הבחירות = תקופת התבגרות מואצת

הבחירות = תקופת התבגרות מואצת

מה מתגלה מאחורי מערכת המשפט והפוליטיקה?

האמת מאחורי הפוליטיקה

מאת: ד"ר עדית קמחי

מערכת המשפט והפוליטיקה מאתגרות זו את זו בפני עינינו תמונה אחר תמונה. תמונות שקודם היו דבוקות זו לזו כמו באלבום תמונות ישן,  מופרדות כעת וניתן להתבונן בהן אחת אחת לכל פרטיהן. ומה מתגלה? ראשית, עריכת דין אינה מדע מדויק. מערכת החוקים היא התוצר המיטבי אליו הגענו כאנושות בכלל וכמדינה בפרט,  אך היא אינה המערכת האולטימטיבית למוסר ולסדר הציבורי בכל שלב ובכל מצב. על כן, חשוב שיהיה מגוון השקפות ורקעים בבחירת הפרסונות שבראשה.  בנוסף, אנשי מקצוע בעלי מוטיבציות וכישורים מגוונים יפרשו ויחלצו מתוך המציאות חלק מסוים ממנה על מנת להוכיח את טענתם.

מן העבר השני, מתגלות התנהגויות מזעזעות של נבחרי ציבור שעסוקים בצבירת כח וממון אישיים במקום לנהל את המדינה לרווחת האזרחים. מתגלה שמי שנבחר הוא מי שפיצח את צופן הפרופגנדה המודרני בחלקו, שהריי בחלקו הוא גם העתיק יומין. כל הדיקטטורים שלטו באופן הזה: ההשפעה המכרעת של המסר החזותי והאינטנסיביות של חשיפתו לציבור, הצורך להגביר סיקור חיובי ולצמצם את השלילי. קראתי פעם על שליט מסוים שמעולם לא היה חתום על מכתבי פיטורין או מכתבים "רעים". רק על ה"טובים". תמיד היה מישהו אחר שעשה עבורו את העבודה השחורה. לפני שנים אחדות קיבלנו גרסה מתונה של מה שמתפרש אצלנו כפסול כאשר רמטכ"ל התפנה לסחור בבורסה במניותיו האישיות במקביל לניהול מערכה צבאית. כיום אנחנו רואים מהדורה הרבה יותר מורכבת ומתוזמנת של עיסוק במיתוג במקום במהות.

התמונות יותר ברורות עכשיו על המשמעות העמוקה של הפרדה של רשויות כדי שיוכלו לאתגר זו את זו ולהכריח זו את זו להתנקות ולהתכייל למטרתן של המערכות ולא למטרות האישיות של נבחרי ועובדי הציבור. גם התפקיד של אמצעי התקשורת הופך גלוי יותר. כמה חשוב שהעשייה הזו תהיה חופשית כי למעשה כיום ישנן ארבע רשויות: המחוקקת, המבצעת, השופטת והתקשורת, רק שהאחרונה היא גם בידיים פרטיות. לפחות זה מה שסברנו עד כה, אלא שמשאב ציבורי "קונה" את הרשות הזו. במקום שהמשאב הציבורי שמיוצר על ידי האזרחים יושקע ברווחתו, בריאותו, ביטחונו, חינוכו וכהנה, בדרך מהייצור לשימוש, איזה נבחר ציבור חוטף את המשאב ומשתמש ברובו כדי להבטיח את כוחו באמצעות פרופגנדה מודרנית (ולהגביר את הונו הפרטי).
מרוב שהתמונות שמתגלות מטלטלות את מה שהבנו והאמנו עד כה, ישנה נטייה לא לרצות לראות אותן. לא לרצות להיחשף לכל הפרטים הלא נוחים עד מזעזעים. אבל צריך לראות את הפרטים, לא בשביל לקבוע עמדה, כי זו מתגבשת לה בהדרגה עד ליום הבחירות בלי שנעסוק בעיצוב הבחירה באופן ממוקד. הסיבה היא שאם לא נראה נכוחה את מה שקורה מאחורי מה שמראים לנו אז ניוותר ילדותיים, מוזנים ומושפעים על ידי עניינים ילדותיים ומנוהלים על ידי אינטרסים הון-שלטון-עיתון,  על חשבון המשאבים שאנחנו מייצרים בשביל שבלי ידיעתנו, מישהו ישלוט במה שנחשוב ונאמין.
למעשה, כל מערכת בחירות היא עדשה שמגדילה את הפרספקטיבה שלנו. תוך כדי שאנחנו בונים לנו את הסיפור שלנו עד להצבעה, אפשר ואף רצוי לראות גם מה שמאחורי המציאות כדי להפוך להיות יותר בוגרים בבחירות שלנו וגם לאתגר את נבחרינו גם הם לנהוג ביתר אחריות ציבורית, כלומר – מערכת בחירות היא גם מסע התבגרות קולקטיבי. אם נתבגר, המהות תגבר על המיתוג.

 

השאירו תגובה

^ TOP