מניפסט – כשהבדידות מחלחלת עד לשד עצמותיי, זועקת להיחלץ

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית וקיימה שיחות עם השוהות במרכז. הפרסום הוא בהסכמת הנשים.

אף פעם לא ידעתי שהבדידות כה עמוקה, כל כך מושכת מטה, האמת שגם לא היה לי כל צורך לדעת ואולי אפילו לא רציתי לדעת.
לא אחת חברה זו או אחרת, שיתפה, אמרה שהיא מרגישה בודדה, ניסתה להסביר כמה קשה לה, כמה הלילות ארוכים, לבנים עבורה.  אז זהו, שאת המושג שכה דחפתי ממני והלאה, הדפתי מהחלון בנון-שלאנטיות, זכיתי לארח בי, להכניס לחיי דרך הדלת הראשית.
לעיתים נראה לי שחיי הורי, הוריהם, היו אמנם הרבה פחות טכנולוגיים, אבל מאידך גיסא, הם היו קלים ופשוטים יותר, הנורמות היו ברורות, נשים וגברים ידעו נכונה מה מצופה מהם, מה תפקידם, מה מותר ומה לא ייעשה משום החריגה מאותם סטנדרטים ברורים. עכשיו, לא זו בלבד שהכל כמעט מותר, ערכים הפכו למראה מקום בכרכי האנציקלופדיה, הוא רוצה להיות היא, היא לההפך להוא ובכלל, האם אפשר מעט להאט את הקצב? לצעוק די אני רוצה לרדת!?

חברותיי בזמנו הוסיפו ואמרו שהו מתכננות כך את השבוע, שבכל יום תהיינה עסוקות, פה חוג, שם קורס במדעֵי הכלום, הכל, הכל ובפרט שתחזורנה הביתה עייפות דיין, שכל שתזדקקנה לו, תהיה שינה, מנוחה.
אינני מעוניינת לנהוג כמותן, ההתשה והבריחה הם לא דרך חיי, אינני
חושבת שהם מצדיקים את התוצאה, לא מאפשרים להתחכך עם הקושי,
ובטח לא לצאת מאותו מבוך קר השולח לומר בימים האחרונים לעצמי, האם אני בודדה, האם זו הסיבה שאיני מוצאת עניין כמעט בשום דבר, הסיבה שאני מרגישה נטולת כוח, חיוּת, מזניחה את עצמי עד סף החטא העצמי, שלי, לי לעצמי?

אחת השאלות המיתולוגיות, אחרי מה קדם למה, הביצה או התרנגולת,
היא בטח השאלה "מהי אהבה"?
ובאמת מהי אהבה, מה מוכל בה ומהי הסיבה שכולם מעוניינים בה, בהימצאותה בם, איתם?
כרגע אני מרגישה שהכי נכון זה לכתוב שאין הגדרה חד משמעית לאהבה, שכל אחד מתרגם אותה מעט שונה, אבל בעצם כולם מציינים שזו תחושה עילאית שאנחנו חווים כשלצדנו בן/בת זוג הממלא אותנו בשמחת הביחד, אותה הרגשה המחממת אותנו מבפנים בחום נינוח מחד ומשמים מאידך. ויש שיגידו, ינסו להסביר שזו תחושה קשה להסבר, להמחשה, שזה זה וזהו. ומהו אותו זה? זה שאנחנו כה עורגים לו, מרגישים כה בודדים בלעדיו, ויותר מכך, למה אנחנו לא זוכים ליהנות מאותו זה נכסף, מה תקוע לנו בקארמה שדוחף כל כך כל סיכוי להתאהב, להיות נאהבים?
הבוקר, כמו באין ספור בקרים אחרים, התעוררתי לתחושת רִיק כבדה, תחושה ששלחה להבין שמשהו מאוד משמעותי חסר בחיי, משהו בגוון שונה, לחוש שנפשי, מרוקנת עד קצה יכולת ההכלה של כל אותם דברים שממלאים את יומי נטול התוכן.
נעצבתי! הגודש בגרון עמד להתפרץ, חיפש קצה חרך להישלף ממנו אל
אותו תא חמצן חיוני, חסם מהאמירות סביבי לחדור, שלח למידת אומללות עצמית מדודה, מבוקרת.
לאורך היום מצאתי עצמי מביטה שוב ושוב בשעון, כמו מנסה לרמוז למחוגיו שאוקיר להם תודה אם יאיצו סיבובם, יאפשרו לי לחזור לביתי, לבדידותי הזועקת מבעד לתחושת המועקה בחזה והדמעות העצורות בין מקור מוצאן לשמורת עינַי הלאות מלהביט חזור והבט בפני נטולות הגוון ושפֵתֶי הקפוצות.

"מה עובר עליך?" אני שואלת את עצמי, "איך הגעת לזה?" אני מקשה ונוברת בי ו"מדוע?"
אני מניחה שמערכת היחסים האחרונה שהיתה לי, כילתה בי כל נחלה
וְחִסְפסה את יתרת האופטימיות שעוד עגנה בי לאורך התקופה, "נו טוב, מה אני מחדשת לעצמי, מה לא היה ידוע לי זה מכבר?" אני ממשיכה לשאול, ואולי מערכת זו שלחה אל סימנֵי השאלה המתבקשים, אִפשרה לי להבין שבי האשם, שאני הבאתי על עצמי את התפוררותה, סיומה או לכעוס על עצמי שאִפשרתי לנתיב חיי להראות כך, כי לא שמתי לה קץ מיד כשהבנתי שעתיד זוהר לא יצמח ממנה.
לעיתים נראה לי שאני ממגנטת אלי את אותם אנשים שבתום תקופת היותי איתם, להם, מסתבר לי שנגסו נתח מנשמתי, השאירו אותי ללא
מענה, ללא כל רצון לנוע הלאה, לחפש את המתאים, הראוי יותר לי.

אז כן, הלילות לבנים, הראש מוצף, סימנֵי השאלה נערמים זה על גבי זה ללא מענה והבוקר עכור משהו, מעט מעיק.
פעם שיערתי, האמנתי שאני אוהבת להיות עם עצמי, מתאווה לחופש
מעשייה, תרגמתי זאת לדרך מילוט מכל מה שעברִי זימן לי לחוות, רציתי להאמין שאני מתעצמת בזו הצורה, כך לא אאלץ לשלוף את כל אותם שדים שהוטמנו על יַדִי כה עמוק, מחשש שישתלטו על מהלך חיי וימנעו ממני לחיות את חיי באופן הכי משוחרר מהם, הכי פחות מאוים, נוח היה לי לשמור את העובדה שילדותי חסרת החום והשייכות הבסיסית, שולחת שוב ושוב גרורות לעבר שנות בגרותי ועושים בחיי כבשלהם.
היום אני יודעת בברור, שכנראה לנצח לא אוכל להיחלץ מאותם חסכים, יהיו מוטמנים עמוק ככל שיהיו, ברור לי שאין ספור מסכות לא יצליחו להסתיר את אותו חלל שנפער בי אֵי שם בילדותי, עברי.
יודעת שמה שנגזל ממני ללא רשותי, מה שנלקח כשהייתי כה חסרת ישע, יצר בי בקע כה עמוק שספק אם אי פעם אוכל למלאו.
אף פעם לא ידעתי שהבדידות כה עמוקה, כל כך מושכת מטה, האמת
שעכשיו אני יודעת גם יודעת ממה היא נובעת.

 

השאירו תגובה

^ TOP