מיני דרמה – הקשר בין אמא לבת

מאת: רונית

היה איזה עניין.
המציק הפך למרגיז ולבסוף כעסתי.
לא יכולתי יותר להתאפק. המענה המתון והמונוטוני שינה גווניו.
הרגשתי את נוכחותה המתריסה מאחורי גבי ונפנתי להרים עליה את הקול.
מצאתי את עצמי מול צוואר דק וארוך, נאלצת להגביה מבט אל ביתי הבכורה.
עיניה אפורות, חודרות, קרות. השתתקתי. מאיפה זה בא לי פתאום. את הכעס החליפה מבוכה. לרגע שכחתי את נושא השיחה. עמדתי עם סכין החיתוך ביד אחת, תפוח אדמה ביד השניה, ובהיתי בה.
היא גבוהה ממני.
הייתה ילדה יפהפיה, עוברת את גיל ההתבגרות קצת קשה, אך ללא ספק תגדל להיות אשה יפה וחתיכה.
וגבוהה ממני, בהרבה.

משהו חדש עמד באויר. כוחות משתווים. חוסר אונים מסוג חדש שלא חוויתי.
כשהייתה בת שנתיים, ונשכבה על רצפת המטבח צורחת ובוכה, רוקעת ברגליה כי שמעה ממני "לא", דילגתי בקלילות מעליה והיא השתתקה, לא מאמינה לאדישותי המוחלטת להתנהגותה הפרועה.
מאזן שכפף לכווני תמיד.
ופתאום… פתאום זה.
והנה גיל ההתבגרות במלוא תפארתו חובט בי. לא רק שלה. גם שלי.

נפנתי ממנה. ממשיכה לחתוך את תפוחי האדמה כאילו כלום.
מה שעבד בזמנו, עבד גם הפעם.
" לכי לחדר. תרגעי מהכל, נדבר בשקט וברוגע, אחר כך".
"א … " הפטירה והשתתקה.
פנתה ממני בכעס, נכנסה לחדר וטרקה את הדלת מאחוריה.
יש לי אלרגיה לטריקת דלתות אך לא הגבתי. נתתי לה להתבשל עם הכל, מרגישה אמפטיה, כמעט הזדהות עם מה שעובר עליה.

השנים שחלפו מאז הגיחה לאויר העולם רצו מול עיניי כבסרט.
הנגיעה במיני דרמה שאך הסתיימה, הכתה בי שוב.
המבט החודר בצבע אפור פלדה שירשה מהסבתא, לא הניח לי.

הנחתי לבישול, נכנסתי אל החדר הסגור לאחר דפיקה קלה על הדלת.
היא שכבה עם הגב לדלת, קוראת ספר.
נגעתי בה קלות.

הסתכלנו אחת על השניה באלם, ניכר בה שבכתה.
אדמומיות רככה את עיניה היפות.
התישבתי לצידה ושתקתי.

אם ובת, לא עוד אישה וילדה, אלא שתי נשים.
וחמלה.

Leave a Comment

^ TOP