ריגושים והתאהבויות וירטואליות 

בסיומו של כל דייט הייתי מגיעה הביתה, פותחת את המחשב ומגלה שיש עוד לפחות 20 פניות שהגיעו אלי באותו יום… 

מאת: ד"ר רבקה נרדי

בחרתי בנושא זה כי הוא מסקרן אותי, לא רק כמטפלת אישית וזוגית, אלא כאדם פרטי המנסה להבין את השינויים העצומים המתחוללים בחיינו, גם בתחום האהבה. אני שואלת את עצמי האם היום, בשנות האלפיים, השתנו פניה של האהבה, ההתאהבות? האם אנחנו, נשים וגברים כל כך אחרים מנשים וגברים בדורות קודמים? הרי מאז ומעולם נשים וגברים התאהבו זה בזו, אולי בסתר (כי הזמנים היו אחרים), התגעגעו, התרגשו וחיפשו ריגושים בחייהם. נכון רובם לא יכלו בימים ההם לממש את חלומותיהם. בעולם המסורתי (שקיים עדיין בחלקים רבים של עולמנו המודרני) – חלקם הסתכן למען האהבה, הרוב הגדול ויתר אך המשיך לחלום בסתר. נשים וגברים, בעיקר נשים ידעו אז כי אין להן ברירה. היה עליהן להינשא לאיש כדי לשרוד. הגברים – הגברים זה סיפור אחר לגמרי. רבים מהם יכלו להרשות לעצמם חיים כפולים – אשה חוקית בבית ואשת סוד, פילגש המיועדת אך ורק לעינוגי האהבה החושנית.

אז מה באמת השתנה?
הכול השתנה. מעמד האשה השתנה. נשים תבעו לעצמן חופש אישי. גם באהבה. מאז שנות הששים של המאה הקודמת עלה גם מעמדו של הפרט, האינדיבידואל. זה הוביל את כולנו – נשים וגברים לחיפוש מתמיד אחר האושר האישי. כי עכשיו מותר. זה לגיטמי. זה נורמטיבי.

אבל השתנה עוד משהו בסדר גודל של מהפיכה. הטכנולוגיה חדרה לחיינו באופן שהיא החלה להתערב בדפוסי החיזור שלנו וגם ברגשותינו. עכשיו, שזה כל כך מזמין ומפתה ומקובל לחפש בן או בת זוג בעזרת צ'אטים, אתרי דייטים ופורומים למיניהם, הופכת אותה כמיהה לריגוש לדבר שבלעדיו אנחנו לא מוכנות ומוכנים יותר. הריגוש הפך לאלוהים החדש (ישן) שלנו – רק שעכשיו זה לאור היום. כמה שיותר – יותר טוב.

כמה מילים על עוצמתה הפסיכולוגית של חווית הריגוש
ריגוש טוב יכול למכר (מלשון התמכרות). הוא באמת עוזר לנו לשכוח את כל מה שאפור בחיינו. בעזרתו אנחנו חשות וחשים את דופק החיים שלנו, את התמצית. בעזרתו האנרגיה שלנו קופצת לשמים. ואולי יותר מכל – בעזרתו של ריגוש טוב רובנו חוות וחווים את העולם כשייך לנו. כבר אמרנו קודם – אין חידוש בכמיהת האדם לריגושים, אך יש חידוש בעוצמת התביעה שלנו לנוכחותו המתמדת בחיינו. זה עובד עלינו עד כדי כך שיש מי מבינינו שיתבלבלו וימאסו מהר מאוד בכל קשר שאינו מספק את החוויה במלואה.

הנה קטע מראיון שערכתי עם אשה צעירה (הראיון המלא נמצא בספרי "נשים חסרות מנוח", פרדס, 2007, עמ'.143-144):

"בסיומו של כל דייט הייתי מגיעה הביתה, חולצת נעלים, מדליקה סיגריה, פותחת את המחשב ומגלה שיש עוד לפחות 20 פניות שהגיעו אלי באותו יום. אז למה באמת להתפשר על נמוך? וכך נהייתי מכורה. כל הבנות במשרד שעבדתי בו עשו אותו דבר. כל בוקר חילקנו חוויות, ריכלנו על כל "כרטיס חדש" שהגיע – "כן שווה", "לא שווה" ועזרנו זו לזו לכתוב תשובות. צחקנו והתבדחנו ונראה היה שאף אחד לא לוקח את כל העניין ברצינות. בתקופה ההיא היו לי מפגשים משגעים, אולי נניח עם כ-60 אחוז מהאנשים. את שמותיהם של רבים מהם אני לא זוכרת, פניהם של רבים מאלו שהתנשקתי איתם מטושטשים בזכרוני, היו שנכנסתי איתם למיטה – ואני בקושי זוכרת אותם (ואני לא מגדירה את עצמי כטיפוס "מזדיין").

