משהו על נאום שלא היה, וכמה מילים על אהבה / יאיר לפיד

המילים הבאות נשלחו לאוהדיו של השר יאיר לפיד במייל, ומכיוון שמילותיו על אהבה ריגשו אותי, מצאתי לנכון לפרסם את מילותיו באתר אישה.

 

yai

 

מאת: יאיר לפיד

משהו על נאום שלא היה

חזרתי עכשיו ממצעד הגאווה בתל אביב. נסעתי לנאום שם מפני שחשוב בעיני ששרים בכירים בממשלה יעמדו על במת המצעד ויביעו הזדהות ותמיכה.

כשעליתי לבמה התייצבו בשורות הראשונות כמה עשרות פעילי מרץ והעבודה והחלו לצרוח סיסמאות נגד התוכנית הכלכלית.

לא נכנסתי איתם לויכוח, מפני שבעיני (ונדמה לי שגם בעיני רוב מוחלט של הקהל), הם ניצלו לרעה את האירוע המרכזי של הקהילה הגאה וניסו לתפוס עליו טרמפ פוליטי.

החלטתי שאני לא מוכן להתנהג כמוהם, אז רק אמרתי כמה משפטים על המחוייבות העמוקה שלי ושל "יש עתיד" לזכויות הקהילה הלהט"בית ועל כך שאני מאמין שלכל זוג בעולם – חד מיני או לא – צריכה להיות הזכות להתחתן ולהוליד ילדים.

את הנאום המלא, שלא נשאתי, אני מביא כאן.

אני רוצה לדבר על אהבה.

פוליטיקאים סטרייטים, כשהם מדברים בפני הקהילה הלהט"בית – בפני הומואים ולסביות ובי סקסואלים טרנסג'נדרים וג'נדר-קווירים – מדברים תמיד על זכויות. הם צודקים, אבל לפני שמדברים על זכויות, צריך לדבר על אהבה.

כי אהבה היא הזכות הבסיסית מכולן. לדבר על נטיה מינית זה חשוב, אבל זה לא הדבר שמגדיר בני אדם. מה שמגדיר אותנו זו הזכות לאהוב את מי שאנחנו אוהבים. הזכות ללכת איתו ברחוב יד ביד, הזכות להתנשק איתו על ספסל בשדרה, הזכות להביא אותו להורים לארוחת שבת.

והזכות להתחתן איתו.

הזכות להינשא מוכרת בעולם כזכות יסוד. היא מעוגנת בסעיף 16 בהצהרת זכויות האדם הבסיסיות של האו"ם מ-1948. שופטי בג"ץ כתבו, פה בישראל, בהחלט ה מ-13 ליוני 2006: "הזכות למשפחה היא הנותנת משמעות וטעם לחיים".

נמצאים פה אתנו בקהל הזוג החד מיני הראשון שנישא השבוע בצרפת אחרי אישורו של החוק החדש. אני מברך אותם גם על הנישואין וגם על החוק. וינסנט וברונו, מזל טוב!

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצטרף לארגנטינה, בלגיה, ניו זילנד, נורווגיה, פורטוגל, דרום אפריקה, ספרד, שוודיה, אורוגוואי, דנמרק, קנדה, צרפת, איסלנד, ברזיל, הולנד וחצי ממדינות ארה"ב – ותאשר בחוק את הנישואין החד מיניים.

כי לכל אדם שנמצא פה. לכל אדם שהוא חלק מהקהילה, יש את הזכות לאהוב מישהו, ולהקים איתו משפחה, ולהוליד איתו ילדים – בפונדקאות או בכל דרך אחרת – ולהיות אבא ואבא, ואמא ואמא, ולהיות מקודשים זה לזה וזו לזו.

לפני שבוע פורסם בתקשורת סיפורה של מרים, ילדה בת 16, מתיכון בדרום, שציירה את דגל הגאווה על הקיר בכיתה. ובכיתה פרצה סערה, והזעיקו את המנהלת, והיא החליטה לעשות בין התלמידים "הצבעה דמוקרטית" – ככה היא קראה לזה – אם למחוק את הדגל מהקיר. והילדים הצביעו והחליטו למחוק את הדגל. והם מחקו אותו. כי הם לא הבינו שככה הם מוחקים גם משהו מנשמתה של הילדה הזו. והחלק המכעיס בסיפור הזה, הוא שהמנהלת חשבה שהיא עושה משהו דמוקרטי.

זו לא דמוקרטיה. דמוקרטיה אינה רומסת אדם בגלל מה שהוא. דמוקרטיה אינה יכולה לאסור על אדם להיות מה שהוא. הדגל הזה אינו מסמל סקס, ומי שרואה בו משהו מיני יש לו בעיה. הדגל הזה מסמל חופש, הדגל הזה מסמל את הזכות הבסיסית שלנו להיות מה שאנחנו, הדגל הזה מסמל את הזכות לאהבה.

ואני רוצה להגיד לילדה הזו, בגיל 16, אחד הדברים הכי קשים הוא לעמוד מול הרוב, ולדעת שהם חושבים אחרת, ובכל זאת להאמין שאת צודקת. אבל אני רוצה להגיד לך – את צודקת.

את צודקת והם טועים. הם בורים, והם פחדנים – כי רק פחדנים מתנהגים כך כלפי מי ששונה מהם – והמנהלת שלך היא פחות חכמה ממך, מפני שהיא לא מבינה שהתפקיד שלה הוא להגן על הזכות שלך להיות מה שאת, והיא החמיצה הזדמנות חד פעמית להסביר לתלמידים האחרים שבויכוח בין דיעות-קדומות לאהבה, האהבה תמיד תנצח.

אתם ההוכחה לזה שהאהבה מנצחת.

אני אוהב אתכם, ואני גאה להיות פה היום, ושיהיה שבוע גאווה נהדר לכולכם.

שלכם,

יאיר לפיד

 

השאירו תגובה

^ TOP