אחריו?

כל מפגש מתחיל ונגמר בשיחה. היו לי מטופלים חולי פרקינסון שמצבם השתפר מאוד כמו הפחתה בכאבים, הפחתה של רעידות ושיפור גדול במצב הרוח וקבלת העצמי.

אפשר דוגמאות נוספות?

הגיעה אלי בחורה מאוד מבולבלת שאינה מרוצה מאיפה שהיא נמצאת בחיים. כעסה מאוד על עצמה על כך שאינה עושה שום דבר משמעותי. היא הגיעה מאוד עצובה וכאובה. לאחר מפגש אחד היא יצאה מאוד ממוקדת עם מה שהיא רוצה לעשות, עם הרבה מוטיבציה, מחוייכת ומדלגת. עכשיו היא שומרת על כך והיא הרבה יותר שמחה ופעילה.

יש לי מטופל שהגיע אלי כי הוא לא הרגיש בנוח עם הגוף שלו ולא עשה כלום בקשר לזה. לאחר תהליך של מספר מפגשים הוא החל לתרגל יוגה – גם הגמישות שלו השתפרה ובעיקר הנוחות שלו עם גופו. יש לי כמובן דוגמאות רבות נוספות.

איפה את מטפלת?

אני מקבלת אנשים גם בתל אביב והסביבה וגם בעין איילה, צפונית לחוף דור. אני רוצה לאפשר לכל אדם שרוצה שיפור בחייו – שתהיה לו ההזדמנות הזו ולכן חשוב לי שהמחירים שלי יהיו נוחים.

מה החלום שלך?

החלום שלי היה להקים סוג של אשראם או מרחב גדול שיכול לאפשר לכל בן אדם לבוא לכמה זמן שהוא צריך בשביל להתחבר לעצמו ולעבור את הריפוי שהוא צריך. מקום שגם מאפשר ללמוד את הכלים לעשות זאת ונותן מסגרת של תרגול משותף, תזונה בריאה ואוירה נטולת שיפוטיות.
בשנה האחרונה הבנתי שהמקום הזה בעצם כבר קיים כי אני לוקחת אותו איתי לאן שאני הולכת ושלא צריך אשראם גרנדיוזי או צוות גדול או ארמון מרשים כדי לאפשר למרחב הזה להיות.

האם את רואה את עצמך כאישה מצליחה? אילו טיפים להצלחה את מוכנה לתת למי שקורא אותך?

כן. אני רואה את עצמי כאישה מצליחה.

בעיניי המדדים לבדוק אם אתה מצליח או את מצליחה זה קודם כל להיות מאושרים, להיות מחוברים לעצמנו ולהשתנות עם השינויים שקורים.

להיות אחד עם השינוי, לדעת להיות בהודייה גם במקומות שמרגישים שהם קשים או לא נעימים ולהיות בהודיה גם ברגעים קשים וגם ברגעים שמחים.

לא להיות בפרספקטיבה של הקורבן אלא לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר.

המלצות של מטופלים:

קוראל: "רויטל מטפלת מדהימה! תמיד מזהה ומרגישה מכאוב או בעיה בלי שאצטרך להכביר במילים ומתאימה את דרך הטיפול בצורה מדויקת ואפקטיבית! יש בה רכות ועוצמה שעושה "סדר" בגוף ובנפש."

איתמר: "עברתי אצל רויטל טיפול דיקור לכאבים מניתוח אורטופדי,חשתי הקלה מידית וארוכת טווח! ממליץ בחום"

נאדין: "עזרה לי להעלים מיגרנה שאף אחד אחר לפניה לא הצליח!"

קישור לדף הפיסבוק של רויטל קמחי

טלפון: 054-686-1553‏

"החובה המוסרית שלנו היא להתייחס בכבוד לבעלי חיים והאחד לשני". ראיון עם דניאלה אורטנר, פסיכולוגית ופעילה למען בעלי חיים

מאת: חגית רימון 15/4/2014

 

דניאלה אורטנר ואני חברות בפיסבוק, ומידי פעם אני נתקלת בפרסומים שלה הקשורים לבעלי חיים שהיא מצילה ולמצרכי מזון שהיא מחלקת לרעבים.

