ורד – סיפור קצר על אהבה חוצת גבולות

מאת: חגית רימון 16/2/2014

woman

יש זכרונות שלעולם לא נשכחים. חלפו שנים רבות מאז. הכרתי כל כך הרבה אנשים. אבל את ורד, אהבת חיי, לא אשכח לעולם.
כל לילה לפני השינה אני עוצם את עיניי ורואה אותה ליידי. קרוב. צעירה. יפה. כמו לפני עשרים שנה. אני אומר לה לילה טוב. והיא מחייכת אליי. אני מנשק אותה על שפתיה האדומות שאני כל כך אוהב ומתגעגע למגען ומתפלל שאפגוש אותה הלילה בחלום. וגם במציאות. כך כל לילה. כן. גם כשהייתי נשוי. לפני שבועיים התגרשתי משרה. מעולם לא סיפרתי לה כמה שאהבתי את ורד. אילו הייתה יודעת, לא הייתה מתחתנת איתי. אישה טובה שרה'לה. אני עדיין אוהב אותה. היא האמא של הילדים שלי. ומעולם לא עשתה לי משהו רע. להיפך. היו לנו נישואין טובים. מוצלחים. אבל לפני חצי שנה היא אמרה שדי. נגמר לה. ושהיא כבר אינה נמשכת אליי. אז התגרשנו. זה דווקא התאים לי. במילא הלב שלי עדיין התגעגע לורד.

הכרתי את ורד באוניברסיטה, כשלמדתי פסיכולוגיה. נתקלתי בה בקפיטריה ובטעות שפכתי לה את הקפה. כשהרמתי את עיניי כדי להתנצל, פגשתי עיניים כחולות וגדולות, ושפתיים אדומות, ואמרתי לעצמי שכל הכבוד שאני כזה שלימזל. התנצלתי כמה פעמים במבוכה, אבל היא חייכה ואמרה – לא נורא. זה בסדר. ורציתי להישאר לידה כל היום. שלא תיעלם לי. לעולם. "אני אפצה אותך בארוחה." הבטחתי. ולהפתעתי היא הסכימה. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה, ומאז, במשך שנתיים וחצי, היינו צמודים האחד לשנייה.

גרנו ביחד בתל אביב. הכנו ארוחות טעימות. אירחנו חברים. התפללתי לאלוהים שכל הטוב הזה יימשך. הרגשתי ממש כמו בסרט רומנטי. עד אז לא ידעתי שיכולה להיות אהבה שכזאת. רבנו ממש מעט, אבל היא תמיד ידעה איך להשקיט מהר את הרוחות. החיוך שלך המיס אותי, ומיד התפייסנו. הייתי נאמן לה כמו פודל, ואף אישה אחרת לא עניינה אותי. עשיתי חיל בלימודים, וקיבלתי מצטיין דיקאן. הכל הסתדר אצלי. עד שיום אחד ורד סיפרה לי בארוחת הערב – "אני נוסעת לארצות הברית. סבתי נוטה למות, ואני חייבת לראות אותה."
"לכמה זמן את נוסעת?" שאלתי.
"לשבועיים שלושה." השיבה.
כשהיא נסעה, ליבי כל כך התגעגע אליה. לריח שלה. לשפתיים שלה. לנשיקות איתה לפני השינה. לחיבוק שלה לפני שאנו נרדמים. אבל הרגעתי את עצמי שעוד כמה ימים היא תחזור. והכל יחזור על מקומו בשלום. אבל חלפו שבועיים. ושלושה. וורד לא חזרה. היא התקשרה ואמרה שתישאר שם עוד קצת. והימים חלפו. והלילות. והעצב התיישב לי בנשמה. והגעגוע. לא עניין אותי לצאת עם חברים. התוכניות בטלויזיה נראה לי רדודות. רציתי שהיא כבר תחזור. בלעדיה אני כמו פאזל שחסרה לו חתיכה.
עבר חודש. עברו חודשיים. ושלושה. בכל פעם היא אמרה לי שהיא נשארת עוד קצת. הצעתי לבוא לבקר אותה, אבל בכל פעם היא הבטיחה שעוד מעט היא חוזרת. ולא חזרה. יום אחד היא הפסיקה להתקשר. ומאז לא שמעתי ממנה. עשרים שנה עברו להן. התקשרתי למספר שהיה לי ולא הייתה ממנו תשובה. בארץ לא הייתה לה משפחה. כולם בארצות הברית. עירבתי חברים ומכרים ואפילו חוקר פרטי, ואף אחד לא מצא לי את ורד.

גמרתי את לימודי הפסיכולוגיה בהצלחה והתחלתי לטפל באנשים. הקליניקה שלי תמיד מלאה. אבל אף אחד לא יודע שהלב שלי שבור. כל כך הרבה שנים. התחתנתי עם שרה, שאותה פגשתי בערב חברתי. כן. אהבתי אותה. אבל זה משהו אחר. לעולם כבר לא אוהב כפי שאהבתי את ורד. אני מסתובב ברחובות אמסטרדם ובמקום להנות מהעיר היפה הזו, אני מדמיין מה היה יכול להיות אילו ורד הייתה מטיילת איתי יד ביד. היינו צוחקים ביחד, מנתחים שירים, נהנים מאוכל טעים.