ועוד לא אמרנו דבר על אהבות וירטואליות.. הנה ציטוט נוסף מספרי הנ"ל, עמ' 145-146:

"תקשורת באמצעות מחשב מאפשרת לכאורה אינטימיות מזוככת ומיידית שלתוכה אנו יכולים להביא את הפנטזיות שלנו על אהבה ותשוקה כרצוננו, מבלי שאלו יעמדו במבחן המציאות. הייתכן שהמציאות על שפע דרישותיה ואווירת התחרותיות הבוטה הקיימת ב"שוק הבשר" מטילה על נשים וגברים אימה יותר מאי פעם ומבריחה אותם ל"עולם שכולו טוב", נקי וסטרילי מזיהומים אנושיים ?"

מה עושים? – זו השאלה. הרי לא נוכל להחזיר את העולם אחורה. בדרכי האופטימית וגם מהסיפורים שאני שומעת מנשים וגבירם צעירים המבקשים תשובות הולמות למצבם הקיומי אני מאמינה שאפשר לפעול אחרת בתוך הכאוס הזה. אני מאמינה שלמרות "השינוי הקוסמטי" שעובר על עולמנו משהו בסיסי ועמוק מאוד בתוכנו ממשיך לחפש קשר אמיתי, ארוך טווח. רק שעכשיו, למרות שלכאורה כל האופציות פתוחות ולמרות שהכול נראה כל כך נגיש – זה יותר קשה, מתחמק, נעלם לנו. שנות החיפוש מתארכות. יתכן ולו היינו מכניסים ריגושים לחיינו בתחומים אחרים (יצירה, לימוד, התפתחות אישית, התנדבות, עשיית טוב ועוד…), היינו מוכנים ומוכנות להוסיף עוד מימד חשוב למיפגשים שלנו: השתהות, הקשבה, אולי פחות לבדוק את בן/בת הזוג הפוטנציאלי כ"סחורה". כל זה כמובן בניגוד לחווית הריגוש שהיא מהירה – "כאן ועכשיו, והכול".

הרבה אומץ וגם נחישות צריך כדי לצאת מ"הבועה הוירטאלית" ולסגל לעצמנו שפה אוטנטית במיפגשינו הרומנטיים. אולי פחות "פוזה" ויותר אותנטיות.

 

ד"ר רבקה נרדי – בעלת תואר דוקטור בפילוסופיה עם התמחות בפסיכולוגיה חברתית ומגדר. מנהלת ומקימת מכון "דיאלוג" (1990), סופרת, מרצה, מנחה ופסיכותרפיסטית אישית וזוגית. נמנית עם אנשי המקצוע המובילים בישראל בתחום הטיפול בזוגיות ובהעצמת נשים.

הצטרפו לדף האוהדים של אתר אישה בפייסבוק, וקבלו בחינם כתבות מעניינות ואירועים שלא כדאי לפספס

אתר אישה – הכל בשבילך

 

 

מלכוד הכוח / ד"ר רבקה נרדי 

אספר לכם שני סיפורים, לכאורה לא קשורים זה בזה. האחד מספר על גבר שנהג לבגוד באשתו ולעתים גם להכותה. סבלה האישה סבל רב והתביישה שכך קורה לה… 

מאת: ד"ר רבקה נרדי 

sho

אספר לכם שני סיפורים, לכאורה לא קשורים זה בזה. האחד מספר על גבר שנהג לבגוד באשתו ולעתים גם להכותה. סבלה האישה סבל רב והתביישה שכך קורה לה. חשבה שאולי אם תסתיר את בושתה מעיני הבריות ייטב. לאחר שנים של מצוקה ומועקה שרק הלכו וגברו לא יכלה יותר להכיל את סבלה ואזרה עוז בנפשה וספרה לחברתה הטובה את סודה השמור ביותר. אך לא עבר זמן רב וגילה הגבר שסודם התגלה. הלך והודיע לאשתו שבשל כך יעזוב אותה לצמיתות. אשתו התמימה וההמומה הציעה תיקון, רצתה שיחות ייעוץ, התחננה על נפשה שלא יעזבנה – במה פשעה? שאלה מבוהלת. בסך הכול רצתה לפרוק את כאבה בפני חברה. אך הוא בשלו – לא ולא. "אם לא היית מספרת הייתי נשאר. בגלל שסיפרת אני עוזב". ועזב.

