יציאה מעבדות לחירות 

מאת: ליאת גורן, מאמנת, מנהלת פורום תזונה, אתר אישה

wom

חירות היא מילה כל כך משחררת, ומה מאפיין אותה יותר מאשר ההרגשה של משב רוח על הפנים? את החופש לעשות ככל העולה על רצונך, לא להיות מחוייב לאף אחד, לזרום עם הרצונות שלך בלבד? ואיך אומר השיר: "אין מחיר לחופש". כך מצאתי את עצמי, "חופשיה ומאושרת" ברווקותי, לא מחוייבת לשום דבר. וכמו שמדברים על כך ביוגה, ברוחניות, שמחוייבות היא בעצם סגירת דלתות, אני פתחתי לעצמי דלתות מתי שרק התחשק לי: עברתי בין מסיבות, מועדונים, ברים, חברים, באיזו שעה שאני רוצה, בלי שיגידו לי "אני רוצה ללכת הביתה", ואני הייתי צריכה להתחשב. כל ערב ריגוש אחר, והרגשתי שאוכל להמשיך כך זמן רב.
ולא שלא היו לי מערכות יחסים, היו, אולי יותר מערערות יחסים, כאלו שנתנו לי להרגיש שאיבדתי את הידיים והרגליים, שכבר אין לי יותר דעה, וגם אם יש אז היא לא חשובה, כי אני צריכה להתחשב, להיות מודעת לנסיבות ולהתפשר. אז הבנתי את הרמז, ולא מיהרתי למצוא את הזוגיות הזאת, שתסגור אותי. אבל גם לא הרגשתי מאושרת.
אבל אז זה תפס אותי, ברגע שלא הייתי מוכנה אליו בכלל. נכון שרציתי וגם פעלתי, אבל לא חשבתי שמדייט בפאב לסבי אפלולי, לאחר שיחת צ'ט קצרה ומפלרטטת באתר היכרות מקוון, אמצא את אהבת חיי, ואבין בפעם הראשונה ש"חופשי זה לגמרי לבד", ואגלה שאת החירות המדומה שלי אחליף בחירות אמיתית.
אז סיפור אהבה אינטנסיבי, אינו שייך רק לי אלא גם לרבים ולטובים אחרים, ואני לא הראשונה ולא האחרונה שתספר ותפאר על כך. אבל מה שאולי מאפיין את סיפורי, זה היציאה שלי לחופשי, שכן דווקא בזוגיות טובה ותומכת יכולתי להפטר מדברים שקודם עיכבו אותי, וגרמו לי להיות משועבדת אליהם, ולפיכך לא מאושרת.
אז נכון שהבדיחה אומרת שטבעות הן האזיקים הכי קטנים בעולם, אבל דווקא אצלי, הדפוסים המקבעים שלי, הם שהחזיקו אותי קצר. אותם דפוסים שאמרו לי: "ככה דברים צריכים לעבוד", "יש רק דרך אחת טובה להתמודד עם בעיה זו או אחרת", דפוסים שאמרו לי: "זה מי שאת ואת לא יכולה להשתנות או להשתפר". הדפוסים האלה, תוך כדי הזוגיות הנרקמת, צצו ועלו וכל פעם התעמתתי איתם, ולאט הם החלו לעזוב את מוחי הדואב, אף על פי שלא בקלות, שכן נלחמתי על כל דפוס כזה, כאלו היה חיי.
ומהצד השני היא היתה שם וחיכתה, עד שאבין, שאני לא נלחמת איתה, אלא נלחמת בעצמי, בדפוסים שמקבעים אותי ומונעים ממני להתקדם. והיתה לה את הסבלנות והזכות לחזות בהם עוזבים אחד אחד את מוחי, ובאותה נשימה, נותנים לדפוסים חדשים אחרים להכנס כמו: לזרום, להיות אופטימית, לשמוע דעות אחרות, לתת מעצמי לא בכדי לקבל, לדעת שדברים יסתדרו ולהאמין בכך, לתת למישהו אחר מלבדי לדאוג לי, וגם לצחוק הרבה יותר.
אז אולי אין מחיר לחופש, ואולי יש, אבל הוא לא כל כך משתלם לי, כי כשהייתי לבד לא הייתי חופשייה באמת. מה שכן בטוח, שבפסח הזה יצאתי מעבדות לחירות! ומה שעוד בטוח, שאני לא מתכוונת לחכות ארבעים שנה במדבר, בכדי לדעת, שהטוב עוד יגיע ומגיע! חג חירות שמח!

===

 

 

Leave a Comment

^ TOP