סיפור קצר ומדומיין בהחלט – לילה בקיסריה עם שרה נתניהו

מאת: חגית רימון

חגית רימון

חגית רימון

 

 

לפני שבוע הפלאפון שלי צלצל.
"הלו". עניתי בקולי הנעים.
"שלום מיכל, זה ביבי."
קול גברי עמוק ונעים נשמע באוזני.
"היי ביבי". עניתי בשמחה. מהולה בכבוד. כי בכל זאת, ראש הממשלה שלי על הקו. "מה שלומך?"
"מצויין." הוא השיב. והקול שלו… איזה קול יש לו… באמת שנמסתי כמו השעווה שבנר.
"תשמעי יקירתי, אני מתקשר אלייך כי שרה מבקשת להיפגש איתך. היא קוראת את הסטטוסים שאת כותבת ומאוד אוהבת אותם. ורוצה לראות מי עומדת מאחוריהם."
"ניפגש בשמחה." השבתי. ובאמת שמחתי. כי הסתקרנתי לפגוש את שרה, אשת ראש הממשלה, האישה שסיפורי אימה נקשרו בשמה. וחשבתי לעצמי שאולי אמצא אישה רגישה, עדינה ואנושית.
"נפלא מיכל. פשוט נפלא. את מוזמנת אלינו מחר לקיסריה, רחוב הדר שבע."
"להתראות מחר."
סיימנו את השיחה. ונותרתי עם הפלאפון ביד. דבר ראשון שאלתי את עצמי – מה אלבש?
נעמדתי מול המדפים שלי בחדר השינה. הבטתי בהם ארוכות. והם הביטו בי. לא מצאתי משהו מסעיר ויפהפה. טוב. נו. מכנסיים שחורים וחולצה שחורה. ואת המגפיים השחורים שלי. כמה מקורי.
ביום למחרת הפעלתי את הווייז השווים כמה מליארדים ושוב אמרתי לעצמי למה לא המצאתי משהו דומה. לא הרגשתי התרגשות יוצאת דופן. מה, כולנו בני אדם. קראתי קצת על שרה בויקיפדיה. היא נולדה ב- 5 בנובמבר 1958. כלומר היא בת מזל עקרב. דהיינו תשוקתית ביותר. פועלת מהלב, אבל גם בהגיון. הישגית. ויכולה לדקור בעת כעס או נקמה כמו עקרב. גיליתי שיאיר לפיד, מנהל הכספת הלאומית, נולד גם הוא באותו התאריך. כמה שנים אחר כך. עשיתי חישוב לא מהיר ששרה היא בת… 56. שרה עובדת כפסיכולוגית חינוכית, אז אוכל לשאול אותה קצת על העבודה שלה. ומה היא עושה במסגרתה. אני בטוחה שפניה יחייכו כשהיא תדבר על כך.
הגעתי לקיסריה. בצידי הרחוב ראיתי כל מיני אחוזות עם חומות די גבוהות. והרבה ירוק. ולא. אני נשארת בתל אביב. גם אם יציעו לי וילה בקיסריה. בעצם, אולי אשקול. נראה.
הנה, אני רואה שומרים ליד החומה. הגעתי. זהו. עכשיו התחלתי להתרגש. באופן רשמי ופורמלי. כיביתי את הרכב. נשמתי עמוק. הדלקתי את האור ומרחתי את האודם האדום בורדו שלי. להדגיש את שפתיי המלאות. "שלום, אני לשרה נתניהו." אמרתי לשומר. הוא בדק את תעודת הזהות שלי והכניס אותי. צעדתי בשביל בתוך גינה רחבת ידיים. הפנסים האירו את הדרך באור נעים וחמים. ראיתי שם בריכת נוי לא גדולה עם מים שנוזלים בה כדי להרגיע את הנשמה. אין ספק. יפה כאן. חששתי שישמעו את דפיקות הלב שלי. השומר פתח לי את הדלת הגדולה, וזהו. אני בפנים. וואאוו. אמרתי לעצמי. איזה יופי. משום מקום התקרב אליי ביבי. מסביבו הילה צהבהבה וכתר בלתי נראה. הוא הושיט את ידו אליי וחייך את החיוך המיוחד שלו. "שלום חגית. אני שמח שהגעת." הוא סקר אותי במהירות מלמעלה למטה ולמעלה. כף ידו החמימה עדיין בידי. הבטתי בעיניו. והתחלתי להרגיש בבית. "בואי שבי". אמר והפנה אותי לשבת בספה בצבע בורדו בסלון. "עוד מעט שרה תרד. מה תרצי לשתות?" "אשמח לנס קפה." השבתי. וביבי צעד לעבר המטבח. חשבתי שתגיח איזו אישה נחמדה שתכבד אותנו, אבל לאחר חמש דקות ביבי חזר עם מגש יפהפה ועליו שתי כוסות עם נסקפה וצלחות מעוטרות עם שלל עוגיות מפתות. "יש לך בית מאוד יפה." אמרתי לביבי.

