להיות או לא להיות? זאת השאלה. והפתעה: אפשר להיות וגם לא להיות!

להיות או לא להיות? זאת השאלה.

אפשר להיות וגם לא להיות.

עדית קמחי

מאת: עדית קמחי

הדילמה שבכותרת, שמייצגת כל דילמה שצריך לבחור בה בין שתי חלופות מנוגדות זו לזו, מובאת מתוך משפט של המלט במחזה של שקספייר, אולם עבורי הוא מייצג מרכיב יסוד של התרבות המצרית העתיקה. היסוד או הסוד המרכזי בתרבות זו הוא ההווייה של עולם המתים. הכניסה לעולם המתים שיש בו גם אישור או זכייה בחיי נצח היא משאת נפשו של בן או בת התרבות.

היבטים רבים מהחיים השוטפים מתוך עולם החיים, מכוונים ומעוצבים על מנת לאפשר או לספק למת את התנאים המיטביים לא רק להיכנס אל עולם המתים אלא גם ליהנות בו ביחד עם יקיריו.
המנהג או התפיסה שמיוצגים במורשת החומרית מלפני כ- 4000 שנים הם שהמוות הפיזי הוא רגע חשוב עבור ההחלטה אם שאר חלקיו של האדם ימשיכו במסעם אל השמש או שצפוי להם כליון או ליתר דיוק הפיכה למזון עבור ישויות ארציות שאינן ממשיכות אל השמש.

הרבה מהנ"ל מסופר בספר המתים המצרי שבעצם אינו קרוי כך. שמו האמיתי הוא "היציאה או ההליכה אל השמש".

מכאן אנו למדים שהמצרים תפסו את החיים כשילוב של שתי הוויות: החיים בעולם החיים והחיים בעולם המתים. מאחר שהחיים בעולם המתים או היציאה או ההליכה אל השמש היו משולים לזכייה בחיי נצח, אפשר להניח שמימד הזמן שייך לעולם החיים והמימד ללא זמן או עם זמן אחר שקרוב יותר לנצח, משוייך לעולם המתים.

אפשר להציע שמימד הזמן הסופי הוא ארצי ומימד האין סוף או הנצח הוא שמשי. אבל גם ביחידות הקטנות של הזמן באה לידי ביטוי אותה תפיסה, למשל ביממה.
היממה נתפסת כשילוב בין שעות היום ושעות הלילה. בשעות היום יש סדר ובשעות הלילה מתפרק הסדר. במידה מסוימת, שינה היא מוות קטן שנגמר בבוקר. מיתה קצרה.
בספר הזוהר מוגדרת שינה "אחד משישים מיתה"; (ויגש לו).

מכאן, ניתן להסיק שעולם החיים תחת שעון הזמן הוא במימד המודע ועולם המתים מחוץ לזמן ובעת השינה הוא מימד לא מודע. האסטרופיזיקאי ד"ר אלון רטר מסביר: "התפיסה של המציאות היא מורכבת. הסינגולריות היא אחת, לא שתיים. זו נקודה רעיונית. היא מכילה את כל הזמנים וכל המקומות, אך היא מחוץ לזמן ולמרחב. היא כוללת את כל הצורות, אך חסרת צורה בעצמה. היא נמצאת בכל מקום, אך אין לה מקום ספציפי.

מהי, אפוא מדיטציה? יש מודטים שיאמרו שמדיטציה גם היא מיתה קטנה, אולי נציע "אחד משבעים מיתה". לאחר מדיטציה אדם מרגיש חדש.
אז התמונה המהותית שבבסיס התרבות המצרים הקדומה מתחילה להתבהר.

כל הבריאה, המציאות והאדם נעים בין קיום לאי קיום, בין זמן סופי לנצח, בין יש לאין, בין מודע ללא מודע, או כפי שמוסבר במזרח היין והיאנג בעלי תכונות הפוכות המשלימות את השלם, את האחד, את הדאו.
זוהי הזרימה של החיים. היש יכול להיברא מאין ודברים מנוגדים נולדים מאותה נקודה והם חלק משלם אחד.
כשאני חושבת על עצמי כאדם, הרי שאני מורכבת מכל הדברים המודעים לי אבל גם מכל הדברים שאינם מודעים לי ועדיין חלק מהווייתי. מאחר שאני אמונה על הזרימה בין המודע ללא מודע – ככל שאשתחרר מהדהרים ש"רכשתי" לי זמנית ו"סידרתי לי" כחלק ממני (על ידי הזדהות איתם) ואמסור אותם הלאה ל"פירוק הסדר", כמו שאפופיס עושה בלילה על פי התפיסה המצרית, אהיה פנויה יותר לקבל דבר חדש. גם אם לא היה לי שום מושג שמשהו הולך ומתגשם לפתע אני "מקבלת" רעיון יש מאין, או מתוך החלק הלא מודע, שבין רגע עובר ומופיע במודע.

בין המימד האחד למימד האחר יש זיקה של השלמה. התחושה שאדם מצליח לגדל בתוך עצמו שייכות למקור שלם אחד, יש בה תכונת ריפוי נעימה, מרגיעה, מיישבת את העולם בסדר אולם סדר שמתחדש כל יממה מחדש, ואולי כבר נוכל לומר, כל נשימה מחדש.

על כן, מיסטר שקספייר היקר והמוכשר, יש לי אליך בקשה, אולי בעולם המתים תוכל לכתוב מחדש את המלט או מחזה משלים שלו שבו תשים בפיו הגיבור:
"להיות וגם לא להיות. זו התשובה".

 

השאירו תגובה

^ TOP