הסיפור השני מספר על עובד מסור המכהן בתפקיד די בכיר במוסד ממשלתי. העובד גילה מעשי שחיתות המתרחשים במחלקה בה הוא עובד. חוש הצדק המפעם בו לא נתן לו מנוח. חשב האיש – 'מה אני עושה עם המידע הרגיש הזה? לספר או לא לספר? למי לספר? ואם אספר האם אפוטר מעבודתי בשל כך? שמעתי שכך נהוג במקומותינו', חשב במרירות. לילות רבים לא עצם עין. חשב וחשב ולבסוף החליט להעביר את המידע הרגיש לעיתונאי שכתיבתו העיתונאית מבוססת על תחקירים סביב מעשי שחיתות. הלך וסיפר. נודע הדבר למעסיקיו, הואשם האיש בחומרה בהדלפת חומרים חסויים ובבגידה באמון.

בשני הסיפורים הללו, למרות שהאחד מתרחש בספירה הפרטית והשני בספירה הציבורית, נראה שהקודים המובילים את בעל/בעלי ההחלטות – להעניש את מי שחשף את העוולות, הוא קוד הכוח. קוד הכוח לא חדש בחברה האנושית, נהפוך הוא, הוא אולי אחד העתיקים, הראשוניים והבסיסיים ביותר בחוויה האנושית. הוא מתורגם למערכת שלימה של אמונות והתנהגויות "היושבות" על תגובותינו האנושיות האוטומאטיות – "לתקוף" או "לברוח" במצבי סכנה. סכנה הוא מושג פתלתל בחברה האנושית המודרנית, שהרי אין מדובר היום בהתקפת חיות טרף ביער עבות אלא באיום פסיכולוגי-קיומי הנחווה מתוך תמונת עולמו של האדם/המוסד/החברה המאוימים. קוד הכוח מצווה עליהם להסיר מהדרך ובמהירות כל אדם וכל דבר המאיים חשיפה של עוול שהוא/הם האחראים על גרימתו. הם חייבים לעשות זאת שכן חשיפת העוול שהם אחראים לו מאיימת על המשך קיומם. השאלה המתבקשת כאן – איך ולמה מתקיים, אולי מאז היות האדם בחברה אנושית אותו היגיון עקום המצדיק, בעיניו של גורם העוול את המשך גרימתו?

השראה לתשובתי קבלתי גם מספרה של קתרין סטוקט, "העזרה" (תורגם מאנגלית על ידי נורית לוינסון), (הוצאת מודן 2009), המספר איך זה להיות עוזרת שחורה במיסיסיפי בשנות השישים הסוערות – ימים של מאבק למען שוויון זכויות, ימים שבהם חייהם של אנשים שחורים היו שווים פחות מחייו של כלב חוצות. האנשים הלבנים הנאורים ביותר לא חשבו שיש פגם בהפרדת הגזעים, כפי שכמה דורות קודם איש ואישה לא הרהרו ולא הטילו ספק בעבדות של השחורים כאורח חיים נורמטיבי. איך? למה? האם עד כדי כך בני אדם עיוורים לעוול? אכן כן, להוציא מעטים שרואים. אך אוי לאותם מעטים אם יעזו לחשוף את מחשבותיהם. כל הסדר החברתי בסכנה. כך היה בין שחורים ולבנים, כך בין נשים וגברים, כך בין כובשים ונכבשים. מי שמעמדו עליון בחברה קובע את הקודים לפיהם חברה שלימה תנהג.

אם אדם או חברה נמצאים בעמדת שליטה מספיק זמן הם מאמינים באמונה שלימה שכך "טבעי", כך נכון, זהו סדר הדברים בחברה מתוקנת. וכל השאר מפנימים. וככל שהעוולות יתגברו וככל שהקבוצות המוחלשות בחברה נאנקות יותר תחת עול הקיפוח כך יותר ויותר אנשים בתוכה חשים אוזלת יד, חוסר אונים, השלמה שקטה עם עוול. וככל שקטנה האמונה ביכולת לשנות כך מופנמת יותר ויותר ההשלמה עם עוול. (ראו מחקר מרתק על קבוצת נשים המצדיקות קיפוח המופנה כלפיהן על ידי בני זוגן בספרי "זוגיות בסערה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003). ועם זאת, תמיד יימצאו המעטים והמעטות האמיצים והאמיצות, המורדים בסדר החברתי המושתת על כוח. הם אלו המסמנים את הדרך לחופש ולצדק. ולכן חשוב שנאמין ביכולתנו לשנות, חשוב שנלמד לזהות את קוד הכוח כפי שהוא בא לביטוי ערמומי וחמקמק בשיח היומיומי הכמעט טריוויאלי.