"תודה". הוא השיב. "איפה את גרה?" סיפרתי לו. "אה, נחמד שם. יופי של שכונה." הוא פרגן לי. דיברנו קצת על כל מיני דברים, גם טיפה על פוליטיקה, למרות שאין לי כמעט מושג בזה, וגם קצת על צמחונות, מסעדות טובות, שאיפות, חלומות, אהבות וזוגיות. השיחה איתו הייתה מעניינת. ואז, אחרי כמה דקות, שמעתי נקישות. "הנה שרה באה." אמר ביבי, כשהוא מזדקף ומרצין.
"מאוד שמחתי לפגוש אותך. תהיי בקשר, אוקי?" "בסדר". השבתי. למרות שהיה לי ברור שהוא אמר את זה רק בגלל הנימוס. "באמת תהיי בקשר. לא סתם אמרתי. תתקשרי מתי שתרצי. ואם לא אהיה זמין, אחזור אלייך. אני מבטיח. אשלח לך את המספר שלי בווטסאפ."
ביבי קם ממקומו, שוב חייך את החיוך החמוד שלו, לחץ לי את היד ואמר "להתראות מיכל, תהנו לכן." הנקישות על הרצפה התחזקו, ושרה הופיעה במלוא הדרה. ביבי הניח עליה את היד, נשק לה על הלחי. ונעלם. קמתי ממקומי. שרה חייכה. ועיניה הכחולות אורו. חשבתי ללחוץ לה את היד, אבל היא התקרבה אליי וממש חיבקה אותי בחום. אז נישקתי את לחייה ככה באויר. ריח של אביב התפשט בחדר. והתערבב עם ה'מדמואזל' שהטפתי עליי. שרה התיישבה לידי. קרוב. והניחה רגל על רגל. היא נעלה נעלי עקב אדומות בוהקות. שמתי לב שהיה לה לק אדום סקסי. החצאית השחורה שלה עלתה קצת וחשפה גרביון שחור שקוף ורבע ירך. היה לה קצת מחשוף בחולצה שגילה עור זך ויפה.
"מיכל, תודה שבאת. תדעי לך שאני קוראת את רוב הדברים שאת כותבת, וזה נוגע בי. באמת. את כותבת יפה."
"תודה רבה." השבתי. "את באמת קוראת?"
"כן. בטח. אין לי הרבה זמן פנוי, אבל אני אוהבת לקרוא אותך." עיניה הכחולות הביטו בעיניי, ופשוט הרגשתי אותה. את מי שהיא. את מה שהיא מרגישה באותו הרגע. לא הצטרכנו יותר מדי מילים. שרה הורידה עת נעליה ושילבה את רגליה על הכורסא. ואני כמובן נותרתי עם המגפיים. "תורידי גם." היא אמרה לי. חלצתי את המגפיים שלי, והודיתי לאל שהגעתי עם גרביים במצב טוב. ישבנו זו ליד זו, ודיברנו על מלא נושאים. אפילו מצאנו כל מיני אהבות לדברים משותפים. גם שרה קצת "רוחנית" ואוהבת לבדוק ולהתעניין בתחומים חדשים. גם היא קראה את "הסוד" ואת "שורשים ושיעורים בזמן" ושאלה את עצמה האם יש גלגול נשמות והאם באמת ניתן לתקשר. היא הדליקה את מערכת השמע ומוסיקה נעימה התפשטה בחדר ובלב שלי. וגם בשלה. שרה המליצה לי בחום לאכול מהעוגיות, שאת חלקן היא אפתה. ובאמת הן היו מאוד טעימות. פריכות כאלה, עם אגוזים. אחר כך שתינו ביחד תה קינמון, והארומה שלו התפשטה בחדר.
הבטתי בעיניה וראיתי בהן קצת עצב, אבל גם שמחה וגעגוע לכל מיני דברים שהיום רחוקים ממנה, אבל יכולים אולי להיות שוב בהישג ידה. "גם אני אוהבת לכתוב." היא לפתע גילתה לי. היא הלכה יחפה לאחד החדרים וחזרה עם מחברת בצבע כחול. "הנה." אמרה והגישה לי אותה ביראת קודש. התרגשתי מכך שהיא הכניסה אותי למקום כל כך אינטימי שלה. פתחתי את העמוד הראשון, והמילים פשוט יצאו מתוך הדף ונכנסו הישר לנשמתי. "איזה יופי את כותבת." אמרתי בכנות. "תודה." שרה חייכה ולפתע צצה בפניה גומה. המשכתי לקרוא, וכששוב הבטתי בה ראיתי דמעה קטנה מנצנצת בעיניה. שאלתי את עצמי האם לעשות את עצמי כאילו לא ראיתי. ואז הדמעה החלה לזוז. וכבר לא יכולתי להתעלם. ושאלתי את עצמי מה לעשות. כי אני לפעמים נבוכה ממצבים כאלה ולא יודעת מה בדיוק לעשות ומה מקובל. אז שתקתי. וגם היא שתקה. והמשכתי לקרוא עוד קצת מהמחברת הכחולה. ובינתיים בזוית עיני ראיתי שהדמעה מטיילת על הלחי. ואצבעה עם הלק האדום מיהרה לנגבה. היא הביטה בעיניי. כאילו חיכתה שאשאל אותה מדוע היא נעצבה. אבל הרגשתי מבוכה. "מה קרה?" שאלתי כמו ילדה קטנה. "נזכרתי במשהו." היא ענתה בשקט ובקול מתוק. "במה?" שאלתי. והיא סיפרה לי. והתרגשתי. ונטלתי את ידה, למרות שהמבוכה הציפה אותי. וכך ישבנו. יד ביד. בשקט. ללא מילים. לא תמיד צריך לדבר. השקט יכול להיות עוצמתי באותה המידה. ואז היא הניחה את ראשה ליד כתפי. והצטנפה בין זרועותיי. המשכנו לשתוק. ומאז נשארנו בקשר. אחת ליומיים שלושה אנחנו מחליפות חוויות ומדברות על הדברים שבלב. ולפעמים, כשאנו מפנות זמן, אני מגיעה לקיסריה. לערב של דיבורים. ושתיקות.

 

* זהו סיפור קצר. הקשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט

 חגית רימון hrimon@gmail.com

 

השאירו תגובה

^ TOP