יונה וולך היפנטה אותי

ביליתי את השבת עם יונה וולך והרגשתי פספוס

מאת: חגית רימון

צפיתי בסרט הדוקומנטרי שערך יאיר קדר על יונה וולך – "שבעת הסלילים של יונה וולך" ופשוט נשאבתי לצפות בה עוד ועוד ולחפש סרטונים נוספים עליה.

במהלך השנים כמובן ששמעתי על המשוררת יונה וולך, על הפרובוקטיביות שלה ועל דמותה הצבעונית והמפתה גברים וגם נשים, אבל היום לראשונה צפיתי בסרט עליה, ולגמרי הוקסמתי ממנה.

כמה אומץ וייחודיות היו לה, ובייחוד כשהמדובר בתקופת יצירתי שהייתה לפני למעלה מ- 40 שנים! היא לגמרי הייתה אישה פורצת דרך ויוצאת דופן, וכמו כן הייתה מסורה לכתיבה שלה. מעניין איך הצליחה להתפרנס רק כמשוררת, או שמא עבדה בעבודות נוספות.

היא הייתה אישה מאוד חכמה, והיא דיברה על נושאים שלגמרי הקדימו את זמנם ורק בשנים האחרונות צוברים תאוצה, כמו למשל בנושא תודעה, אלוהים, מיניות, הפלקסיבליות של המגדר – התזוזה בין גבר לאישה לגבריות ונשיות תוך פריצת הגבולות המקובעים.

שמעתי אותה בקטעי הוידאו מדברת, וזה נראה שהייתה מחוברת ליידע גבוה ונתנה למידע לזרום דרכה.

בסוף הסרט, כשסיפרו על מחלתה ומותה בגיל 41, בכיתי, כאילו הכרתי אותה. ובמהלך הסרט נכבשתי על ידה והרגשתי פספוס שלא הכרתיה. היא כל כך יפה ומיוחדת, עם עצמות לחיים גבוהות ומראה מיוחד. יש לה כריזמה כל כך גדולה, ואנשים היו מרותקים למה שהיא אמרה. ניתן לראות שהיא דיברה מתוך השראה, מתוך חיבור גבוה ליידע שהגיע אליה. היא סיפרה על עצמה שהייתה חרוצה בכתיבה, וכל הזמן כתבה. קראתי את הביוגרפיה של המשוררת הנפלאה ויסלבה שימבורסקה, ושם נכתב שההספק השירתי שלה היה די דליל, והנה וולך שלנו היא לגמרי כמעיין המתגבר, וכמעט כל שיר שלה גורם להתפעם מהיצירתיות שלה ומהאומץ שלה להיות כל כך חשופה, דבר שרובינו מתביישים לעשות, גם ארבעים שנים אחרי התקופה שבה יצרה.

באחד הסרטים שצפיתי היא אומרת משפט חזק ונכון: "הפחד הכי בסיסי שיש לנו הוא הפחד האחד מהשני".

אם יש לכם הערות על הסרטים, היכרות שהייתה לכם עימה או כל דבר אחר לגביה – מוזמנים לכתוב.

הנה סרטו של יאיר קדר, שגרם לי להיות מרותקת לדמותה של יונה וולך

לאחר שצפיתי בסרט, צפיתי בראיון המלא עם יונה וולך בתוכנית "בשעה טובה"

 

 

יונה וולך בערוץ 1, 1985 – פורסם בפייסבוק

 

הנה מספר עובדות על חייה של המשוררת – לקוח מויקיפדיה

יונה וולך (10 ביוני 1944 – 29 בספטמבר 1985) הייתה משוררת ישראלית בולטת בהשפעתה ובייחודה.

תולדות חייה

יונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי הכפר. מיכאל וולך נהרג במלחמת העצמאות, וכך גדלה וולך (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה. אחותה היחידה, נירה, נולדה בשנת 1938.

"משמעת חברתית הייתה עבור וולך ככלוב לציפור דרור. היא הייתה נערה סוערת וחסרת מנוח, בוגרת מכפי גילה ובעלת נטייה למרדנות ואקסהיביציוניזם. היא סירבה להתנהג על פי המוסכמות המגדריות באותה תקופה ואימצה לעצמה התנהגויות שנחשבו אז לגבריות, ולפיכך גם חריגות לנערה. למשל, היא קראה בשקיקה את מערבוני קרל מאי, עישנה סיגריות בשרשרת, התהלכה יחפה, לבשה מכנסי ג'ינס גבריים, חולצה פרומת כפתורים, כובע מצחייה ושיער מפוזר ומרושל. הממסד החינוכי התקשה להתמודד אתה והיא סולקה מתיכון חדש בסוף הכיתה השישית. סמוך לסילוקה נכנסה להריון ועברה הפלה ראשונה. בקיץ 1961, בגיל 17, החלה ללמוד במכון אבני לאמנות הציור והפיסול בתל אביב, מוסד שאהבה ושהגביר בה את דחף היצירה הלירית."

המשורר מקסים גילן הכיר את שיריה לעורך גבריאל מוקד, ובשנת 1964 פרסם את שיריה לראשונה בכתב העת "עכשיו". לאחר מכן, באותה שנה, פרסם גילן את שיריה בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא, שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.

בשנות השישים, שבהן התגברו בחברה הישראלית מגמות מתירנות וליברליות בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך דוגמה נועזת ויוצאת דופן, נועזות שבאה לידי ביטוי גם בשירתה, המביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית החולים הפסיכיאטרי בשכונת טלביה הירושלמית, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תלך למסע אל אס די".

בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה וולך בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. בשנותיה האחרונות חזרה וולך לגור עם אמה אסתר, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה כ-10 שבועות לפניה). כ-4 שנים לפני מותה התגוררה יחד עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין. ב-1981 התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד, שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון. וולך נקברה בבית העלמין חולון.

שירתה

וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים מנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעיתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.

וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בבדידות, בפחד, במוות ובשיגעון. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, בפאראפסיכולוגיה, בפמיניזם, בחולי, ובמוות חווייתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.

החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות, העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט-מודרנית (שהחלה מתהווה אז), תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו נלקחים כמובן מאליו בין השאר בזכות שיריה. נושא נוסף הזוכה לעיסוק רב בשירתה של יונה וולך מתחילת כתיבתה ועד סופה, הוא חווית הקורבנות, על כלל כל היבטיה.

ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" וכן: "בהמה מיוחמת (…) הייתי שמה אותה בפינה". המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את הקשר עמה בעקבות פרסום השיר.

שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חווית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשני הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.

מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה ראתה אור באספרנטו.

 

השאירו תגובה

^ TOP