בשורות הבאות אדגים את קוד הכוח כפי שהוא מתקיים באותה דינמיקה פסיכולוגית הן בספירה הפרטית והן בציבורית.
בחרתי בשני מצבים אנושיים המייצגים והמייצרים פוטנציאל ליחסי כוח: גבר-אישה וכובש נכבש. דוגמאות אלו שאולות מהרצאה שנשאתי יחד עם שותפי ובן זוגי ד"ר חן נרדי ב25 במאי 2002 באימק"א ירושליים. הנה הן:

תגידי/ו תודה
אשה
: אני לא מבינה למה אני צריכה לנסוע בפיאט הקטנה כשאתה נוסע על ההונדה החדשה.
גבר: בשביל הנסיעות שלך לסופר את צריכה הונדה ? חוץ מזה תראי את החברות שלך. למי מהן יש מכונית ? כל הזמן הן תלויות בבעל שיסיע ויביא אותן. הבעיה שלך זה עיניים גדולות.
נכבש: אנחנו הערבים הישראלים אזרחים ממדרגה שנייה. ההשקעות בחינוך, בתשתיות ובבריאות נמוכות בהרבה מהמגזר היהודי. אנחנו דורשים שוויון.
כובש: איך אתם מעיזים לדבר על קיפוח. תסתכלו על האחים שלכם בשטחים. מולם אתם מיליונרים. כפויי טובה שכמותכם. תראו איזה חופש יש לכם. אסד הרג אלפי אזרחים ישראלים ואף סורי לא צייץ. תראה אצלנו, 13 ערבים ישראלים נהרגים בהפגנה כי התפרעו וסיכנו את חיי החיילים ומקימים ועדת חקירה.

את/ם מכריחה/כים אותי/נו להעניש אותך/אתכם
אשה: אני לא מבינה למה החלטת שאנחנו לא נוסעים לכנרת. הרי הבטחנו לילדים. תראה כמה הם עצובים.
גבר: תחשבי על ההתנהגות שלך אתמול בערב, איך דיברת אלי בנוכחות אבא שלי ותביני למה אני לא רוצה לנסוע איתך לכנרת.
אשה: אבל מה הילדים אשמים ? תראה כמה הם עצובים.
גבר: (פונה לילדים) תשאלו את אמא למה אנחנו לא נוסעים. בגלל האמא שלכם אנחנו לא נוסעים. תשאלו את אמא והיא תגיד לכם למה, אתם חושבים שאני נהנה מזה?
נכבש: אתם עושים ענישה קולקטיבית. הכתרים והסגרים והמחסומים זה ענישה קולקטיבית. אתם מכניסים לעוצר ערים שלמות. מונעים מילדים להגיע לבתי הספר, מיולדות להגיע לבתי חולים… בגללכם נשים מפילות את ולדותיהן, וחולים מתים מחוסר טפול.
כובש: תבואו בטענות אל המנהיגים שלכם. בגלל הטיפשות שלהם אתם מנהלים נגדנו מלחמה. ומכריחים אותנו לדכא אתכם. ובכלל, אתם חושבים שזה קל לנו לעשות את כל הדברים הללו. אנחנו נהנים מזה? יש לכם מושג כמה חיילים סובלים מלעמוד במחסום בשמש הקופחת ולשבת בטנק שעות ארוכות?

זאת אלימות זאת ?
האשה
: אתה אלים כלפיי. אני לא מוכנה לזה יותר.
הגבר: איך את מדברת. אני פעם הרמתי עלייך יד ?
האשה: אולי לא הרמת יד ממש אבל אתה לא נותן לי כסף, לוקח לי את כרטיס האשראי, מחרים לי את המפתחות של האוטו, אתה מאיים עלי בעזיבת הבית, ואתה גם בגדת בי יותר מפעם אחת. אתמול בלילה כשרבנו ורציתי לצאת מהבית, חסמת לי את היציאה מהחדר.
הגבר: זאת לא אלימות. אלימות זה מכות ומעולם לא הרמתי עלייך יד. אולי אם הייתי מרים עלייך פעם יד היית יודעת מה זה אלימות. תקראי עיתונים ותביני מה זה גבר אלים. אגרופים, סטירות, זה אלימות. תתביישי לך.
נכבש: אתם עוד תיענשו על פשעי המלחמה שאתם מבצעים בשטחים.
כובש: צה"ל לא מבצע פשעי מלחמה. נקודה.
נכבש: מה זה מניעת סיוע רפואי מאוכלוסייה אזרחית ? מה זה הריגת ילדים בדרך לבית הספר ? מה זה הרס בתים על יושביהם ברפיח ובג'נין ?
כובש: מה זה הרס בתים על יושביהם ברפיח ובג'נין ?זה נקרא פשעי מלחמה? תסתכלו בטלוויזיה. תראו מה האמריקאים עשו באפגניסטן. הם לא באו עם בולדוזרים. הם מחקו מהאוויר בעזרת הפצצות כפרים שלמים. הם לא סיכנו את החיילים שלהם בקרב מבית לבית כמונו. מה הם עשו לאינידיאנים? מה הם עשו בויאטנאם?