דניאלה מפרסמת תמונות של חתולים או כלבים שנפצעו בתאונות או עברו התעללות, לוקחת אותם לביתה ומטפלת בהם במסירות, או שמחפשת עבורם בית אומנה.

טוב ליבה ועשייתה למען בעלי החיים והחברה נגעו לליבי, והחלטתי לראיין אותה.

דניאלה בהפגנה למען בעלי חיים
דניאלה בהפגנה למען בעלי חיים

ספרי בכמה מילים על עצמך

כרגע אני גרה באילת, מזה שנתיים וחצי ואני פסיכולוגית. למדתי פסיכולוגיה בארה"ב ואני עובדת בקליניקה פרטית ומתמחה במיוחד בטיפול שהינו נוירו פידבק. אני משתמשת גם בהרבה שיטות אחרות כמו טיפול עם בעלי חיים, טיפול אמנותי, סולושן פוקוס (לא יודעת איך אומרים זאת בעברית) כדי להגיע לתוצאה מהירה בדרך הכי מתאימה לפציינט.

אז את פסיכולוגית קלינית?

אני כזו אבל לא רשומה בפנקס הפסיכולוגים. למדתי תואר שלישי בפסיכולוגיה.

איפה נולדת?

נולדתי בגרמניה, גדלתי שם עד גיל 15 ואז עליתי לארץ עם הוריי. למדתי בתיכון בהרצליה. זה היה לא קל. לא ידעתי עברית, למרות שאמי צברית. היה לי די קשה אבל קיבלו אותי יפה. הייתה חוויה חיובית. הרגשתי מהר מאוד בבית. עשיתי צבא. התחלתי לעבוד כדוגמנית. אחרי הצבא טיילתי בחו"ל כמו כולם, ומימנתי זאת מדוגמנות. הייתה לי קריירה די מוצלחת.

לאחר כמה שנים החלטתי שאיני רוצה להמשיך בכיוון של דוגמנות או להיות שחקנית קולנוע, למרות שהיו לי הצעות בנושא. החלטתי ללמוד מה שקרוב לליבי, ולמדתי בארה"ב, כי שם יכולתי לעבוד כדוגמנית.

למדתי זואולוגיה ואנתרופולוגיה לתואר ראשון, קיבלתי תואר שני כיועצת זוגית ופסיכולוגית ותואר שלישי בפסיכולוגיה קלינית. בבמקביל פתחתי בארה"ב עמותה   לטיפול בעזרת בעלי חיים. ניהלתי את העמותה וגם פתחתי קליניקה פרטית.

התחלתי בקטן ולאחר מספר שנים העמותה גדלה בקליפורניה. במקביל הייתי באיזה שהוא שלב אם חד הורית וגידלתי ילד מקסים. החלטתי שהגיע הזמן לחזור בארץ, כדי שתהיה לו משפחה מסביבו.

בשנת 2004 עזבתי את ארה"ב לאחר שסגרתי שם את הקליניקה והעמותה. הגעתי לארץ והיה לי די קשה. הייתי אמא חד הורית וככזו היה לי די קשה למצוא עבודה. לכן עברתי לגרמניה ועבדתי שם 5 שנים כפסיכולוגית. שם פגשתי את בעלי, וכיום אנו נשואים קרוב ל-5 שנים. 'סחבתי' אותו לארץ, ולאילת לפני שנתיים וחצי.

למה דווקא לאילת?

אני מאוהבת באילת מאז שאני ילדה קטנה. הגעתי לכאן עם הוריי בחופש, התאהבתי בים, אני בתולת ים קטנה, צוללת מגיל 6, גולשת מגיל צעיר, כשהייתי צעירה תמיד באתי לכאן בחופש ואז אמרתי לעצמי למה לא לגור במקום של החופש? ועשינו את זה, למרות שכולם חשבו שאנחנו משוגעים.
באתי לאילת והתחלתי לעבוד בקליניקה הפרטית. וכשאתה גר במקום, אתה רואה דברים שאינך רואה כשאתה מגיע לחופשה. ואז ראיתי את המצוקה הגדולה של בעלי החיים בעיר, וגם את המצוקה של העוני בעיר. והייתי מאוד מופתעת. משפחות חיות בעוני מדהים, כאילו עולם שלישי.

אזרחים זרים או גם ישראלים?

