"אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל אני לא רואה שום כבוד בלנקות את הקקה של כולם"… מלכה/ סיפור קצר – אתר אישה

מלכה  -סיפור קצר

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

היי, אני מלכה. לאמא שלי עליה השלום היו חיים כל כך קשים, אז היא קראה לי מלכה, כי קיוותה שאהיה כמו המלכה אליזבט. אבל איפה היא ואיפה אני. אני מנקה שירותים במשרדים. את כל החרא שהאנשים משאירים במהלך היום, אני מעלימה. ומבריקה את השירותים. ומנקה אבק לכל המזכירות, גם לאלה שמסתכלות עלי מגבוה. כן, אני מרגישה שהן מזלזלות בי. והבוסים הגדולים מרגישים רגשות אשמה שאני מנקה את כל הלכלוך שהם משאירים על השולחן ובחדר, אז כשאני נכנסת הם בדרך כלל משפילים את העיניים מיד אחרי שהם אומרים לי שלום.

כן, אני יודעת שהעבודה שלי די עלובה. אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה, אבל אני לא רואה שום כבוד בלנקות את הקקה של כולם. ואיזה סירחון שיש בסוף היום. כולם חושבים שבלילה קורה קסם והופ, השירותים שהיו כל כך מסריחים שעכברים ייגעלו להיכנס אליהם, הופכים פתאום למבריקים וריחניים. אז לא, זה לא קסם, זו אני. מלכה. מלכה המנקה. לדעתכם המלכה אליזבט עשתה פעם ספונג'ה? ניקתה אבק? בטח כל היום היא מסתובבת בארמון המבריק שלה ואומרת אוווו במבטא אנגלי ובשעה חמש שותה את התה האנגלי שלה בכוסות עם פס זהב ואוכלת ביסקיט אנגלי יבש. בעצם, מה כל כך מושך בלהיות המלכה אליזבט? לא, ממש לא בא לי. אבל מצד שני גם די נמאס לי לנקות אסלות. כמה אפשר? כבר תשע שנים אני עושה את זה. מאז שסגרו את חנות הבגדים שעבדתי בה. לא מצאתי שום עבודה בסביבה. בקרית מלאכי איזה עבודות כבר יש. כנראה שבגלגול הזה עובדת הייטק כבר לא אהיה. וגם לא חוקרת סרטן. נשאר לי רק לנקות שירותים של עובדי "טבע".

הגוף שלי זה לא מה שהיה פעם. הגב כואב לי. לפעמים אני מתעוררת באמצע הלילה מרוב כאבים. אבל איזו ברירה יש לי? אני בת שישים ואחת. עוד שלוש שנים אצא לפנסיה. אני לא יכולה להתפטר. אאבד את כל הזכויות שיש לי. לא חבל? אבל בינתיים החיים שלי הולכים לאיבוד. בשירותים.

אני כל כך רוצה לעזוב את קרית מלאכי. לגור בעיר אחרת. במרכז הארץ. לראות קצת ים. ולשבת לפעמים בבית קפה. לשתות קפה הפוך. עם הרבה קצף. וצורה של לב למעלה. ולאכול קרואסון שוקולד. ולפטפט עם חברה חדשה שתהיה לי. או אולי עם בן זוג שבעזרת השם אפגוש. אבל ציון, הבעל שלי עליו השלום ימח שמו, השאיר אותי עם חובות של ארבע מאות אלף שקלים בגלל כל השטויות שהוא עשה וההשקעות המטומטמות שלו. מסכן, הוא מת מהתקף לב אחרי שהמניה שהוא קנה נפלה ביותר מארבעים אחוז. והשאיר אותי בלי כלום. אפילו פחות מכלום. ממשכורת של חמשת אלפים ומאתיים שקל בחודש אני צריכה להחזיר ארבע מאות אלף שקל. איזו בדיחה גרועה. אפילו לחוג ציור אני לא יכולה ללכת. אני מתה לצייר. מתה לזה. אבל למי יש כסף לקנות צבעים.

אני פוחדת לשבת בבית קפה כדי שאחד הנושים לא יראה אותי. אני חולמה כל לילה על חיבוק. שמישהו יחבק אותי. איזה גבר נחמד. אין לי כמעט דרישות ממנו. רק שיהיה נחמד ויתייחס אליי יפה. אבל אז אני מתעוררת בבוקר והולכת לנקות שירותים.

