ימים של מועקה (טריגרי) – טקסט מרגש שכתבה אור מרוני כהן

מאת: אור מרוני כהן  פורסם לראשונה ביום ‏24 דצמבר 2013‏ 
אור מרוני כהן: "מעולם לא הפסקתי לשלם את מחיר האונס".

אור מרוני כהן: "מעולם לא הפסקתי לשלם את מחיר האונס".

 

אני מנסה כבר יומיים להתמקד בעבודה שלי, אבל זו תקופה טריגרית מדי. תגי המחיר ששילמתי צפים ומזכירים לי, את מה שמעולם לא יכולתי לשכוח. 

אני כבר בת 46, ויכולה להעיד שבניתי לי חיים נפלאים לצד אהובתי. אבל מעולם לא הפסקתי לשלם את מחיר האונס.

זה נשמע הזוי – אני זו שנאנסתי, לא אני הייתי צריכה גם להיענש על האונס הזה. הוא היה צריך לשבת בכלא לפחות לעשר שנים ואז לשלם פיצויים שאולי היו מממנים את 23 שנות הטיפול שלי.

ושילמתי את המחיר במלואו.

כי כשאונסים אותך, משמידים בך את תחושת הערך העצמי.

מאבדים לך את הזכות לאוטונומיה, לבנייה, לשיקום.

וכל מה שנשאר הוא ההרס והפחד.

שילמתי את המחיר במלואו: ננטשתי מביתי כילדה בת 14, מעולם לא סיימתי תיכון וזה למרות שהייתי תלמידה מצטיינת, חייתי ברחובות, עברתי מבית לבית ומיד ליד, ראיתי את הפדופיליה על כל פניה – אצל מי שאנס אותי, אצל מי שזיינו אותי בהמשך, אצל הנשים ששכבו והתאהבו בבת החמש עשרה האבודה שהייתי…

מי שלומדת להיות טרף, משדרת את היותה טרף גם אחר כך. זה כל מה שהכרתי – סקס מגיל שש.

ולפעמים הרע המוכר, מפחיד פחות מהטוב.

עם הרע ידעתי להתמודד. הטוב שדרש אינטימיות אמיתית, קרבה, פתיחות – היה מאיים בהרבה מהאטימות, הניתוק הרגשי וההרס שהכרתי כל כך טוב.

ניסיתי להתאבד ברצינות ארבע פעמים בחיי. ניצלתי שלא באשמתי. אבל לאורך כל חיי, עד לשנים האחרונות (ועד שדבי לימדה אותי שאפשר גם אחרת), המוות היה חברי הטוב ביותר. חיזרתי אחריו לא פחות משהוא חיזר אחרי. הוא היה ההבטחה למקום אחר, שלו, חסר כאב.

וכשהייתי רדופה בזכרונות ואחר כך פשוט המחסור שנלווה להרס, הגעתי למקומות הגרועים ביותר שקיימים: סמים, זנות, בריחה בלתי פוסקת, עוני עמוק כל כך, עד שכדי לפרנס את כלבתי, הייתי צריכה לאסוף מזון מפחי האשפה של המסעדות בתל אביב.

ולפעמים, לא דובר בהרס הגדול אלא באימה הקטנה. האימה שדרשה ממני לאורך כל חיי הבוגרים לחיות עם כלבה לצדי, שתשמור עליי מחיית החושך. כי אחרת, השתנתי מתוך שינה מפחד.

נורא מבייש לכתוב שמשתינים מפחד. אני אישה בוגרת, אני האישה החזקה ביותר פיזית שאני מכירה. אבל עד היום ברור לי, שבלי שתהייה לידי הכלבה שלי, כדי לשמור עליי בלילה ולנבוח אם האנס ייכנס לחדר – אני אשתין במיטה מפחד מתוך שינה.

23 שנות טיפול פסיכולוגי ועשרות אלפי שקלים ששילמתי כדי לשקם אותי, נדרשו לי ועדיין, לעולם לא אוכל להגיד שהחלמתי לחלוטין. זרעי ההרס שנוטע בך האונס, גרועים בהרבה מגרורות סרטניות. את לנצח נושאת אותם בנשמתך.

במקרה שלי לא דובר בבן טובים שאנס אותי. סתם חרא מצוי שאמא שלי טעתה להתחתן איתו. אבל לא משנה מי אונס אותך ומה תוארו, כמה הוא עשיר או עני, מה גילו… האונס גוזל את נשמתך, את כוחך, את האוטונומיה שלך עלייך – ומשאיר אותך פרוצה והרוסה.

כבר לא משנה כמה נערים אנסו את הילדה ההיא, או אלפי ילדות אחרות שנאנסות מדי שנה. אנס אחד יותר או פחות, זה כבר פחות נספר. מה שהיא תזכור אלה המשפטים שיחרטו לה בראש ויזכירו לה את האונס. הפלאשבקים יחזרו לאורך חייה ברגעים לא צפויים: ריח, צליל, מילה, תחושה… כל אלה יזרקו אותה בפתאומיות למקום הכי נורא בו היא הייתה.

לא מעניין אותי מי אנס אותה. לא מעניין אותי מה גילו, מי הוריו, מה מקצועם, מה מעמדם בחברה. לא מעניין אותי אם הוא מתחרט על האונס, אם הוא מבין מה הוא עשה. האנס או האנסים לא מעניינים אותי. אין בי כלפיהם קמצוץ של אמפתיה. אני מקווה שהם יושמדו או לפחות ייזרקו לכלא. 

אבל הילדה ההיא שנאנסה ואיתה כל הילדות והנשים שנאנסו ויאנסו – הן מעניינות אותי. אתן מעניינות אותי כי אני ואתן זהות. 

ואתכן אני מחבקת. 

 

 

1 Comment

Leave a Comment

^ TOP