גם מבקשי מקלט וגם ישראלים. גם ניצולי שואה מבוגרים חיים בתנאים זוועתיים, גם אימהות חד הוריות, גם אבות חד הוריים. אנשים הגיעו אלי בכל מיני דרכים והזדעזעתי לראות באילו תנאים הם חיים. וזה מאוד קשור – ההתייחסות לבעלי חיים משקפת את התייחסות שלנו לאנשים בחברה. וזה בכל העולם ככה. הכבוד העצמי מתחיל ביחס שלך לחלשים, ומזה החברה נבנית. וככה היא משתקפת גם.

את צמחונית?

באופן עקרוני יש בחירה אישית של כל אחד והיא צריכה לבוא מתוך יידע ואחריות. אני לא באה להטיף לאנשים מוסר ואיני מסיונרית שרוצה לשכנע אנשים להפוך לצמחוניים. אבל החובה המוסרית שלנו היא להתייחס בכבוד לבעלי חיים והאחד לשני. זוהי אבן היסוד של החברה שבה אני רוצה לחיות. ובגלל זה התחלתי לפעול בתחומים הללו בעיר. כיום אני מנהלת את סניף תנו לחיות לחיות באילת.

זה בהתנדבות? או שאת מקבלת על כך תשלום?

גור חתולים שדניאלה הצילה
גור חתולים שדניאלה הצילה

 אני לא מקבלת על זה תשלום, אלא להיפך, זה עולה לי הרבה כסף.

 הקמתי ביחד עם חברה את "מרק לוינסקי" באילת, שזה אומר שמאוקטובר 2012 אנחנו בכל יום שישי באחת בצהריים מחלקים אוכל   לנזקקים בשכונת עוני באילת שנקראת סינגסינג. גרים שם הרבה אנשים מעוטי יכולת, ישראלים ולא ישראלים. זה היה סיר לחץ, במיוחד   ב- 2012, של הרבה מריבות, גזענות. ראינו שכל האנשים האלה רעבים והרעב הוא ללא הבדל צבע דת ולאום ואם אנחנו יכולים להוריד   את רמת הלחץ שלהם אז רמת ההתייחסות האחד לשני אולי תשתנה. התחלנו עם כמה סירי אוכל שבישלנו בעצמנו והתחלנו לחלק את   זה. אנשים היו מופתעים. הם חשדו שאנחנו מהעירייה או מהמדינה ורוצים לפגוע בהם, עד שראו שאנחנו פשוט מחלקים אוכל. אנחנו לא   נותנים הרגשה של נדבה, אלא של פיקניק ביחד, ומי שמגיע לשם לא יכול להבחין מי מקבל אוכל ומי נותן אוכל. כל מי שמבקש אוכל   מקבל, בלי שום תנאים מוקדמים.

 מה את עושה בהקשר של בעלי החיים?

 אנחנו כיום קבוצה של כחמישים מתנדבים. אין מקום פיסי בעיר. כל הפעילות היא על בסיס משפחות אומנות שמוכנות לקלוט בעלי חיים   שמביאים לנו. אנו קולטים בעלי חיים פצועים, חולים שאחרת לא היה להם מקום ללכת בעיר. אנו משתדלים שבעלי חיים בוגרים לא יגיעו   להסגר אלא לאומנה.

 אנחנו מארגנים ימי אימוץ, הרצאות בבתי ספר על חינוך נגד התעללות בבעלי חיים והתנהגות נכונה עם בעלי חיים. זו בעיה גדולה שאין   לנו תקציב. כל מה שאנו עושים, אנו  משלמים מתרומות ואנו צריכים לגייס לבד.

 העירייה לא עוזרת?