כמו כולם אני הולך לבקר ברובע החלונות האדומים. אני לגמרי נגד תעשיית הזנות, אבל אני כבר כאן. אז רק הולך לראות במה מדובר. אני פוסע ברחוב. נשים חצי עירומות ניבטות אלי מכל עבר. עירבוב של רגשות מתרוצץ בי. משיכה ודחייה מתערבלים זה בזה. יש משהו מושך בעליבות של הסיטואציה. להביט בחולשה של מישהו אחר. יש בזה משהו מהפנט.
אני נעצר ליד אחד החלונות כדי להוציא סיגריה מהתיק שלי. מדליק אותה. ומביט. עיניי נפערות ולא מאמינות. מולי עומדת אישה דקת גוף. חזה קטן. תחתונים וחזייה בצבע אדום. עיניים כבויות. שיער אסוף בקוקו. וקו שחור מבליט עיניים כחולות. זוהי ורד!! היא מתנועעת לצלילי המוסיקה. לא מבחינה בי. ליבי פועם בחוזקה. בלי לחשוב, מיהרתי לפגוש אותה. דפקתי על דלתה והיא פתחה. היא הביטה בעיניי, ופיה נפתח. "יואלי!" היא אמרה בשקט בקולה המתוק שהתגעגעתי אליו כל כך. היה נראה שהיא עומדת להתעלף. קבענו להיפגש אחרי שהיא מסיימת את המשמרת שלה. הגעתי לשם שוב בחצות. חיבקתי אותה אל ליבי. צמוד. עמדנו כך חבוקים על המדרכה במשך כמה דקות.

היה לה את אותו הריח של אז. ריח של שדה פרחים והבטחות מתוקות. דמעות זלגו מעיניי. לא יכולתי לעוצרן. בכיתי על השנים האבודות. על הגעגוע ששרף אותי מבפנים. בכיתי כשהתגנבה לליבי המחשבה על הידיים הזרות שנגעו באהבת חיי. על האיברים הזקורים שחדרו לגופה ולנשמתה. וגם בכיתי משמחה. כי הנה. מצאתי אותה. את הפרח שלי.

התיישבנו בבר אפלולי עם מוסיקת ג'אז שקטה. הרגשתי שמחה ועצב וגעגוע ואהבה ומשיכה ורתיעה. לא ידעתי מאיפה להתחיל. אחזנו יד ביד. "אני מצטערת." היא אמרה והחלה לבכות. "אני מצטערת. נסעתי לארצות הברית כדי לפגוש את הבן שלי שנטשתי כשהיה קטן. כשהיה בן שנה נפלתי לסמים, ולא יכולתי לגדל אותו. עליתי לארץ כדי להשתקם, ואכן, נגמלתי וגם פגשתי אותך. זו הייתה אחת התקופות הכי יפות בחיי. אבל הגעגועים לבן שלי לא פסקו. לא יכולתי לספר לך שפעם השתמשתי בסמים ושיש לי בן. התביישתי. חזרתי לארצות הברית כדי לפגוש את לואי. הבן שלי. מצד אחד התגעגעתי אליך, אבל מצד שני, זה היה חזק ממני, לגדל את הבן שלי. אחותי ובעלה עזרו לי לגדל אותו. אבל לא היה לי מקצוע ולא מצאתי עבודה. ואף גבר לא עניין אותי. לא הצלחתי לפרנס את עצמנו, אז התחלתי לעבוד כנערת ליווי. בלי סקס. הייתי מדברת עם הגברים שהזמינו אותי, קצת מלטפת אותם. וזהו. מקבלת כסף טוב. כל לילה חשבתי עליך. וגם בימים. התגעגעתי אליך מאוד, אבל התביישתי ליצור איתך קשר. התביישתי מעצמי. היום לואי כבר גדול. בן 23. בחור מדהים. הוא שר ומנגן. הוא עזב את הבית לפני שלוש שנים וגר עם החברה שלו. היה לי עצוב והרגשתי בדידות. ויום אחד נסעתי לאמסטרדם. הכרתי באיזה בר גבר שהציע לי לעבוד כאן. אמרתי לעצמי שאנסה. והנה. אני כאן. אני לא עושה סקס עם הלקוחות. רק רוקדת. כמו שראית. הלב שלי כבוי. אני חיה על בטריות." היא הוציאה טישו כדי לקנח את אפה.

"אני יכול לנשק אותך?" שאלתי. כמיהתי אליה רק הלכה וגברה. היא הנהנה. נישקתי את שפתיה ברוך. הנחתי את ידיי על פניה וליטפתי אותן באצבעותיי. רציתי להרגיש את כל כולה צמודה אליי. לב אל לב. נשמה אל נשמה. "בבקשה בואי איתי לארץ." המילים יצאו לי מעצמן. "בבקשה. אני לא יכול שתיעלמי לי שוב ככה." "היא הביטה בי בעיני הים שלה, נישקה אותי על שפתיי ואמרה: "אני באה".

 

השאירו תגובה

^ TOP