גם אני/אנחנו רוצה/ים עצמאות
אשה
: אני רוצה לצאת ללימודים. ואצטרך להעדר הרבה בערבים. חשוב לי שתחזור יותר מוקדם מהעבודה כדי שהילדים לא יהיו עם אנשים זרים.
גבר: את גם ככה לא מצליחה לעשות את מה שאת צריכה. עכשיו את גם צריכה לימודים על הראש ? קריירה זה דבר חשוב אבל קודם כל שהילדים יגדלו. עכשיו זה עוד לא הזמן.
נכבש: אנחנו רוצים מדינה.
כובש: זה לא הזמן. אתם עוד לא מוכנים למדינה. אין לכם מסורת דמוקרטית. אתם לא מסוגלים להשתלט על הטרור. נסכים למדינה כאשר תהיו מוכנים להתנהג כמו מדינה אחראית.

תתני/ו יחס, תקבלי/ו יחס. לא תתני/ו לא תקבלי/ו.
אשה: אתה לא עושה שום דבר בבית. אני כבר לא יכולה יותר.
גבר: את חושבת שזו בעיה בשבילי לרחוץ כלים ? לעשות קניות ? אבל כל עוד את פותחת עלי פה, לא אתן לך פרס על זה. קודם כל תדברי יפה ותפסיקי לצרוח. תתני יחס תקבלי יחס.
נכבש: את הטרור יכול להפסיק רק דבר אחד. סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.
כובש: אמרנו כבר כמה פעמים: אנחנו מוכנים לתת לכם מדינה. אבל קודם תפסיקו את הטרור. תתנהגו כמו בני אדם, תהיו אמינים , תקיימו הסכמים, תשמרו על הדדיות.

ההיגיון שבהפעלת מנגנוני כוח אינו חדש ואף מוכר לרבים. אך בשל הפחד להיפגע רובנו לא משמיעים את הקול המורד בהם. נהפוך הוא. רובנו למדנו "להתרגל" לקוד הכוח כמנגנון חברתי נורמטיבי ולכן איננו מתפלאים עוד לראות שוב ושוב עוולות נעשות מתחת לאפינו. למדנו שזו השפה השולטת בעולם ואם ברצוננו להסתגל עלינו ללמוד אותה ומה שיותר מהר. וכך נולדת לה "שתיקת הכבשים" כדרך מילוט קולקטיבית מלקיחת אחריות על עוול. זה בדיוק כוחו של מנגנון הכוח וגם תפקידו – להרדים את תודעתנו הגבוהה, להפחיד אותנו עד שנשתתק, כן, להשתיק את הקול האחר שבלעדיו אנא אנו באים – קול החמלה, קול האמפתיה לסבלו של הזולת, קולו הזועק של הצדק, קולה של השפיות האנושית.

האם נחזור ונמצא את קולה של החמלה בתוכנו, האם יהא בנו אומץ הלב והיושרה לזהות אי צדק ולהתקומם נגדו באופן אקטיבי? לו יהי.

ד"ר רבקה נרדי – בעלת תואר דוקטור בפילוסופיה מטעם UNION INSTITUTE, סינסינטי ארה"ב, עם התמחות בפסיכולוגיה חברתית ומגדר. מנהלת ומקימת מכון "דיאלוג" (1990), סופרת, מרצה, מנחה ופסיכותרפיסטית אישית וזוגית. נמנית עם אנשי המקצוע המובילים בישראל בתחום הטיפול בזוגיות ובהעצמת נשים. כמו כן מטפלת בסוגיות קיומיות התפתחותיות של נשים וגברים במעגל החיים.

הצטרפו לדף הפייסבוק של אתר אישה!