 בשנה שעברה העירייה נתנה לעמותה בפעם הראשונה 24,000 ש"ח. שתביני, בחודש  אנו משלמים לוטרינר 10,000 ש"ח לטיפולי   חירום, וזה לא כולל את האוכל לאומנות, תרופות וציוד. זה מצד די קשה. ישנו צורך גדול במקום פיסי באילת לשיקום בעלי חיים, מקום   שאליו אנשים יכולים להתנדב. היעד שלנו הוא להקים מרכז חינוך ומקלט לשיקום בעלי חיים שאפשר יהיה גם להגיע אליו ולהתנדב, גם   לבוא לימי אימוץ, גם ללמוד על טיפול בעזרת בעלי חיים בעיר אילת, לדאוג לכך שחתולי הרחוב יהיו מסורסים ומעוקרים ויהיו תחנות   האכלה נוספות ברחוב. הקמנו עשר תחנות האכלה בשנה שעברה. אנו מקווים שנוכל לשכנע את המלונות להשתתף במבצע הזה, וגם   לאפשר חוף כלבים באילת, כי כרגע אין. לפני שנה הוכרזתי כאחראית על יחידת צער בעלי חיים באילת. זו היתה יחידה ראשונה שקמה   בארץ במסגרת משטרתית. הכל מבוסס על מתנדבים. בל"ג בעומר אנו יוצאים כל הערב לראות שלא שורפים בעלי חיים. היו לנו כמה   קריאות קשות באילת של מקרי התעללות. הגבנו לכך. בשנה שעברה כלבה הוכתה בפטיש. המתעלל עדיין יושב בכלא, שזו הפעם   הראשונה בארץ. אני נלחמת על כך שיאכפו את חוק צער בעלי חיים.

מאיפה יש לך זמן להכל?

אין לי. תמיד חסרות לי כמה שעות לפחות כל יום. זה מאוד קשה, כי כשאנשים מתקשרים באמצע הלילה או באמצע העבודה עם מקרה חירום של בעלי חיים, מאוד קשה לדחות אותם. קשה לא להגיב. החלום שלי הוא שנקבל רכב הצלה לרשות הצלת בעלי חיים 24/7 וזה יתוקצב ע"י העירייה או ע"י תורם ושיהיו אנשים במשכורת שיוכלו להתקיים מזה, כי כולנו עובדים בעבודה אחרת במהלך היום וקשה להיות פנויים. לאחר עשר בלילה פקחי העירייה מסיימים את עבודתם, וכשיש כלב דרוס בשתיים בלילה צריך מישהו שיעזור.

יש הרבה תקווה לשינוי, אני רואה שינוי בעיר, יותר מודעות של אנשים שמתקשרים, יותר נכונות להתנדב, לאמץ, הוצאנו המון כלבים מהסגר לאימוץ, אנו שולחים לאנשים מכל הארץ בעלי חיים לאימוץ, אני רואה שינוי בגישה של אנשים כלפי בעלי חיים, וזה לא היה כשהגעתי. לפני מספר שנים אמרו לי 'בשביל מה בכלל להתקשר למשטרה' כשהיה מקרה של התעללות. אבל אני רואה שינוי ואני אופטימית. זו עבודת נמלים, עבודה קשה, אף אחד לא מעריך את זה חוץ מבעלי החיים. אני חושבת שהחברה שלנו תשתנה אם ניתן את הכבוד הראוי לבעלי החיים.

פרסום בפיסבוק: "חתולה קטנטנה שהגיעה אלינו מיובשת. זוכה לטיפול ראשוני של נוזלים ומעט מטרנה. נחזיק אצבעות שתשרוד"
פרסום בפיסבוק: "חתולה קטנטנה שהגיעה אלינו מיובשת. זוכה לטיפול ראשוני של נוזלים ומעט מטרנה. נחזיק אצבעות שתשרוד"

אתן לך דוגמא יפה בנוגע לחתולי רחוב – שמנו תחנת האכלה לחתולים ליד בית ספר. הילדים אמרו: "איזה יופי, החתולים אוהבים לאכול מצלחת ולהיות בצל. הם לא אוהבים להיות בזבל." הילדים הבינו לבד שהחתולים לא אוהבים להיות בזבל וברחוב, והם כך רק מחוסר ברירה. כשמאכילים אותם הם יותר נקיים ונחמדים וההתייחסות אליהם היא אחרת. כשיש חתול פצוע הילדים מתקשרים. הם כבר לא מתייחסים אליהם כאל 'חתולי זבל' אלא כאל חתולי רחוב שאנחנו צריכים לדאוג להם. וזה מעורר  אצל הילדים יחס של אהבה, חמלה, אחריות, והיחס הזה עובר גם כלפי אנשים. ילד שמסוגל להראות יחס של אחריות וחמלה לחתול, כשיראה שכנה שצריכה עזרה הוא יעזור גם לה. ועובדה היא שישנם ילדים שגם מתנדבים עם בעלי החיים וגם מגיעים להתנדב ב- 'מרק לוינסקי'.

