אודי – סיפור קצר 

אודי היה מלך הכיתה. ילד בן עשר. תלתלים בצבע קש. נמשים פזורים על פניו היפות. הוא היה הכדורגלן הטוב בשכבה. פעם בשבוע, בימי ראשון, הוא הלך ברגל, חצה את החולות הזהובים ופסע במדרכות המובילות לביתה של מיכל. הוא נהג לעלות עם הכדור לקומה השנייה שבה גרה, לשתות איתה כוס מיץ ולאכול עוגיה, ואחר כך ירדו שניהם לחנייה של הבניין.
"תעמדי כאן, ואני אבעט." נהג לומר לה ברוך.
"אל תבעט חזק, שלא אפגע."
הוא בעט את הכדור בעיטה לא חזקה, והיא תפסה אותו בשתי ידיה, מחייכת בסיפוק.
"יופי. מצויין." זרחו עיניו. "עכשיו תכווני אליי."
היא בעטה לעברו. הוא עצר את הכדור, ליהטט בו ימינה ושמאלה, הקפיץ אותו על רגלו חמש פעמים ברצף, עקף אותה והבקיע גול.
"תן לי לנסות", ביקשה. היא הצליחה להקפיץ את הכדור פעמיים, וזהו. הכדור עף הצידה.
"תראי איך אני עושה, ותנסי שוב."

מיכל ניסתה פעם אחר פעם, עד שהצליחה להקפיץ את הכדור על רגלה שלוש פעמים. אחר כך הם נהגו להתמסר. הכדור נבעט מצד לצד, מרגליה לרגליו וחוזר חלילה.
"תזיזי את כף הרגל ימינה, ואז תבעטי. לא עם האצבעות."
היא עשתה כהנחייתו, והכדור עף לעברו בצורה מדוייקת.
"את בועטת נהדר."
עוד כמה התמסרויות ובעיטות והקפצות ולהתראות. עד הפעם הבאה.

*

"אחח. איי." מיכל הרגישה נקישה כואבת בעורפה, בעודה מציירת שמש מאירה על בלוק הציור. כשסובבה את ראשה לאחור כדי לראות מהו מקור הפגיעה, גיר לבן ניחת על רגלה. היא הניחה את אצבעותיה על מקום הפגיעה, ולפני שהספיקה להבין מה אירע, גיר נוסף התעופף ופגע בגבה. "אחחח". צעקה חלשה בקעה מגרונה. אודי הסתכל עליה כשחיוך פרוש על פניו. לידו עמדו רני ונמרוד, ידיהם מונפות במצב היכון, אוחזות בגירים. שלושתם הביטו בה ונראו מרוצים כנשר שמצא גווייה. אודי?? לא יכול להיות. דווקא הוא מכולם? עלבון צורב התפשט בתוכה. מדוע הוא מכאיב לי? מה הם רוצים ממני? היא רצתה לדרוש מהם לחדול להכאיב לה ולבייש אותה מול ילדי הכיתה, אך קול לא יצא מפיה. היא נותרה ישובה על הכסא. מכווצת. חסרת אונים. היא הניחה את כפות ידיה מול פניה כדי להגן על עצמה. הילדים מסביב המשיכו לצייר, לפטפט, לעלוז. המורה לציור לא עשתה דבר, ייתכן שכלל לא הבחינה במתרחש. דמעות עמדו בעיניה, אך היא התאמצה לעוצרן. לא אראה להם שנפגעתי. לא אראה להם שנעלבתי. הלוואי שהשיעור כבר ייגמר.
"מיכל המגעילה". אמר אודי ויידה עליה גיר שפגע בכתפה.
"מיכל המטומטמת". אמר רני.
"קחי עוד אחר". צהל נמרוד.
דמעות של כאב ועלבון שייטו בתוך נשמתה. רק לא לבכות. רק לא לבכות. די כבר. עזבו אותי. לא עשיתי לכם דבר. אתם לא מתביישים? היא רצתה להיעלם מהמקום ולנחות בחדרה.

הצלצול לסיום הלימודים הגיע, והיא אספה לתוך תיק הציור את צבעי הפנדה ואת השמש המאירה ופסעה לבדה לעבר ביתה. "אני לא רעבה". אמרה לאימה, פנתה לחדרה והתכסתה בשמיכה.

שנה ומחצה אחר כך סיפרה לה אמה באופן אקראי: "את יודעת? אודי היה מאוהב בך."
"מה? מאיפה את יודעת?" מיכל זקפה את גווה והדם שבעורקיה הגביר את זרימתו.
"מירה, מחנכת הכיתה אמרה לי זאת אתמול בערב, כשנפגשתי איתה." מיכל שתקה. מעכלת את המידע. תחושת העלבון עדיין הייתה צרובה בנשמתה. מאז אותו היום נפסקו משחקי הכדורגל, ובמקומם היא התאמנה בפסנתר. את ההתמסרויות בכדור בימי ראשון החליפו יצירות של שופן, בטהובן ובאך.
"מה פתאום מאוהב בי? זה לא יכול להיות. את בטוחה? זה מה שהיא אמרה או שאת סתם אומרת לי?"
"וכי מדוע שאשקר?"

הידיעה המפתיעה נעמה לה כליטוף על לחיו של ילד חולה. הוא היה מאוהב בי. בי. בי מכולן. עכשיו הכל ברור. הוא זרק עליי גירים כדי למשוך את תשומת ליבי. איך לא הבנתי זאת קודם? הייתי צריכה להבין. חבל שלא הבנתי.

חגית רימון, עו"ד וכתבת "אישה"

hrimon@gmail.com

 

השאירו תגובה

^ TOP