אני בקושי רואה את הילדים, כי הם חיפשו להם חיים יותר טובים מחוץ לקרית מלאכי. רוני שלי גר בלוס אנג'לס. יש לו ברוך השם אישה נחמדה ושלושה ילדים. וטוב לו שם. ואני כל כך מתגעגעת אליו עד שנקרע לי הלב. אבל אין לי כסף לנסוע אליהם. טלי שלי גרה בתל אביב עם בעלה. אני כל כך גאה בה. היא רופאה, למרות שלא רציתי שהיא תעבוד כל כך קשה. אבל זה מה שהיא החליטה לעשות. אנחנו מדברות כל יום, אבל בקושי מתראות. היא כל כך עסוקה. ובסופי השבוע אין לה כוח לבוא לקרית מלאכי.

לא אכפת לי לבוא לבקר אותה ואת בעלה, אבל היא לא מזמינה אותי. אין לה זמן אלי. אבל יכול להיות שהיא מתביישת בי שאפגוש את בעלה, מנתח הפלסטי המפורסם. פעם כשבאתי לבקר אותם היא מיד נזפה בי שהבגדים שלי ממש לא יפים, ולעגה על הנעליים שנעלתי. רציתי לקבור את עצמי באותו הרגע. וכשבעלה שאל אותי במה אני עובדת היא הפכה כולה לאדומה. אז אמרתי לו שאני מזכירה בחברת "טבע". ונראה לי שגם בזה טלי התביישה. כי בעלה פרופסור וגם ההורים שלו פרופסורים. אבל העיניים שלה עצובות. פרופסור פרופסור אבל הוא לא מצליח לשמח את טלי שלי. אני בטוחה שהוא לא מתנהג אליה יפה.

שאלתי אותה בעדינות כמה פעמים, אבל היא ביטלה אותי ואמרה מהר שהכל בסדר. אבל העיניים שלה כבויות. זו לא טלי שאני מכירה. היא הייתה ילדה שמחה. חכמה. מוצלחת. תמיד ידעתי שהיא תצליח. אבל מה זה משנה שהיא מצליחה בעבודה, אם הנשמה שלה בוכה? גם לילד שלהם, רונני, יש עיניים עצובות. פעם כשישבנו כולנו מסביב לשולחן, עם הפרופסור, טלי ורונני, רונני רצה לספר לי משהו, אבל הפרופסור מיד הביט בו בו ורונני שתק. הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום. נקרע. לא הבנתי מה קרה, אבל הייתה לי הרגשה רעה. ציון עליו השלום יימח שמו, למרות שהשאיר אותי עם הארבע מאות אלף שקל, מעולם לא הרים עליי יד או התייחס אליי באופן מזלזל. הוא תמיד נתן לי כבוד, ואמר לכולם שכמוני אין. ואני המלכה שלו. אבל טלי שלי, טלי בתי האהובה, באותו היום כשישבנו מסביב לשולחן היה מין שקט כזה, מועקה באויר. גם טלי בקושי דיברה. רק הפרופסור דיבר ודיבר. וראיתי על היד של רונני, ליד המרפק, סימן כחול גדול, ושאלתי אותו מה קרה? והוא מיד הוריד את היד מהשולחן. רונני פתח את הפה להשיב לי אבל אז הפרופסור הביט בו ורונני סגר את הפה המתוק שלו ושתק. ו… ו… רגע… (מלכה עוצמת עיניים ומתחילה לבכות). יכול להיות שהפרופסור הרביץ לרונני שלי?? אני לא מאמינה… יכול להיות שטלי הנשמה שלי לא מזמינה אותי אליה ובקושי באה אליי, לא כי היא מתביישת בי אלא בגלל שהפרופסור מתעלל בה?? אוי אלוהים… אלוהים… אלוהים!! טלי האהובה שלי… רונני המתוק… ישמרכם האל. אם ציון היה עכשיו לידי הוא בטוח היה יודע מה לעשות… ציון!! איך עזבת אותי ככה… ומה אעשה עם הילדה האהובה שלי? אני עכשיו מתקשרת אליה.

– "היי אמא'לה, אני לא יכולה לדבר איתך עכשיו, נדבר בערב, אוקיי?"

– "טלי מאמי, זה דחוף. בשישי בבוקר אנחנו נפגשות."

– "אמא'לה אני מצטערת, אני לא יכולה בשישי הזה."

– "מאמי, אני באה וזהו. ניפגש בשישי בבוקר. בקפה אליזבט ליד הבית שלך."

– "טוב אמא'לה. ניפגש בעשר. אני שמחה שתבואי. ובשעה 13:00 ניקח ביחד את רונני מבית הספר. יש לנו הרבה על מה לדבר…"

Leave a Comment

^ TOP