איך את מצליחה להירדם אחרי שאת נתקלת בבעל חיים שהתעללו בו או שלא הצלחת להציל? זה משפיע?

זה קשה. אני מתפללת שיגיעו למקום יותר טוב או שיחזרו אלינו בדרך אחרת. אני יודעת שעשיתי את המקסימום כדי לעזור. אני ישנה טוב מאוד בלילה כי אני גם פוגשת משפחות עם החיות שהצלתי ואימצו, ואני רואה את האהבה בעיניים של בעל החיים ושל המשפחה, אז אין פיצוי יותר טוב מזה.

 איך פגשת את בעלך? ספרי קצת על הקשר שלכם? מהו המודל שלך לאהבה טובה?

(דניאלה צוחקת…) את בעלי פגשתי דרך חבר משותף. בהתחלה היינו ידידים במשך שנה. היה לנו קשר מאוד טוב כידידים. ורק אחר כך הקשר הרומנטי התחיל.

מה, בהתחלה לא נמשכת אליו?

לא הייתי בראש הזה. לא חיפשתי פרטנר. הייתי אם חד הורית והרגשתי מאוד נוח במי שאני ואיפה שאני. לא היה חסר לי ולא הייתי חייבת בעל. אין מרשם לאהבה נכונה או אהבה אמיתית. כל אחד צריך למצוא את המכסה שלו. אהבה צעירה מתוך הורמונים והתרגשות ומשיכה ותשוקה זו אהבה אחת, ואהבה שנבנית תוך חברות, ידידות מתוך דברים משותפים בחיים זו אהבה אחרת. הכי חשוב באהבה שכל אחד מאושר עם עצמו קודם כל, ולא מחפש את הפרטנר שייתן לו את האושר. כל אחד צריך למצוא את האושר שלו ורק אז אתה יכול לתת למישהו אחר אהבה אמיתית.

יפה. אז את מאושרת?

אני מאוד מאושרת. את יודעת, בתפקידי כפסיכולוגית הרבה אומרים לי שהם שרוצים להיות מאושר או מאושרת. זה לא קיים. לא ניתן כל הזמן להיות באושר. החיים הם רגעים של אושר. ויש גם בין לבין. האושר הוא לא משהו שיכול להיות כל הזמן. אושר הוא משהו שמחזיק אותך, אנרגיה ונותן לך להמשיך, אבל החיים הם גם מלא כשלונות, ליפול ולקום. האושר הוא לא יידע שצריך להגיע אליו ואז הכל טוב, האושר הוא להיזכר ברגעים מאושרים, לחשוב על מה שעוד יכול להיות, אם אתה רק מחפש אושר כפתרון בחיים, אתה לא תמצא את האושר לעולם.

מהו החלום שלך?

רכב הצלה לבעלי חיים, מרכז חינוך לבעלי חיים, חוף כלבים באילת, שיהיה חינוך בכל בתי הספר בארץ חובה על בעלי חיים, שיפסיקו את המשלוחים החיים לארץ, שהעיריות בכל הארץ יבינו שלתת רווחה לתושבים זה התפקיד הכי חשוב להן, והתושבים כוללים את ההולכים על שתיים וההולכים על ארבע.

וואאוו! ומשהו שאת מאחלת לעצמך?

(דניאלה צוחקת…) אני מאחלת לעצמי את הכוח להמשיך ולהגשים את כל הדברים שיש לי עוד ברשימה. הרשימה עוד ארוכה.

רוצה לתת מספר טלפון למתנדבים?

כן, נשמח למתנדבים, לתרומות, לכל דבר שאנשים מוכנים לעזור ולקדם את הרעיונות – יכולים לחפש בפיסבוק את מרק לוינסקי אילת, תנו לחיות לחיות אילת (daniela ortner בפיסבוק) והטלפון: 054-4955033 עדיף בהודעה כי אני או עם חיה ביד או עם פציינט אבל אני חוזרת לכולם. אני מקווה שתהיה לי פחות עבודה בהצלת בעלי חיים ובחלוקת אוכל לנזקקים, ויותר זמן ללכת לצלול ולצלם טבע.

