מעגל העצבות מתרחב לכדי מעגל שמחה פרק ב 

מעגל העצבות מתרחב לכדי מעגל שמחה פרק ב 

הרכבת ההיא שדהרה במצולות הבטן ובמעלה הגרון לא נטשה את דרכה גם כשהרגישה תקועה באחד משבילי הפסים המובילים אל יעדה.
רק מי יכול היה לדעת מהיכן הגיעה ולאן פניה מועדות.
רק רציתי הביתה, לחזור אל הפינה השקטה שלי ולטמון את פניי בכרית ולהתחפר במיטה שעדיין השאירה בי זכרונות וריחות.
כוס מים מושטת אלי ומבלי להרים מבט אני מושיטה לאחוז בכוס ביד רועדת כשהדמעות שוטפות ומתערבלות עם צבעי המעגל ונדמה כי בריאת העולם מצטיירת למולי על הנייר.
את הדרך הביתה נהגתי בשתיקה מעיקה, כשהדמעות מטשטשות את ראייתי, האויר הקריר של חודש אלול מייבש את הדמעות ומרענן את העור הלח.
מציתה סיגריה ונראה כמו האוטו נוסע לעצמו ואני לעצמי נמצאת במקום אחר.

חודש אלול, מי ידע בכלל מה זה אומר, ויום כיפור הפך עם השנים לסיוט מתמשך של זכרונות ילדות שכל רצוני היה להיעלם לארבעים ושמונה שעות כאילו לא נתקיימו מעולם.
לא ספרתי מעולם כמה שעות עוד בכיתי עד שנרדמתי באותו לילה  ועד שנרדמתי התיישבתי מול אותו הציור אשר תלוי כאות וכזיכרון על הקיר בסטודיו, מעולם לא המשכתי לצבוע אותו.
כמו מציין עבורי את נקודת הזמן בו כל התחיל וממנו נפתחה דרך חדשה.

ערב יום כיפור, לא מכירה אדם אחד שיירדם טרם כניסת הצום גם כשאינו מתכוון לקיים את הצום או את מנהגי יום הדין.
לי לא עמדו כוחות נפשיים להתמודד עם כל הלך היום הזה מתחילתו ועד סופו.
מבחינתי המיטה שלי היא המפלט היחיד האמור לגאול אותי ממחשבות ולהותיר בי חלומות שמצטיירים כמעט בערגה לאושר שיבוא.
ארבע שעות אחרי כניסת הצום אני מקיצה משינה ארוכה ובתודעה שלי אין לא יום דין ולא יום כיפור או כל שם אחר שיראו לזה,
אחרי התאוששות קלה, אני נחרדת לשעה המאוחרת ומבינה כי לא בא אוכל אל פי מספר ימים וכל רצוני לבחור לצום עלול לעלות לי בקריסת מערכות.
אומרת לעצמי על מנת להרגיע את ייסורי המהצפון , כי אתחיל את הצום אחרי הארוחה שאוכל וזה יהיה קרוב לודאי קרוב לחצות הלילה.

ההשתדלות, אני מרגיעה את עצמי, היא תגאל אותי מהעלבון הגדול שלא צמתי ולא התאמצתי מעט.
מדליקה הכיריים – ערב יום כיפור , השם ירחם, מכינה לי ארוחה קלה שלא נאכלה עד היום.
מגישה לצלחת ומתיישבת, לוגמת מהקפה שבא אחריו ומציתה סיגריה, השם ירחם עלי אני לוחשת אז, איך אני מחללת את הקדושה בפניך בתוך הבית שלי.
אוכל לא בא אל פי ושוב אני מרגיעה את נפשי כי אולי אוותר עד הבוקר ואתחיל את הצום ממחרת היום … השתדלות, זה מספיק …
מפנה את מה שחשבתי שיהווה עבורי ארוחה מפסקת ופורשת גיליון לצייר עליו,
ללא הבנה וללא ידע מה אני הולכת לצייר כאן , כל שכן חסרת אמון בעצמי כי אני מסוגלת לייצר משהו תחת ידי.
ואז שוב, הרכבת ההיא, זו שנעצרה בתחנה שאין איש יודע על קיומה וברגע של חולשה שוב תפרוץ בדהרה,
כן אותה הרכבת המסתורית ההיא, יצאה שוב בדהרה ללא אזהרה מוקדמת ודהרה הישר אל מתוך הבטן אל הגרון וחנקה כל אפשרות למעבר נשימה אחת קלה …
בניסיון נואש לנשום עמוק ולהתגבר על הכאב שפילח את הגרון, פרצו שוב הדמעות והבכי הצורם, אך הפעם בליווי משא ומתן ביני לבין הקב"ה שהתנהל כך:

תקשיב מר בורא עולם, אגרוף ניתח על השולחן,
אני לא מבינה אותך, למה, למה , מה לא בסדר איתי, מה אני לא עושה נכון,
והדמעות – השם ירחם…. זולגות מהעיניים ישר אל הרצפה … ושוב אגרוף על השולחן,
למה אתה לא יכול לגרום לי קצת אושר,
למה אתה רק נותן לי טעימה קלה ומבריח אותו,
בכלל למה שלחת אלי את האיש הזה וקודמו , וקודמו של קודמו
וכל אחד מהם השאיר אחריו שדה חרוך ושריפה שאני צריכה לכבות לבד ואין לי בכלל מושג איך מכבים שריפות גדולות.
למה כל הכוויות האלו בניסיון נואש להשתלט על האש, בשביל מה להצית אם אינך מתכוון לעזור לי לכבות
ושוב אגרוף והדמעות מלוות ביבבות בטונים צורמים שהכריחו אותי להשמיע מוסיקה בווליום,
לא לשכוח לרגע – ערב יום כיפור רח"ל, מוסיקה, סיגריה, אוכל, קפה, אורות, ציור, כל החטאים האפשריים וחילול הקודש כמו גויה כשרה.
והמו"מ אינו נפסק, ואני ממשיכה לטעון את טענותי כלפיו, וכדי לפאר את חילול הקודש אני מניחה דיסק עם השיר "אנא בכוח" – לא פחות ולא יותר…

 

תסתכל עלי אני טוענת בפניו, תראה אותי הבת שלך … תראה מה אני עושה,
מחללת את קידוש השם בכל חטא אפשרי , למה אתה לא עוצר אותי, בכלל למה שלא תיקח אותי עכשיו אליך,
נפתור אתת כל הבעיות, פשוט קח אותי מכאן אליך יחד עם כל הייסורים שישנם ואלו שבודאי עוד יבואו ובגדול…
והיד מציירת מעגל של רימונים ועוד מעגל של פרחים ועוד אחד של עלים ועוד מעגל בו נכתבו המילים בגדול "א נ א   ב כ ח "
ואז באה התחינה … ואני מרימה את עיני אל התקרה ומביטה אל החלון הפתוח,
אנא ה' הושיעה נא…
בבקשה ממך אבא, אני מתחננת בפניך הקב"ה – תראה לי את הדרך, רק אור קטן, איזהשהו ניצוץ,
אתה הרי יכול להפוך ברגע אחד את הקערה על פיה,
כמו שאתה יכול להפוך את כל הרקיעים ולגרום לכל הבריאה הזו להתקיים או לא, מה זה בשבילך לגרום לי קצת אושר,
האר לי את הדרך הקב"ה,
אני מבטיחה לך, בשנה הבאה, ביום כיפור הבא אני אהיה אדם אחר,
ולא היה לי מושג מה אני אומרת ומה אני מבטיחה וכל מילותי ואפילו לא אמרתי פעם אחת "בלי נדר"
ומה שנאמר "בלי נדר" כאילו נדרתי נדר ואין לי מושג על כך,
וכמו חרטתי את מילותיי בציור שציירתי וכמו התערבלו הדמעות בתוך המילים שיצרו את היצירה, כמו נבראתי מחדש באותו הרגע…

אור גדול האיר את המקום בו ישבתי וכמו מדבר אלי אי שם מבין דמעותיי… ואומר לי … בואי אלי בתי וכמו ידיים מחבקות אותי וסופגות את הדמעות שיבשו מעיני…
והשעה כבר שעת הנץ השחר, והעיניים העייפות והנפוחות מדמעות רוצות להיעצם לכמה שעות ולנוח … ולחשוב כאילו לא היה זה חלום בלהות …
התחרפנתי, זו המילה האחרונה שאמרתי לעצמי לפני שנעצמו עיני ונרדמתי …

המשך בפרק ג' והאחרון.

 

מאת: אתר אישה

אתר אישה - כתבות מעניינות, נשים מקסימות. הצטרפי לדף האוהדים בפיסבוק - אתר אישה http://www.facebook.com/atar.isha?ref=hl לפרסום באתר ולפניות: hrimon@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.