מאת: לילך יצחק
כל הלילה מירי ומשה היו ביחד. החזיקו ידיים על החוף, אכלו שוקולדים ושתו יין. הרוח הייתה קרירה ונעימה והם מצאו להם פינה על שמיכה רכה תחת ירח. מרחוק שמעו קולות של נערים וצחוק פרוע, אבל איפה שישבו היה שקט ואפשר היה לשמוע את רחש הגלים בחשיכה. מירי אמרה שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרשו לעצמם להיות ככה ומשה חייך חיוך דק וענה שזה נכון. היא הייתה לבושה בשמלה קייצית קצרה והרגישה נח. משה ישב מולה בחולצת טריקו לבנה ובגד ים שחור. הרגליים שלו היו קרובות לשלה וכל מגע קל עורר בה רגש של תשוקה וגעגוע. מירי אמרה שחבל שלא עשו את זה מזמן, שלא יצאו ככה רק הוא והיא והים, חבל שנתנו לנישואים שלהם להתקלקל ומשה אמר שמה שהיה עבר והצמיד לשפתיה נשיקה שהרעידה אותה טיפה. הם שתקו לרגע ואז משה התקרב, ניסה לחבק אותה ובטעות שפכה חצי מהיין על החול כשניסתה להניח בצד את הכוס שהחזיקה. חמש עשרה שנים של נישואים זה לא קצת. חשבה על כל הטעויות שעשו. על כל הזמן הזה שהיו כמו זרים, לפעמים אוייבים.. חודשים שהרגישו תקועים אחד עם השנייה. רצתה לשכוח ולסלוח. להתחיל מחדש. עם השכל של היום בטח יהיה להם טיפה יותר מזל.
היא נשארה שקטה ונשכבה לאחור, הניחה את הראש על השמיכה. הירח הסתכל עליה, כל כך בהיר. משהו בצבע שלו היה טיפה מוזר ולא שמה לב שהמבט שלה נשאר דבוק אליו כמו מהופנט.
"אל תדאגי, את תהיי בסדר.." משה חייך את אותו חיוך שחייך כשהתאהבה בו בפעם הראשונה ומירי לא ענתה. הוא נשכב לצדה וליטף לה את השיער.
"תגיד לי שלא הכל אבד" ביקשה בקול חלש ודמעה החליקה על לחייה וזלגה עד למאחורי אוזנה. "חמש עשרה שנה.. הוא עדיין בעלה.. מה כל כך מסובך באהבה.." לחשה לעצמה והבטן שלה התהפכה. "תגיד לי משה, תגיד.." חזרה על המילים. משה נאנח. הוא השחיל יד מתחת לשמלה והחליק את אצבעותיו על העור החשוף שלה, תחילה בעדינות ואז בלהט ומירי הרגישה איך הגוף שלה נמתח בתחושה של עונג מכל תנועה שלו ומגע. היא רצתה אותו כמו שלא רצתה במשך חמש עשרה שנה… משה הוריד את החולצה והידיים של מירי גלשו על גופו, משאירות אחריהן שובל של תאווה בוערת. כל הלילה.. הם נאנקו בהנאה והתחככו וגנחו… והתנועות שלהם צברו עוצמה וקצב מסחרר של הנאה. "תגיד לי שיש עוד סיכוי.. תגיד לי משה, תגיד..!" מירי דיברה בהתרגשות אבל משה לא ענה.
כל הלילה מירי ומשה היו ביחד, לא עזבו אחד את השנייה, כל נים שלה רצה אותו.. כל הלילה התחבקו ונגעו ואהבו.. עד שהבוקר בא.. והתפוגגו…
מירי פתחה עיניים, היא שכבה בצד שלה במיטה. הצד של משה היה ריק. הסדין מתוח והכרית שלו מיושרת בזווית הנכונה. כבר חודשים שמשה לא איתה, חודשים ארוכים עברו מאז שעזב.. מירי הסתובבה לצד שלה, ניסתה לא להסתכל, העדיפה לעצום עיניים ולגרום לו שיבוא אליה שוב, בחלומות שלה.. ככה.. כל לילה.. כל הלילה… (משה ומירי, היה ונגמר)
מרגש ונוגע