אני מאחלת לך להגשים את החלום

הדף של דניאלה בפיסבוק: daniela ortner

חגית רימון hrimon@gmail.com

 

"דיאטה היא רעה חולה שגורמת ליותר ממחצית מאוכלוסיית העולם עוול יומיומי, תחושת אפסות, חוסר שליטה". ראיון עם אביגיל בכור

הצטרפו לאתר אישה בפיסבוק 

 

ראיון עם מיכל צפיר – איך מיכל הצליחה לרזות? טיפים לחיים בריאים

ראיון עם מיכל צפיר – איך מיכל הצליחה לרזות? טיפים לחיים בריאים

 

מאת: מיכל צפיר 6/1/2014

חגית רימון מראיינת את מיכל צפיר
מיכל צפיר: "לקחתי אחריות"

 

לפי ויקיפדיה: 

מיכל נחמן-צפיר (נולדה ב-25 באוגוסט 1967) היא זמרת, שחקנית, מדבבת ישראלית. בעשור השני של המאה ה-21, משמשת גם כמאמנת לאורח חיים בריא.

ביוגרפיה

את שירותה בצה"ל עשה בלהקת פיקוד צפון בשנים 1985-1987. לאחר שחרורה מהצבא, בשנים 1988-1991 הייתה חברה בלהקת הפופ "מנגו".

בשנת 1993 שיחקה בתפקיד אורח ברצועת הילדים היומית "יום יומן" (שהייתה ידועה גם בשם "צ'סטר וחגית") בערוץ 2 הניסיוני, בה שיחקה לצדו של יואב צפיר.

ב-1997 סיימה את לימודי המשחק בבית צבי. מאז הפכה לכוכבת ילדים, השתתפה בלמעלה מ-19 קלטות ילדים וכיכבה בתפקידים ראשיים במחזות זמר והצגות ילדים. לאורך השנים השתתפה גם בדיבוב סדרות וסרטים מצוירים שונים בהם "בולי איש השלג" (שם שרה גם את שיר הפתיחה), "פאוור ריינג'רס", "הלו קיטי", ועוד.

כיום מגישה בערוץ הופ את התוכניות "זזים", "סוד השירים" ו"סוד הקצב של מיכל". בשנים 2008-2012 כיכבה ב"מותק של פסטיבל".

ב-2012 לאחר סיום לימודי אימון, החלה צפיר לאמן אנשים ומשפחות אימון תזונה המוביל לאורח חיים בריא. היום צפיר מובילה עסק בשם "כל אחד יכול", במסגרתו היא מניעה אנשים לחיות חיים בריאים דרך מגוון פלטפורמות: הרצאות, בלוגים ותוכנית הרדיו "חיים טוב יותר" ב-102FM – רדיו תל אביב.

נשואה למפיק והבמאי יואב צפיר (בנו של טוביה צפיר) ואם לשלוש בנות.

הנה המילים שפרסמה מיכל צפיר בדף הפיסבוק שלה: "מאיזו משקולת נפטרתי? מה היה חלום הילדות שלי? מה הדבר שבאמת עשיתי כדי לרזות? ומי הדמות שמהווה עבורי השראה? ומה אני רואה היום כשאני מסתכלת במראה? כל התשובות ועוד – בסרטון.
אין כמעט שאלה שלא נשאלה, בזכות חגית רימון שמראיינת ׳נשים מעוררות השראה׳ כלשונה, גם לי היתה הזדמנות לשאול את עצמי שוב את השאלות ולספר לכם את הסיפור.
נכון שזה פרוייקט שהופך את חגית לאישה מעוררת השראה בעצמה?
תודה רבה חגית!!!

הנה הראיון המעניין עם מיכל צפיר, בת מזל בתולה, שמודה שהיא פרפקציוניסטית:

 

 

 

חגית רימון

hrimon@gmail.com

מהי הדרך להצלחה? ראיון עם הבעלים של סלטי מיקי

מאת: חגית רימון

ראיון עם משה וארי קאופטייל, הבעלים של סלטי מיקי

נכנסתי לאתר של החברה וקראתי על החברה. לא נתקלתי בשם של בעלי החברה ומנהליה היום – משה וארי קאופטייל – בעלים ומנכ"ל משותפים. האם זה מפני שאתם אנשים צנועים?

האתר של החברה נועד להציג את החברה, מוצריה ושירותיה ללקוחותינו, אך לקחנו לתשומת לבנו.

ארי ומשה קאופטייל

ארי ומשה קאופטייל

 

איך היה לגדול עם אבא שהוא בעלים של חברה לסלטים? איזו ילדות הייתה לכם?

הילדות שלנו הייתה בתקופה אחרת בארץ, אנשים היו הרבה יותר צנועים ועם הרבה פחות דרישות חומריות. לצערנו אבינו נפטר כשהיינו בגילאים צעירים, כך שנשאבנו מגיל צעיר לעזור לאח של אבא שניהל את העסק.

מהם העקרונות שהנחילו לכם ההורים?

צניעות, עבודה קשה, התמדה, הגינות, דרך ארץ ושלא הכול מובן מאליו.

האם ידעתם מגיל צעיר שתמשיכו את דרכו של אביכם?

כן.

מהם העקרונות הכי חשובים בחברה שלכם?

אותם העקרונות שהנחילו ההורים, שבאים לידי ביטוי בתוך החברה ומחוצה לה, לצד מקצועיות ובטיחות מזון בלתי מתפשרת.

איך אתם מחליטים להכניס סלט חדש? מהו התהליך?

בדרך כלל יש דרישות ממחלקת השיווק, דרישות לקוח או מגמות בשוק.  לאחר מכן הטכנולוגים והשפים מפתחים את המוצר שעובר בדיקות איכות רבות, תיקופים של אורך חיים ולבסוף מבחני טעימה. התהליך הוא ארוך עד שמכניסים מוצר חדש לתמהיל המוצרים.

כשאני קונה מוצרי מזון, הדבר הראשון שאני בודקת זה הרכיבים. למרבה הצער, ברבים מהמזונות, לרבות בסלטים, יש חומרים משמרים ורכיבים שאינם טבעיים, למשל פוסטיום סורבט בחומוס. האם אתם שמים לב לכך? נתקלתי במוצרי מזון המכילים מילוי רוזמרין כחומר משמר. האם אתם נותנים את הדעת שהרכיבים יהיו כמה שיותר בריאים ודומים למוצר המקורי, ולא המעובד?

בשנים האחרונות הורדנו חלק מהחומרים המשמרים מהמוצרים, הורדנו חלק מה-E- NUMBERS, מלח וכדומה. החברה בודקת כל הזמן איך ניתן לשפר את המוצרים ולהביא את המוצר שיהיה כמה שיותר קרוב למוצר ביתי.

מהם תנאי העבודה במפעל שלכם? האם מפעל יכול להתפרנס בכבוד, ובמקביל לתת לעובדים תנאי שכר הוגנים וטובים?

העובדים מקבלים את כל התנאים אפילו מעבר לדרישות החוק, ורובם מקבלים שכר מעל לשכר המינימום. צריך לזכור שתעשיית המזון עוברת תקופה קשה מאוד, כל התשומות כולל שכר עבודה, חומרי גלם, ארונונה, מים וכדומה התייקרו בשנים האחרונות ומחירי המוצרים לצרכן ירדו, כך שהפרנסה קשה מאוד. אף אחד במדינה לא מתייחס לתעשייה המסורתית, כולם סוגדים לייבוא, אך שוכחים את התעשייה ולדעתנו כולנו נשלם על כך מחיר כבד.

מהו החלום שלכם?

שאנו נצליח להעביר את המפעל לדור השלישי בדיוק כמו שההורים העבירו לנו.

מה דורשת ממך העבודה? האם אתה הולך לישון בשקט? האם יש לך זמן גם לתחביבים?

העבודה והאחריות קשים מאוד, קשה לישון בשקט. צריך לזכור שיש לנו אחריות על 350 משפחות שמתפרנסות מהמפעל ועוד 70 משפחות של מפיצים. כך שלא נשאר הרבה זמן לתחביבים.

מהי ההרגשה של להיות בעלים של מפעל גדול?

שליחות, סיפוק, המשך דרכם של ההורים.

אתה אוהב את העבודה? או שהיית עושה משהו אחר, אילו היה ניתן לך?

כן, אם לא הייתי אוהב לא הייתי עושה אותה.

מהם הטיפים שלך להצלחה?

סבלנות רבה, התמדה, הבנה מקצועית במה שעושים ובעיקר – לעשות את זה מתוך אהבה.